אחרי שחברת קלרין התמוטטה בשנות ה-80, קיבלנו את חוק ערבות המכר, המגן על רוכשי דירות במקרה של קריסת הקבלן. ענבל אור לא קרובה לקנה המידה של קלרין מבחינה עסקית, אך אם ייצא משהו טוב אחד מהרעש התקשורתי המוגזם סביבה – זה עשוי להיות חקיקה, שלפחות תנסה למנוע מקרים דומים בעתיד או לצמצם את הנזקים שיגרמו אם יתרחשו.

על פניו נראה, כי כבר עתה ניתן להציע שני תיקונים חשובים. אחד: חובה להעמיד ערבות בנקאית גם לטובתם של חברי קבוצות רכישה מהסוג שניהלה אור, על כל תשלומיהם החל מהשקל הראשון. זה יבטיח שכל פרויקט ינוהל בפני עצמו, ולא בסלט אחד גדול כפי שעשתה אור, יחייב בקרה בנקאית צמודה וימנע מיזמים לקפוץ מעל הפופיק.

השני: איסור על מכירת דירות בכנסי שיווק המוניים. כנסים כאלו נערכים גם בידי חברות בנייה גדולות, ואין לי שמץ של מושג כיצד מישהו יכול לקבל את ההחלטה הכלכלית החשובה ביותר בחייו בין מאות אנשים נדחקים, צעקות ולחצים בסגנון "קנה לפני שייגמר". בעת גל המכירות של דירות נופש בכנסים דומים, התערב המחוקק ואפשר לבטל את העסקות אחרי צניחת האדרנלין; כאשר מדובר בדירות, צריך פשוט למנוע חתימה על חוזה או אפילו על זכרון דברים באירועים כאלו.

בראייה רחבה בהרבה, ענבל אור מייצגת תופעה מודרנית חוצת גבולות ותרבויות: עליית חשיבותה של האריזה ובמקביל ירידת קרנה של התכולה. מי ששם את כספו אצל ענבל אור, עשה זאת בעיקר משום שהשתכנע מיכולותיה השיווקיות; היא עצמה טענה בבית המשפט, כי רוכשים אפשריים של עסקיה רוצים שהיא תישאר בסביבה בשל כישורים אלו. אור גם דאגה לטפח היטב את החזות החיצונית – הן האישית שלה והן של משרדיה ועסקיה. הלקוחות, כך מתברר, נפלו בשבי ואולי גם בפח.

התופעה הזו מגיעה הרבה הרבה יותר רחוק. אפשר לומר, שהדוגמה הקיצונית ביותר שלה באה לידי ביטוי במערכת הפוליטית האמריקנית. ברק אובמה נבחר וחזר ונבחר במידה רבה בשל כושרו הרטורי המעולה, החביבות הטבעית שלו וגם צבע עורו. דונלד טראמפ רוכב על גל נגדי אך זהה: הוא סוחף מיליוני אמריקנים לא משום שיש לו תוכניות רציניות – ואין לו – אלא משום שהוא אומר את מה שהם רוצים לשמוע, ולא משנה האם הדברים בכלל ניתנים ליישום.

"אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", לימדונו חכמינו לפני כמעט 2,000 שנה. הם דיברו על כך שאדם צעיר יכול להיות תלמיד חכם מופלג ואדם זקן יכול להיות שוטה מוחלט, אך העיקרון הזה תופס בכל תחומי החיים. כדאי שניישם אותו.

עוד לפני שבכלל התברר מה אירע בקבוצת אור, נמצא בתקשורת מי שהתנפל על רואי החשבון ובעצם על ראיית החשבון, וקבע שזוהי דוגמה לכך שהמקצוע הזה פשט את הרגל ואינו משקף את המציאות. זה נכון בערך כמו לטעון שחוקי התנועה פשטו את הרגל כאשר מתחוללת חלילה תאונה קטלנית, או לטעון שהטכנולוגיה של הטלפון הסלולרי אינה רלוונטית כאשר מתרחשת תקלה חמורה.

צריך להבחין בין הכללים לבין היישום. הכללים יכולים להיות מעולים, אבל אם היישום שלהם הוא חובבני או רשלני או זדוני – הם לא יעמדו במבחן. חוץ מזה, אם בעל שליטה רוצה לגנוב מהחברה או את החברה, יתקשו מאוד רואי החשבון לעלות עליו, כי הוא מכיר הכי טוב את כל הפינות והטריקים והשטיקים.

זה לא אומר שרואי החשבון של אור לא ייתבעו; קרוב לוודאי שיוגשו נגדם תביעות, ולו רק משום שהם הכיס העמוק היחיד בסביבה. אור מן הסתם תפשוט את הרגל, ואילו לרואי החשבון יש ביטוח – שמן הסתם לא יספיק לכיסוי כל הבור, אבל לפחות יכניס משהו. כנ"ל לגבי עורכי הדין של אור, אם כי שם יהיה קשה יותר להוכיח אחריות והביטוח כנראה נמוך יותר.

אם כבר הזכרנו את עורכי הדין של אור, אני לא זוכר אפילו מקרה אחד שמתחיל להתקרב לקצב המסחרר בו היא החליפה את עורכי דינה. הביטוי "כמו גרביים" היה נכון כאן כמעט מילולית: היו ימים בהם בבוקר היה לה עורך דין אחד, ובערב או למחרת – עורך דין אחר. בתחילת הדרך היו לצידה לזמן קצרצר שני עורכי דין מהשורה הראשונה – יעקב וינרוט וברוריה לקנר – אבל הם נעלמו כלעומת שבאו. או שאור לא הייתה מסוגלת לשלם להם, או שהם הבינו מהר מאוד במה מדובר.

הכי מוזר הוא המקרה של דן נובהארי, היחיד שהיה לצידה מאז תחילת המערבולת – ונטש רגע אחרי תחילת פירוק החברות וכינוס הנכסים של אור. הנימוק הרשמי היה, שהוא הודיע לאור שעליו לצאת לנסיעה ארוכה לחו"ל. איכשהו, ההסבר הזה לא נראה אמיתי. בדרך כלל, עורכי דין לא נדרשים לנסוע לחו"ל מהרגע להרגע, ואם כן – אזי רק ליום-יומיים של פגישות. האם זהו רק הסבר שנועד להציל את כבודה של אור (או את מה שנותר ממנו), או שמא נובהארי החליט שעדיף לו לתפוס מרחק ממה שהתרחש כאשר היה עורך דינה?

כוכב התקשורת כעת הוא עו"ד איתן ארז, המפרק וכונס הנכסים. הוא בהחלט מספק את הסחורה: סיפורים עסיסיים בדוחותיו, לשון בוטה כלפי אור, מסיבת עיתונאים, בקשות לתפוס את הלנדרובר ואת התכשיטים, ועוד ידו נטויה.

העניין הוא, שזוהי התנהגות בלתי ראויה בעליל. בתי המשפט פסקו שוב ושוב, שבעלי התפקיד בהליכי חדלות פרעון הם זרועם הארוכה. השופט איתן אורנשטיין (שנהג באורך רוח ראוי לציון בטרם החליט על הפירוק) אינו יכול לנהל בעצמו את קבוצת אור, או כל עסק/אדם אחר שבחדלות פרעון. הוא ועמיתיו שופטי הפירוקים עושים זאת באמצעות בעלי התפקיד, והללו נהנים במידה רבה מאותה חסינות הניתנת לשופטים וכמעט שלא ניתן לתבוע אותם.

הצד השני של המטבע מחייב שהם גם יתנהגו כמו שופטים: באיפוק, בנימוס, בסבלנות. החייב אינו אויב אישי של בעל התפקיד, כשם שאינו אויב אישי של השופט. אבל לארז יש תכונה להפוך את החייבים לאויבים, כפי שאירע לו מול אלי רייפמן – נוכל מורשע, נכון, ובכל זאת היחסים בינו לבין ארז שברו את כל שיאי העוינות. טוב יעשה ארז אם יפעל בשקט ובצורה עניינית, ויקדיש את זמנו, מרצו וכישוריו לטובת הנושים והרוכשים, במקום לנהל מערכות תקשורתיות.

העיסוק התקשורתי בענבל אור חורג מכל פרופורציה. "אי-אפשר להכניס כלום לחדשות", אמר לי השבוע בתסכול אחד מעמיתי, "הכל אור". אורח מחו"ל שהיה רואה את הדיווחים, היה משתכנע שמדובר בקריסת העשור ובמרמת הדור. ולא היא. בלי לזלזל במי שאיבדו את כספם, ובלא לגמד את היקף ההתמוטטות, זה רחוק מלהצדיק אפילו מחצית מהסיקור, הכותרות והתמונות. בסופו של יום, ביחס לענף הנדל"ן מדובר בנפילה עסקית קטנה יחסית, ואפילו אם יתברר שהמעשים היו פליליים – כבר ראינו כאן תרמיות גדולות בהרבה.

חלק משמעותי מההסבר הוא שאור בנתה לעצמה מעמד של סלבריטאית, הרבה בזכות היותה אישה בעולם גברי. היא דאגה שתמונותיה (המעובדות היטב, כפי שאפשר להיווכח כעת) יופיעו בתדירות גבוהה ככל האפשר באמצעי התקשורת, ולכן ברור שנפילתה היא סיפור מתוקשר באותה מידה.

אבל זה לא הכל. בשלב מסוים זה הפך להיות סיפור המזין את עצמו, כאשר כמעט כל האמצעים כשרים, וכל מי שיש לו איזשהו קשר לעניין, מנסה לדחוף את עצמו לכותרות. ההתנהגות החמורה ביותר שייכת למישהו ברשות המיסים, אשר רץ לספר לתקשורת שהרשות ביקשה להקפיא את נכסיה של אור. זה פסול לא רק משום שמדובר ברשות שלטונית, אלא גם ובעיקר משום שעל הליכים אלו מוטל חיסיון בחוק והתיק עצמו אסור בפרסום, אבל אותו אחד רצה שגם הרשות תקבל כותרת – והשיג זאת.