שיבוש פריון

בעשורים האחרונים נראה שהדרך אל חדר הלידה רצופה קשיים. ברחבי העולם המערבי נצפית ירידה משמעותית בפוריות, מה שאומר שזוגות רבים מנסים להרות ולא מצליחים לעשות את זה. מבחינה רפואית, חוסר פוריות הוא מצב שבו אין יכולת להביא ילדים לעולם כלל, ותת-פריון (subfertility) מוגדר כחוסר יכולת להרות במשך תקופה ארוכה, בדרך כלל יותר משנה של ניסיונות. בערך 15% מכלל הזוגות לא מצליחים להשיג הריון ספונטני, אבל במקרים רבים אפשר לסייע לאנשים הסובלים מתת-פריון בעזרת טיפולים שונים או באמצעות שינויים באורח החיים.

החיפוש אחר הבעיה מתמקד תחילה באישה, אך כמעט במחצית ממקרי התת-פוריות הבעיה נמצאת אצל הגבר. כעת מתחזקות הסברות שבחלק מהמקרים האשם הוא במשבשים הורמונליים (EDCs: endocrine-disrupting compounds) שהם כמה קבוצות של כימיקלים שמשפיעים על הפעילות ההורמונלית אצל בני אדם ובעלי חיים.

חומרים אלה מחקים פעולות של הורמונים אנושיים או מעכבים את פעולתם, ובכך משבשים את הפעילות ההורמונלית התקינה בגוף. רשימת החומרים הנחשבים בעייתיים ארוכה, ואפשר למצוא בה את הביספנול איי (BPA, Bisphenol A) שנמצא במוצרי פלסטיק שונים ואת הפתלטים (Phthalates) שנמצאים ב-PVC שמהם עשויים צינורות, רצפות, נעליים, מוצרי קוסמטיקה ועוד.

חומרים מזיקים אחרים הם פרבנים (Parabens) המשמשים תוספי מזון ונמצאים במוצרי קוסמטיקה, PCBs (poly-chlorinated-biphenyls) ששימשו בעבר בתעשיות האלקטרוניקה, הבנייה, הפלסטיקה ועוד, וישנם גם דיוקסינים שהם מעכבי בעירה המבוססים על ברום, טריקלוזן שהוא חומר אנטי-מיקרוביאלי המצוי במוצרי קוסמטיקה וחומרי הדברה מוכלרים (המכילים כלור).


מזיקים גם אחרי שנים


בשנות ה-70 של המאה ה-20 החלו מדינות שונות בעולם לאסור את השימוש בחומרים האלה, אבל חלקם עמידים ואינם מתפרקים בקלות, ואז נוטים להצטבר ברקמות שומן בגוף. הבעיה הזו נוגעת לא רק למי שנחשף לכימיקלים האלה ישירות אלא גם לכל מי שנמצא במעלה מארג המזון: יצור שבלע כמות קטנה של חומר מזיק נאכל על-ידי יצור גדול ממנו. היצור הגדול אוכל כמה עשרות יצורים קטנים, וכמויות החומר בגופו גדלות כל הזמן. היצור הגדול ממנו יאכל עוד יצורים שבגופם הצטבר חומר רעיל, ועכשיו היצור הגדול כבר אינו מסוגל להיפטר ממנו והריכוז בגופו גבוה מאוד. זו הסיבה לכך שאפשר למצוא את הכימיקלים האלה בגופם של בני אדם גם היום, עשרות שנים אחרי שהם נאסרו לשימוש.

אז עד כמה החומרים האלה מזיקים? במחקר בלגי נבדקו דגימות דם של גברים, ונמצא שרמה גבוה של חומר ההדברה המוכלר oxychlordane - שהוצא משימוש בעולם המערבי - מקושרת לסיכון גבוה פי שניים לסבול מתת-פריון, לעומת גברים שבדמם הייתה רמה נמוכה של חומר זה. רמה גבוה של מעכב בעירה על בסיס ברום BDE209 מקושרת לסיכון גבוה פי שבעה לסבול מתת-פריון. בישראל חייבים להשתמש במעכבי בעירה במוצרים רבים כמו מזרנים ורהיטים, אלא שהחומרים מבוססי הברום האלה ידועים כמסרטנים ומנסים להוציא גם אותם משימוש.

רמה גבוהה של פתלטים, טריקלוזן וביספנול A בשתן גרמו לשינויים בהורמוני מין בגברים (טסטוסטרון, LH, inhibin B). רמה גבוהה בדם יכולה להעיד על חשיפה לחומרים בעבר, בעוד שרמה גבוהה בשתן יכולה להעיד על חשיפה או כמה חשיפות שאירעו באחרונה. חשיפות עבר בהקשר של חלק מהחומרים האלה יכולות להתרחש כשהגבר עוד היה עובר ברחם, והתוצאה היא פגיעה בהתפתחות מערכת הרבייה הזכרית.

לפגיעות האלה יש גם מחיר כספי עצום. כותבי מחקר שהתפרסם לפני כשנה העריכו שהנזק הכלכלי של משבשים הורמונליים בתחום הפוריות (תת-פריון ומחלות במערכות המין) באיחוד האירופי עומד על לא פחות מ-65 מיליארד שקלים בשנה (15 מיליארד אירו). המצב חמור יותר מפני שההערכה הזו מבוססת על חלק קטן מהחומרים המזיקים שהיה עליהם מידע מדעי מספק, וסביר להניח שהנזק הכלכלי גדול עוד יותר.

כדי לחשב את הנזק הכלכלי המקביל בישראל דרוש כמובן מחקר נפרד, אך אפשר להעריך באופן גס שבארץ הוא יכול להסתכם במיליארד שקלים בכל שנה. ואסור לשכוח את הסבל הנפשי של האנשים שאינם יכולים להביא ילדים לעולם, או חולים במחלות במערכות המין.


לומדים לקרוא את האותיות הקטנות


הפתרון לבעיה נשמע פשוט - לצמצם משמעותית את החשיפה למשבשים הורמונליים. דוח של ברית הבריאות והסביבה (HEAL, The Health and Environment Alliance), שלא עבר ביקורת עמיתים (peer review) אך נכתב בידי חוקרים מהאקדמיה הבריטית, מעריך שהאיחוד האירופי יכול לחסוך עד 130 מיליארד שקלים בשנה (31 מיליארד אירו) רק על-ידי הפחתת החשיפה של תושבי האיחוד לחומרים המשבשים את המערכות.

דוח זה מסתמך על כך שמלבד פגיעה בפוריות ומחלות במערכות המין, משבשים הורמונליים גורמים גם לסוגי תחלואה אחרים כמו השמנה וסוכרת המכבידים על מערכות הבריאות וגורמים מקרי מוות וסבל רבים, וייתכן שהם אף מגדילים את הסיכון לאוטיזם ולהפרעות קשב.

הבעיה היא שבעולם המודרני קשה מאוד מלהימנע לחלוטין משימוש במוצרים המכילים חומרים הפוגעים במערכות ההורמונליות בגוף. קשה לדעת אלו מוצרים מכילים אותם ולהבין אם הם מעלים את הסיכון. המחשבה שבעבר אנשים לא היו חשופים לחומרים מזיקים היא אשליה - תושבי האימפריה הרומית, למשל, הרעילו עצמם בעופרת במשך מאות שנים (היא שימשה לבניית צנרת מים, להכנת צבעי איפור וצבעים לקירות וליצירת צלחות. אובדן שפיות, חולי ומוות של כמה קיסרים מיוחסים להרעלות עורפת, ואין לדעת מה היה חלקה בתמותה בכלל האוכלוסייה) ושבטי לקטים-ציידים היו - וחלקם עדיין - חשופים לזיהום אוויר חמור מאוד מבישול על אש פתוחה. לכן, הפתרון חייב להיות מערכתי, כלומר המערכות המדעיות צריכה לזהות חומרים בעייתיים והמדינות צריכות להגביל את ייצורם ולאסור את השימוש בהם.