חזרתי מאירופה ארבעה ימים לפני פיגוע הענק בעיר ניס. ביקרתי בהנובר, בברגן-בלזן, באמסטרדם ובמאסטריכט - ובשום מקום לא ניכרה היערכות כלשהי אל מול איום הטרור. הרושם הברור היה, שאירופה עוד לא הבינה בפני מה היא עומדת - ולמרבה החרדה, הרושם הזה התאמת בעיר ניס.

במוזאונים ובאתרים היהודיים באמסטרדם נטלו בהשאלה את שיטת האבטחה של תעשיית היהלומים המקומית הנודעת: בכניסה יש שתי דלתות, שלעולם אינן נפתחות יחדיו. מעבר לכך, כאמור, לא רואים היערכות מיוחדת לסיכול פיגועים. במאסטריכט נכחתי בקונצרט של אנדרה ריו בכיכר העיר, עם אלפי צופים; המשטרה רק שמרה על הסדר, שכמובן היה מופתי.

בהנובר יש נוכחות ערבית ניכרת, שמביאה גם לריבוי דוכני פלאפל ושווארמה ולהפיכת הנרגילה לאביזר מקובל. אבל אין חששות ואין בדיקות מיוחדות; למרות פריז ובריסל ואיסטנבול, אירופה עדיין רחוקה מאיתנו שנות אור. לא בטוח שזה המרחק מבחינת איום הטרור, אבל בטוח שזה המרחק מבחינת הביטחון הציבורי - לפחות בהיבטיו הנראים לעין.

בבתי הכנסת באמסטרדם תגברו את האבטחה, הן במתנדבים מתוך הקהילה והן בכוחות משטרה. זה לא שיש איום קונקרטי, מבהיר אחד הפעילים, אלא שכולם זוכרים שהמרחק מבריסל הוא שעה טיסה, ומפריז - שעתיים. ככלל, התחושה היא של ביטחון, גם כיהודי חובש כיפה. האם זו רק אשליה? כנראה כן.

בשלוש הערים בהן ביקרתי, לא חשתי עוינות כלשהי או חוסר נוחות - וכאמור, הכיפה הסרוגה שלי מלמדת מיד שאני גם יהודי וגם ישראלי. בתחנת הרכבת בהנובר פנה אלי מישהו, התייחס בחיוך לכיפה ואמר שזו הפעם הראשונה שהוא רואה מישהו חובש אותה. השבתי שאני גאה בה, והוא החזיר: respect.

בהולנד נעים להיות ישראלי, ובאמסטרדם יש לא פחות מ-10,000 כאלו שמתגוררים בה דרך קבע. הערת אגב: בשוק הפשפשים בעיר שמעתי עברית והתברר שהיא באה מפיה של אחת המוכרות - מה שמעורר את השאלה, האם בשביל זה היא ירדה מהארץ. אבל נחזור לעניין.

נהג המונית במאסטריכט סיפר במאור פנים שכבר שמע עברית, ותהה מדוע היא כל כך שונה מההולנדית. ההולנדים בכלל הם עם חביב בצורה בלתי רגילה, ותוסיפו לזה את האנגלית המצוינת שלהם. הם מתחילים ללמוד אותה כבר בכיתה א', משום שהקירבה בין השפות הופכת את הלימוד לקל יחסית, ודומה שאין שם איש שאינו דובר אותה לפחות ברמה בסיסית.

בכיכר הארמון באמסטרדם עמדו כמה פעילים של BDS והפיצו את שקריהם. המחשבה הראשונה שלי הייתה, שלא צריך להפקיר להם את השטח ושהיה ראוי שיהיו שם גם פעילי-נגד. אבל אחר כך הגעתי למסקנה, שלא צריך לרדת לרמה שלהם, ושהמאבק היותר-מתוחכם נגד התנועה האנטישמית הזאת אכן נושא פירות, אז שהם יישארו בכיכר.

"תאכל הרבה מילקי", הציע לי אחד מעמיתי ערב הנסיעה. לא בדקתי כמה עולה המילקי בגרמניה ובהולנד, אך מה שכן קניתי וצרכתי לימד אותי, שממש לא ניתן לדבר בהכללה על ישראל כיקרה יותר או זולה יותר. הנה כמה דוגמאות.

תעריף המינימום לנסיעה בתחבורה הציבורית בגרמניה ובהולנד הוא 2.60 אירו – יותר מ-11 שקל, שזה כפול מאשר אצלנו. ברכבות בכלל אין היגיון: נסיעה של שעה מברלין להנובר עולה כמעט כמו נסיעה של 4.5 שעות מהנובר לאמסטרדם (68 ו-79 אירו, בהתאמה). ואילו 20 דקות במונית באמסטרדם יעלו לכם 30 אירו, דהיינו כמחצית ממחיר הנסיעה הארוכה פי כמה ברכבת; זה יוצא 130 שקל, כמו הנסיעה מנתב"ג לתל אביב.

מחירו של בקבוק קולה מתחיל ב-1.25 אירו – דהיינו 5.5 שקלים – ויכול להיות גבוה פי 2.5, כלומר 14 שקל. שפתון לשפתיים יבשות תוכלו להשיג, בחנות הנכונה, בפחות מאירו (4 שקלים); בארץ זה יעלה לפחות 12 שקל. ריבות אפשר למצוא במחירים של אירו או שניים, כלומר עד תשעה שקלים – שזה שני שלישים מהמחיר אצלנו. לעומת זאת, מלון סביר באמסטרדם – ולא ממש במרכז – יכול להיות עסק של 200-150 אירו ללילה, דהיינו 860-650 שקל, ללא ארוחת בוקר. ואם כבר מדברים על ארוחה במלון: בהנובר רצו 19 אירו, באמסטרדם הסתפקו בחמישה. מחיר כניסה למוזאון מתחיל בעשרה אירו ויכול להתקרב ל-20 – שזה כפול מהמחיר הממוצע בארץ.

המסקנה: אי-אפשר לדבר בצורה גורפת, ובוודאי שאסור להתעלם משאלת כוח הקנייה – כמה זמן צריך לעבוד בשביל לקנות את אותו מוצר או שירות. אבל מאחר שאין אפשרות להתקיים רק על מילקי, הרי שהדיבורים על כך ש"בישראל הכל יקר ובאירופה הכל זול", אין להם על מה להתבסס.

עוד נושא שאי-אפשר לדבר עליו בהכללות הוא הדייקנות הגרמנית. הרכבת בה נסעתי מהנובר לעיר צֶלֶה, בדרך לברגן-בלזן, נסיעה של 30 דקות, הגיעה ליעד באיחור של שבע דקות – וזה הספיק כדי לפספס את האוטובוס לשלב הבא של המסע (אגב: מדובר בשלושה שלבים; משום מה הגרמנים לא ממש מקלים על ההגעה למחנה הידוע לשמצה). מצד שני, הרכבת לאמסטרדם הגיעה לכל התחנות על הדקה, כולל לתחנה הסופית לאחר 260 דקות.

בהמשך היום, גם נהג המונית וגם נהג האוטובוס שאיתם נסעתי, נהגו בדיוק במהירות המירבית המותרת – גם כאשר היא 30 קמ"ש וגם כאשר נהג האוטובוס הוא בשנות ה-20 לחייו. ואילו כאשר קורא הברקודים לא עבד בכניסה למוזאון בארמון Herrenhausen בהנובר, השומרת הייתה אובדת עצות; לא עלה בידה פשוט לסמן את הכרטיס ולרשום בצד שעוד מישהו נכנס. ברגעים הללו, אני חייב לומר, התגעגעתי ליכולת האלתור שלנו.

עוד משהו על הגרמנים: בעיר גדולה כמו הנובר, על 520,000 תושביה ועל חברות הפיננסים וההיי-טק בהן היא מתגאה, שיעור מפתיע של תושבים לא מדברים אנגלית. ואני מתייחס גם למקצועות שהאנגלית אמורה להיות שפת יסוד בהם: טכנאי מחשבים ומוכרת בחנות תרופות. יש לי הרושם, שבזה הגרמנים דומים לצרפתית: הם פשוט לא רוצים לדבר אנגלית.

בכניסה למעדנייה קטנה בעיר מאסטריכט הבחנתי בארבע לוחיות על המדרכה. מבט מהיר גילה שמדובר בקורבנות שואה: נחקקו שם שמותיהם, שנת הלידה, תאריכי הגירוש והיעד. בעלת החנות סיפרה בהתלהבות, כי מדובר בפרויקט שהחל ביוזמה של תושבת העיר והתגלגל להנצחתם של 200 יהודים שנרצחו בשורה של רחובות בעיר.

מחזה דומה ראיתי על שפת אחת התעלות באמסטרדם, שם התגייסו תושבי הרחוב להניח לפני כל בית לוחיות ובו פרטי הנרצחים שהתגוררו בהם. שתי מחוות נוגעות ללב וראויות לציון.

הן בהנובר והן באמסטרדם יש אנדרטאות מרשימות לשואה, אם כי זו של הנובר - בה חקוקים שמותיהם של כל הנרצחים מהעיר - הפכה לנקודת מפגש לזוגות מאוהבים ולסתם בני נוער; עולה המחשבה שאולי מוטב היה לגדר אותה. באמסטרדם משמש להנצחה הבית בו רוכזו יהודי העיר לפני שגורשו למחנה ווסטרבורק, ממנו נשלחו רובם לתאי הגזים.

עם זאת, דומה שמה שחסר בהנצחה ההולנדית הוא הכרה בשיתוף הפעולה הנרחב של תושבי המדינה עם הנאצים בגירוש היהודים, כפי שנהג לומר ד"ר אבי בקר המנוח, הולנדי הסתיר את אנה פרנק והולנדי הסגיר את אנה פרנק. כמעט 80% מיהודי הולנד נרצחו - השיעור הגבוה ביותר במערב אירופה; זה לא היה מתאפשר בלי סיוע מקומי משמעותי. ההולנדים מזכירים בגאווה מוצדקת את שביתת עובדי הנמל נגד רדיפות היהודים, אבל ככל שראיתי - גם הם (במוזאון המחתרת) וגם הקהילה היהודית (במוזאון שלה) מתעלמים מאלו שהשתתפו בפשעי הנאצים.

אמסטרדם היא כנראה בירת האופניים של העולם. 60% מהנסיעות בעיר עצמה נעשות על אופניים וכך גם 40% מהנסיעות במטרופולין שלה. וחשוב להדגיש: מדובר באופניים אמיתיים, לא בחשמליים. אגדה אורבנית מספרת, שפעם אפילו בני משפחת המלוכה השתמשו באופניים. די לראות את חניוני האופניים העצומים כדי לקבל תחושה ממשית במה מדובר. וזה כמובן מעורר קנאה והשוואה לניסיון התל אביבי לעודד את השימוש בכלי תחבורה זה.

יש הבדל אחד, פשוט אך יסודי: תשתיות. באמסטרדם יש שבילי אופניים רצופים לאורך מאות קילומטרים, וכך לא צריך לסכן את חיי הולכי הרגל בנסיעה על המדרכה או את חיי הרוכבים בנסיעה על הכביש. בתל אביב, לעומת זאת, יש שבילים ספורדיים שאינם מחוברים זה לזה, ולצד זאת - אין תרבות של כיבוד האחר ואין מסורת מושרשת של שמירת החוק והסדר. התוצאה היא, שבתל אביב האופניים השתלטו על המדרכות והם לא יכולים להוות באמת תחליף לכלי רכב ממונעים.

כל עוד אי-אפשר ליצור תשתית רצינית - מוטב לוותר על כל העסק. המצב הנוכחי רק מתסכל ומסכן את הרוכבים, את הנהגים ובעיקר את הולכי הרגל. אין טעם לנסות להיות אמסטרדם אם לא מוכנים באמת להיות אמסטרדם.