מיהו פרנג'י? הכינוי פרנג'י משמש הן בערבית המדוברת הן בעברית לתיאור אדם שאינו בן המזרח, אירופי, ומשם היה לשם תואר לבגדים או חפצים אחרים ואף למיני מזונות שמקורם במערב: כשנערכה סולחה בין תושבי הכפר מסמיה ובין תושבי באר טוביה דרשו האחרונים שה"סעודה תוגש בנוסח אירופי (פרנג'י)";
1 כך גם כאשר החליטה ממשלת ישראל לאשר סובסידיה רק ללחם ולא לפיתות טענו ערביי הגדה: "אבל אנחנו לא אוהבים "לחם פרנג'י". השיב להם משה דיין: "איכלו לחם ותקבלו סובסידיה"".
2 במקרה אחר הצליח נאשם בהכאת מנהל העבודה של אשתו להוכיח את חפותו בזכות בגדיו: "לא התכוונתי כלל להכות אותו, ומה שקרה, בא מתוך התרגשות פתאומית. והנה ההוכחה: הייתי לבוש בחולצה לבנה ומכנסי "פרנג'י", אלה אינם בגדים בשביל מכות. כשאני הולך להכות את מישהו, אני לובש חאקי או בגדי עבודה...";
3 המעשים שלעיל הובאו מתוך העיתונות העברית במאה ה-20 משנות ה-40 ואילך. אך כבר ב-1902 השימוש במילה זאת היה במוקד ויכוח בין רופאים בירושלים. הד"ר האיטלקי אנטוניו סביניוני (Antonio Savignoni) פרסם מודעה בעברית והכריז בה על שירותי הרפואה שהוא מעניק כרופא פרנג'י, כלומר אירופי. ד"ר אמיל מושן (Emile Mauchanp) הצרפתי רופא בית החולים סן לואי, זעם על הטעיית הציבור, כאילו רמז ד"ר סביניוני, שהוא רופא בבית החולים הצרפתי. במבוכתו פנה ד"ר סביניוני אל מכרו הד"ר אהרן מאיר מזיא, רופא בית החולים ביקור חולים ושאל מדוע לא הזהיר אותו שהכתוב במודעה אינו מדויק, שהרי הוא סביניוני אינו דובר עברית. ד"ר מושן לעומתו התנצל לפני הד"ר מזיא שהיה עליו להיות מעורב בפרשה.
הד"ר מזיא רופא הברון במושבות יהודה בשנים 1901-1888, היה אז אחד הרופאים הבולטים בירושלים, אשר במטופליו היו יהודים ונוצרים, אנשי שלטון עות'מאניים ופקידים בריטים. הוא הגיע ארצה ב-1888, לאחר שהתלבט אם כדאי שיהגר לארצות הברית כרבים ממכריו או שייסע לארץ הנידחת, כפי שהזהירו אותו רופאי פריז - שם השתלם בלימודי הרפואה. הוא הכריע לטובת ארץ-ישראל, ומרגע שהגיע אליה, לא חדל לעשות למענה ולמען היושבים בה.
4 הסיפור מעניין מבחינה לשונית; שם התואר "פרנג'י" מקורו כנראה בשמם של הפרנקים, השבטים ששלטו במערב אירופה מהמאה השישית. מהם יצאו גם הצלבנים, וכשהם הגיעו לארץ-ישראל כינו אותם כך הערבים. הכינוי התגלגל לשפות רבות, ובהן שפות אתיופיה ואירן. שבטי הפרנקים כמובן הם אלה שגם נתנו את השם ל-France (צרפת).
5.
לאחרונה ראתה אור בהוצאת יד יצחק בן-צבי הביוגרפיה שכתבתי על חיי הד"ר אהרן מאיר מזיא – "חמש עטרות: הד"ר אהרן מזיא רופא הלשון העברית". בעת כתיבתה נתקלתי בארכיון מזיא בשני כרטיסי ביקור של ד"ר מושן שעליהם תיאר את המריבה שנתגלעה בינו ובין הרופא האיטלקי. הוויכוח על עניין כה פעוט משך את תשומת לבי וביקשתי להתוודע על "הפרנג'ים" הללו, והנה הלכתי ונשביתי בסיפור.
על הד"ר סביניוני לא הצלחתי לגלות הרבה. ידוע שהיה איש רומא, רופא צבאי בעברו, ששימש רופא מסדר הטרה סנטה. לעומת זאת על ד"ר פייר בנואה אמיל מושן (Mauchamp) כתבו הרבה, ואף יצאה לאור לפני כמה שנים ביוגרפיה מקפת.
6 הוא נולד ב-3 במארס 1870 בעיר Châlons-sur-Saône בחבל בורגונדי בצרפת לאב עסקן מקומי ולימים ראש העירייה. האב נהג לבקר עם בנו הצעיר בבית הסוהר, וחשף אותו כך לרעיונותיו על צדק חברתי, רעיונות שהביאו את בנו ללימודי הרפואה בפריז.
כבר בעת לימודיו ניכרו במושן תכונותיו כבוגר: היה בו שילוב של אומץ לב ושאפתנות אישית חזקה. ב-1896 פגש את רופא הילדים ד"ר גסטון וריוט (Gaston Variot),
7 ובעידודו לא חשש להתקרב גם לחולים בדיפתריה כדי לטפל בהם. בהשפעתו אף בחר ב-1898 לכתוב את עבודת הדוקטורט שלו על הנקת תינוקות. בחיבורו באה לידי ביטוי השקפתו החברתית; מושן התנגד להנקה באמצעות מיניקות, שהיה בה, לדעתו, מעין עידוד לזנות. מה עוד שרוב הנשים שבחרו בשירותיהן של מיניקות לא עשו זאת מסיבות רפואיות. הוא חשב שעל נשים שאין להן די חלב – להיניק את ילדיהן בחלב פרה מעוקר. יתרה מזאת – הדגיש – לפי הסטטיסטיקה נשים ששימשו מיניקות לא יכלו בו בזמן להיניק את ילדיהן, ולכן שיעור תמותת תינוקותיהן היה גבוה.
את לימודי הרפואה סיים בהצטיינות וזכה לפרסים רבים. בשל חוש ההרפתקנות שלו התגייס לצי הצרפתי ושירת כקצין רפואה. כך הגיע למקומות שונים בעולם: בברזיל היה כשפרצה שם קדחת צהובה, בסלוניקי ובאיזמיר טיפל בחולים בטיפוס.
ביוני 1900 התמנה רופא מטעם ממשלת צרפת בבית החולים הצרפתי סן לואי בירושלים. בטרם קיבל על עצמו את התפקיד בירר היטב אילו חיים צפויים לו במזרח הנידח. התשובות שקיבל לא היו משמחות; בעיר לא היו כמעט רופאים זרים, היה קשה להתפרנס בה מרפואה, שכן החולים לא יכלו לשלם כראוי, הדיור לא היה מפואר. למרות זאת מושן ההרפתקן לא נרתע, והגיע לירושלים בנובמבר 1900. בה המשיך ברוח מורהו ד"ר וריו והקים מרפאה לאימהות מיניקות, פרסם עלון בערבית ובצרפתית ובו עצות לאם המיניקה. ואכן בשהותו בירושלים השתפר השירות בבית החולים הצרפתי, ומספר החולים שטופלו בו גדל.
בשהותו בירושלים ערך ד"ר מושן הנמרץ כמה מסעות באזור: בסיני, בים סוף ובירדן. הבדואים שבו את ליבו; הוא ראה בהם אדונים לגורלם המקיימים את ערכי הרפובליקה הצרפתית: חרות, שוויון ואחווה.
בירושלים הצטלבו דרכיהם של הד"ר מושן והד"ר מזיא: השניים נקראו לטפל בחולים בכולרה בעת המגפה הקשה ב-1902, הם עשו זאת במסירות ובהצלחה, וזכו על כך בעיטור מאת הסולטאן הטורקי.
חייו של ד"ר מושן היו קצרים וסוערים. ב-1905 כשבמסגרת השתלטות צרפת על המגרב הוקמה מערכת מרפאות ציבוריות במרוקו, והוא מונה לרופא במרקש.
גישתו למרוקו ולרפואה העממית בה לא הייתה רומנטית. הוא הסתייג מהתושבים שנראו בעיניו מזוהמים. בספרו שיצא לאור לאחר מותו תיאר את הרפואה העממית במרוקו,
8 והתייחס בפירוט יתר למיניות האדם: ציין שהנשים במרוקו ברובן בוּרות, וששחרורן מהשעבוד יבוא רק בעיסוק בזנות. מושן תיאר בספר את תופעת ההומוסקסואליות שהייתה, לדעתו, נפוצה במרוקו בגלל בתי המרחץ לגברים ובשל הלבוש הנשי שהצניע את הנשים יתר על המידה. הוא גם התרשם לדבריו שמשכב בהמה היה שכיח במקום.
מושן ראה בעצמו מְבַשֵּׂר התרבות האירופית ובמיוחד תרבות צרפת. על כן קבע את ביתו במרכז שכונה מוסלמית בניגוד לשאר האירופים שהתגוררו במלאח היהודי. לבש חליפות מחויטות וחבש לראשו מגבעת לבד, לא הסתובב בגלבייה ובטורבן כרבים מעמיתיו ודיבר אך ורק בצרפתית. ביתו קושט הן בחפצי אמנות אירופים הן מזרחיים, ובערבים התנהלו בפטיו שלו משחקי טניס.
בתחילה עורר מושן את חשד התושבים ואלה סירבו להשתמש בשירותיו. כדי לפוגג את חשדם פתח את תיבת תרופותיו ברחוב, ואחרי כחודש היו לו כבר ארבעים מטופלים. כעבור זמן מה התמלאה מרפאתו בחולים: הוא דיווח על טיפול במאה עד מאתיים חולים ביום. ב-1906 מתו 5000 איש במגפת טיפוס ורעב כבד השתרר בעיר. מושן התגייס אז לעזרת התושבים ובצד הטיפול הרפואי שהגיש להם חילק לאנשים גם מרק חם.
אט אט התיידד עם מולאי עבד אל-חפיד המשנה לסולטן מרוקו עבד אל-עזיז,
9 וזה העניק לו סוס כאות הוקרה על טיפולו הרפואי המסור.
והנה פחות משנתיים מעת הגיעו למרקש, נרצח ד"ר מושן ב-19 במארס 1907 בידי המון מוסת שארב ליד ביתו ועשה בו שפטים. אלמלא התערבות השלטונות הייתה גופתו השסועה נשרפת. השוטרים לקחו אותו למרפאתו, ושם כוסה בגלבייה מרוקנית, ולראשו נחבש טורבן – כאילו רצה מי שרצה לומר: ניצחנו את התרבות הצרפתית!
עד היום המניעים לרצח אינם ברורים וחד-משמעיים; יש שטענו שהרצח נבע מסיבות אישיות. מושן בהתנהגותו המוחצנת ובהתעקשותו להבליט את צרפתיותו עורר עליו את המקומיים: זרותו המודגשת, זלזולו במנהגים המקומיים וברפואה העממית הכעיסו את ההמון.
אחרים קבעו שהרצח נבע מהסתה נגדו. הופצו עליו שמועות שהוא שרלטן המחלק תרופות המיטיבות את מצב החולים לזמן מה, אבל בעתיד יביאו למותם; יש שראו ברצח מעשה פוליטי נגד מדיניות הקִדמה של הסולטן עבד אל-עזיז. הלה קידם בברכה את השפעת האירופים על ארצו, ובין השאר תכנן להתקין מערכת טלגרף – מערכת שנראתה להמונים מעין דמון. ימים מספר לפני מותו התקין מושן עמוד על גג ביתו והשמועה אמרה שזהו עמוד טלגרף. למעשה היה זה עמוד שסימן את הבית לצוות חוקרים שעבד באזור.
השמועות על מושן לא היו חסרות בסיס, שהרי הצרפתים השתמשו ברופאים כחיל חלוץ בפלישתם המודרגת למרוקו. אומנם מושן לא היה מרגל כפי שחשדו בו, אבל הרצח שלו שימש כהצדקה לשלטונות צרפת לפלוש לוג'דה Oujda ב-1907 וב-1912 להכריז על מרוקו כעל פרוטוקטורט צרפתי.
לאחר הרצח טענה העיתונות הצרפתית שאת השמועות הפיץ ד"ר אליעזר
יהודה הולצמן. רופא יליד ירושלים שעד לבואו של מושן היה רופאו של מולאי עבד אל-חפיד ואף שימש רופא בבית הספר של אליאנס בעיר. מושן שהתיידד עם מנהל המוסד ניסים פלקון, דחק בהדרגה את רגליו של ד"ר הולצמן.
הולצמן נולד בירושלים ב-27 ביולי 1867, למד בישיבת עץ חיים והיה ידוע כמתמיד. בגיל צעיר התייתם מאביו, ואז ירד מצרימה ושימש שוליית מלחים. אחר כך שב ארצה ועם אמו היגר לברלין ומשם לווינה. למד שם רפואה ושפות. ב-1885 מונה מטעם חברת "למען ציון" רופא בטבריה ופעל שם כשנה.
אחר כך עזב את הארץ, חָבַר ל"חובבי ציון" בגרמניה, ובהם הירש הילדסהיימר, בנו של עזריאל הילדסהיימר, וילי במבוס, היינריך לווה וניסן טורוב. ב-1896 היה ממארגני הביתן הא"י בתערוכה הבינלאומית בברלין ואף נדד אתה לברסלאו ולפרנקפורט. מאמרו של הרצל בג'ואיש כרוניקל
10 על ספרו "מדינת היהודים" עורר אצלו רגשות והוא כתב להרצל ודרש שהציונות תתגשם על אדמת ארץ-ישראל ובשפה העברית. כמה ימים אחר כך ב-7 בפברואר השיב לו הרצל, וטען שלא כדאי בשלב זה להבליט את ההבדלים שיש בקרב הציונים למיניהם. שנה לאחר מכן נפגשו השניים בווינה לקראת הקונגרס הציוני הראשון.
11 בשנים 1898-1892 התגורר הולצמן באיסטנבול והרבה לכתוב מאמרים בעיתונים היהודיים: המגיד, הצפירה והמליץ.
רק בראשית המאה ה-20 התגלגל למרוקו והיה לרופאו האישי של מולאי עבד אל-חפיד. בשל כך כנראה התאסלם ואף נשא לאישה מקומית. לימים הצטער על כך וסירב להודות בזאת עד יומו האחרון. נראה ששימש במרוקו נציג ממשלת גרמניה, ולכן היה זכאי לפנסיה ממשלתית, אך עם עליית היטלר פסקה הכנסתו ומצבו הכלכלי הורע.
הולצמן נאלץ להגר לוולקוביסק שברוסיה הלבנה ושם לימד עברית ואנגלית בגימנסיה העברית. אחר כך העתיק את מושבו לקובנה בירת ליטא, והיה לרופא בבית אבות ובתמורה גר במקום. עם מותו ב-28 באוקטובר 1938 נקבר במקום.
הבאנו את סיפורם של ארבעה רופאים שכולם באו מתרבות אירופה אל המזרח, וכל אחד מהם חיפש את דרכו במפגש בין המערב למזרח. ד"ר מזיא מצא את התשובה כציוני בארץ-ישראל, ד"ר הולצמן נדד בין התרבויות: תלמיד חכם שהיה לרופא ומוסלמי, אבל מעולם לא עזב את מקורותיו עד הסוף: כשהשתתף בחגיגת "הדסון פלטון" בשם ממשלת מרוקו דווח, ש"למרות היותו לבוש בגדים מרוקנים, אפשר להכיר בפניו את הטפוס של יהודי גליצי"
12; ד"ר סביניוני שלא הרבה ידוע לנו על אודותיו, אבל ברור שלא התערה בסביבתו, שהרי את השפה העברית לא למד בשהותו בארץ-ישראל. ונחתום בגורלו העצוב של הד"ר מושן הרפתקן צרפתי עשוי ללא חת, שלא יכול היה להטמיע בתוכו את "המזרח", ולכן נתפס כמתנשא מעל אנשי המזרח, וסופו – שנרצח.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
