בפרק זה מסתער גודמן על תפיסת הביטחון של "חלק מהשמאל הישראלי" ומאחר שזה נוח לתוצאת הניתוח מנכס את התפיסה הזאת לכלל השמאל הישראלי. אלא שגם בניתוח התפיסה הביטחונית של השמאל גודמן טועה ומטעה את קהל קוראיו הצעיר, בני הציבור הדתי הלאומי וגולש לשטחיות מאכזבת.

א. גודמן מנסח את הטיעון הביטחוני של השמאל כך: "השטחים הם נכס ביטחוני, והסכם השלום הוא נכס ביטחוני. הערך הביטחוני של הנכס הדיפלומטי (הסכם מדיני) גובר על הערך הביטחוני של הנכס הטריטוריאלי (יהודה ושומרון). זאת ראיה דתית פשטנית ומטעה על עמדת השמאל! ראשית כפי שהוסבר בפרק הקודם, השטחים אינם נכס ביטחוני! יהודה ושומרון אינם נכס ביטחוני (אם בידי הפלשתינים יהיה רק נשק הגנתי נגד אדם)! יו"ש זה רק נכס אסטרטגי שיועד למו"מ להסדר שלום. הסכם שלום אחראי בטוח ויציב זה אכן נכס ביטחוני! כך גם קבעה ממשלת ישראל!

"המשוואה" הזאת מתקיימת אך ורק בראשו של גודמן. מבחינת ממשלת ישראל (1968) זאת הייתה ונותרה עמדה טקטית שנועדה "ליצר" את הסרוב הערבי והצליחה בזה. המתנחלים שבשו את זה!

ב. מאחר שהטיעון לעיל הוא חלש ומטעה מרחיב גודמן את הקונפליקט למאבק בין ציויליזציות: "ההתנגדות הלאומית לאימפריאליזם המערבי, בערבית "מקאומה" מבטאת את אי-ההשלמה עם פערי הכוח שבין הציוויליזציות וכן את חוסר ההשלמה עם הנוכחות הפיזית וההשפעה התרבותית של המערב בארצות המוסלמים". טענה נכונה כשלעצמה, והמציאות גם הראתה שהפלשתינים העדיפו להאמין ולהסמך על מדינות האיסלאם יותר מאשר להאמין ולדאוג לעצמם לפחות הטווח הקצר. אבל היום לאחר לקחי "האביב הערבי", לכמה זמן זה תקף? ומדוע לחסום את אופציית ההסדר שכבר הוסכם על הפלשתינים? האם מציג גודמן חלופה אחרת פחות גרועה מזו שבראיית העתיד השמאלי?

ג. מוסיף גודמן עוד מסקנה בניסיונו להוכיח שהלאומיות הפלשתינית היא מקרה אבוד: "גם אם תהיה הכרה בכך שהסכסוך אינו התנגשות בין ציוויליזאציות אלא רק מאבק בין לאומים, המשקל ההיסטורי שלו יקשה מאוד על השגת כל הסדר מדיני. זאת משום שבמוקד הזיכרון הלאומי הפלשתיני לא עומד הכיבוש של 67', אלא הגירוש של 48'". גודמן ששוגה בהבנת השמאל החילוני, מתיימר להבין את הפלשתינים ולדעת שהם "מקרה אבוד". זאת בהחלט ראיה יומרנית שמאפיינת את המגדר אותו הוא מייצג. הוא מתעלם במכוון מכך שהמציאות המתהווה היא שמכתיבה בסופו של תהליך לפחות חלק מהתוצאות. והמציאות עד היום מראה לפחות שלושה שינויים שכבר התהוו, שגודמן מעדיף להתעלם מהם: 1. הכרה פלשתינית פורמלית בגבולות 67' ששיאה בהסכם אוסלו. 2. הסכמי שלום פורמליים שריריים עם מצרים וירדן והבנות של השלמה עם המדינות הסוניות. 3. השלכות תוצאות האביב הערבי וחיסולו הפיזי של דאעש בסוריה והקרע באיסלאם והשפעתם על הפלשתינים. ולזה צריך להוסיף גם את השינוי הטקטי הרשמי של ההנהגה הפלשתינית במעבר למאבק דיפלומטי. דהיינו אפשר לקבוע שבמאבק הציוויליזאציות האלים, גברה שוב הציוויליזאציה המערבית בסייף! והמסקנה הנובעת מכך גם לשיטתו של גודמן, שגבר עוד הסיכוי שהמציאות תקהה את אפקט הנכבה.

ד. גודמן מגייס את מיתוס הנכבה ותוצאותיה כדי להראות שהפלשתינים הם אכן "מקרה אבוד": "הפליטים הפלשתינים הם אוכלוסיית הפליטים היחידה בעולם שבה גם צאצאי הפליטים מוגדרים כפליטים". רוצה לומר: העולם מממן וקיים כאן במכוון הנצחה לדורות של הקונפליקט במקום לקרב את הפתרון. זאת אכן מציאות שהתהוותה, הפליטות הונצחה וממומנת ולכן היא תימשך. הפסקת המימון הרי לא תחסל את הפליטות לדורות, ורק תחמיר את הקונפליקט מול ישראל. אם כך מה המסקנה המתבקשת? זה אכן מצב רע אבל זה הרע במיעוטו. כל ממשלה ישראלית אחראית תתנגד להפסקת המימון! הפתרון הנכון הוא ליישב את צאצאי הפליטים בארצות גלותם ולפצות אותם. אבל עד שזה יושג האם יהיה זה נכון לראות בפלשתינים "מקרה אבוד" ולהתעלם מהבעיה וטקטית לחסום גם מראית של סיכוי לפתרון אפשרי? התנהלותו של נתניהו מצביעה על כך שגם הוא מבין את זה!

ה. מוסיף גודמן: "מכיוון שזכות השיבה היא חלק מהזהות הפלשתינית, אי-אפשר (להם) לוותר על הזכות הזאת בלי לשנות מהותית את הזהות הלאומית הפלשתינית".... "הצפייה הישראלית שהפלשתינים ישלימו עם הגירוש בתמורה לסיום הכיבוש, היא ציפייה שהפלשתינים יפנו את גבם לעם שלהם." אלה אכן הנחות נכונות לגבי הפלשתינים, אלא, שאין "ציפייה ישראלית" או ציפייה שמאלית כזאת! אם הפלשתינים ישלימו או לא זה עניינם! הברירות הנתונות בידם. ממשלת ישראל חייבת לוודא שבכל הסדר, שיבה של פלשתינים מהפזורה ליו"ש לא תרע למדינת ישראל. ההרעה הצפויה משיבה המונית, קודם לכל תהווה הרעה משמעותית לפלשתינים תושבי יו"ש ועזה, והרעה גם לפלשתינים המונצחים, גם בהנחה שיקבלו פיצויים. כל הסדר יבוא בחשבון רק אם יאפשר חלופת קליטה בארצות גלותם או הארצות אחרות. זאת העמדה המעשית והטקטית של השמאל, ובשום מקרה זה לא מצדיק ריבונות ישראלית על יו"ש, כי זה לא משפר את המצב ולא מקרב לפתרון כל שהוא.

ו. מסכם גודמן מצבו של הצד הפלשתיני: "הסדר שמסיים את תקופת הכיבוש הצבאי מצד אחד, אך לא פותר את בעיית הפליטים מן הצד האחר, לא יכול לסיים את הסכסוך." ואני שואל: ממתי זאת הדילמה של מציאות ביטחוננו? ממתי עומד הכיבוש מול פתרון בעיית הפליטים? הכיבושים בסיני הסתיימו ללא התייחסות לבעיה. הכיבוש של לבנון הסתיים ללא התייחסות לבעית הפליטים, הכיבוש של גוש-קטיף וצפון השומרון הסתיים ללא פתרון בעית הפליטים! גודמן מציב שתי משקולות שאינן על אותם מאזניים! נחיצותו של כיבוש צבאי מותניית בתועלת או בנזק ובעלות ותו לא!

ז. מרחיב גודמן עוד מסקנה מתלות שאינה הכרחית: "הסדר בו צה"ל נסוג מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, אך המערב נותר בעליונותו והאיסלאם בנחיתותו, אינו עונה על כל צורכי הזהות של הפלשתינים." מכאן ניתן להבין אולי שהמשך הכיבוש זה מצב שעונה טוב יותר לצורכי הזהות הפלשתינית?! בחפשו תירוצים נגד גישת השמאל, מחבר גודמן בין דברים שהשמאל אינו קושר ביניהם! גודמן מתייחס לסוף הסכסוך וטוען שאין טעם לחתור לפתרון אם הסוף אינו בטוח. זאת העמדה הימנית הקלאסית שמסרבת ליזום וליטול סיכונים. השמאל, שמכיר במורכבות ובקושי שמתאר גודמן, מאמין בחתירה הדרגתית בניסיונות ובהכוונת המציאות כעדיפים על שב ואל תעשה!

ח. ואכן הוא גם מתייחס בסיום הפרק לאמונת השמאל הזאת כאל חולשה ואשליה: "נכון: הכיבוש הוא מקור הסכסוך היחיד שבו ישראל עצמה יכולה לטפל.,,,לכן מפתה אותנו (את השמאל ג.ג.) לדמיין ש"הכיבוש" הוא עיקר הבעיה... אם הכיבוש הוא עיקרו של הסכסוך ההיסטורי, אז יש לנו (לשמאל) תחושה של שליטה בהיסטוריה... הכרה בכך ששורשי הסכסוך אינם בשליטתנו היא הכרה כואבת מדי." לפנינו שוב ראייה (מתנשאת לצערי) של אדם דתי את "האשליה" החילונית המגדילה את כוח האדם. ראשית טעות לחשוב ולטעון ש"הכיבוש" הינו מקור הסכסוך היחיד בו ישראל יכולה לטפל בעצמה". ישנם מקורות סכסוך נוספים שלישראל יכולה ומטפלת בהם. שנית, הכיבוש של 1967 (גם לפי טענת גודמן לעיל), אינו עיקרו של הסכסוך ההיסטורי, אלא הנכבה! לכן אין לתזה הזאת רגלים. אין כאן עניין של צורך נפשי ואשליה "לשלוט בהיסטוריה". יש כאן חובה ערכית פרקטית, לקרב את הסכסוך לפתרון! במיוחד אל מול בני הפלוגתא שאין באמתחתם חלופה עדיפה!

ט. כמשפט סיום חוזר גודמן שוב כמנטרה על האמירה המטעה: "הסכם מדיני,אם כן,לא יכול לסיים את הסכסוך האלים...ולכן לא יכול לפצות את ישראל על הסיכון הביטחוני הטמון בנסיגה מרכסי יו"ש". לצערי אין "אם כן!" כל מה שטרח גודמן למעלה מונח על כרעי תרנגולת! הסכם מדיני יכול גם יכול! וההיסטוריה מלאה דוגמאות. המבחן הוא ברצון, בהדדיות, ביכולת, במחירים, בתמורות ובבטחונות. ומה גם שכבר במאמר הקודם הובהר שאין יתרון ביטחוני משמעותי "ברכסי יו"ש" שהסכם מקוים לא יגבר עליו.

ככל שמוסיפים לקרוא את היצירה הזאת מצטיירת והולכת תמונה מדאיגה באשר לעובדות המסופרות לקוראים הדתיים הצעירים, על-ידי מוריהם ורבותיהם. ראיית הדברים והדילמות והצגתם פשטנית למדי, ויתכן שזה מרמז על ליקוי מאורות שמקורו בהתנשאות שמטופחת כדי לחפות על חולשה וחשש בסיסיים. וראינו וחזינו בתופעה כזאת בעבר ובהתפרקותה המהדהדת.