אסון האוטובוס בואדי מוסררה <span style='font-weight:normal;'>[1958]</span>

התאונה הקטלנית התרחשה ביום ראשון 26.10.1958 בסביבות השעה 10:30 בלילה כאשר אוטובוס דן קו מס' 63 עמוס נוסעים, נהוג בידי אליהו הפנר שהיה בדרכו מתל אביב לרמת יצחק. עלה על מעקה גשר נחלת יצחק, פרץ אותו ונפל - הדרדר מגובה כ-10 מטרים לתוך ואדי מוסררה (נחל איילון). רוחב הגשר היה אז כ-5 מטרים ואורכו כ-25 מטרים.

האוטובוס, מדגם "שוסון", מס' לוחית זיהוי ת. 2520 יצא בשעה 10 לערך מתחנת היציאה של קו 63 שסמוכה לשפת ימה של תל אביב. בעת התאונה היו באוטובוס למעלה מ-50 נוסעים. רק אחדים מהנוסעים הצליחו להיחלץ מהאוטובוס שנפל לוואדי, בכוחות עצמם. רובם נלכדו באוטובוס המעוך. אחד העיתונים מדווח כי עד ראיה אלמוני, אולי אחד הנוסעים שהצליח לצאת מן האוטובוס בריא ושלם, מיהר אל תחנת הכבאים בגבעתיים והודיע על האסון.

כשהגיעו הכבאים למקום, היה כבר המקום מלא באנשים מתושבי האזור. נהגים ומתנדבים החלו לעלות את הנפגעים הרבים מהואדי למעלה. אמבולנסים של מגן דוד אדום מתל אביב וערים מגוש-דן הוזעקו למקום והחלו בפינוי הנפגעים לבתי חולים. חלק ניכר מהנפגעים הובאו לבית חולים "הדסה" ברחוב בלפור בתל אביב, אחרים הובאו לבתי חולים נוספים: דונולו, תל השומר (שיבא) בלינסון ועוד.

פינוי וזיהוי הנפגעים התבצע לאור זרקורי פנסים ממכוניות כיבוי שהאירו את זירת התאונה, ונמשך לתוך הלילה. עם היודע דבר התאונה והיקפה הגדול, נכנסו בתי החולים באזור תל אביב וגוש-דן לכוננות חרום, רופאים ומנתחים הוזעקו מבתיהם. "בנק הדם" המרכזי של מד"א ביפו העביר עשרות מנות דם לנפגעים, ואזרחים נתבקשו לתרום דם.

בין השאר הגיעו לתרום דם קבוצת נהגי דן. עם היוודע דבר האסון צבאו על שערי בית החולים קרובי משפחה מודאגים. בבוקר ניתנה להם רשות לבקר ביקור קצר אצל קרוביהם המאושפזים. ממלא-מקום מנהל בית החולים הדסה, ד"ר יצחק קויש, אמר בשיחה עם עיתונאים כי "מאז מלחמת השחרור לא טיפלנו באסון כזה".

בתאונה המחרידה נהרגו 11 נוסעים. בכמה ארכיונים מצוין כי מספר ההרוגים בתאונה הסתכם ב-13 נוסעים. ייתכן כי שני נוסעים נוספים מתו בהמשך השנים מפצעי התאונה. מספר הפצועים בתאונה הסתכם בקרוב ל-40 נוסעים. חלק מהפצועים סבלו משברים חמורים בגפיים בעמוד השדרה ובצלעות וכמה משברים בגולגולת.

וזו רשימת הפצועים בתאונה לפי רשימת בתי חולים אליהם הובאו, כפי שפורסמה בעיתונות דאז, יום לאחר התאונה.

הפצועים והנפגעים שהובאו ל"הדסה": שמחה קרטשיין מרחוב החרצית 9 ברמת-ישראל, משה רומי משיכון עממי ביפו, אליאס אסלי מרחוב מודיעין 191 ברמת גן, דוד שטיינברג, עדה מזרחי מרחוב פלמ"ח 15 בגבעתיים, אליהו הפנר מגבעתיים, יוסף ארביב, שוטר במשטרת התנועה מרחוב הירדן ברמת גן, מיכאל ליטבק קצין משטרה מרחוב המרי 35 בגבעתיים, אברהם יזרעאלי ואשתו חנה מרחוב ל"ה 18 בגבעתיים, סמי נדלר מרחוב שנקין 85 בגבעתיים, אלי ברנדט מרחוב טייבר 21 בגבעתיים, שמואל ברונשטיין מרחוב צה"ל 19 בגבעתיים, שרה ברכה מרמת גן, עזרא גינדי ואשתו מרגלית מרחוב רמבם 10 בגבעתיים, צבי אברהמי מגבעתיים, מנוחה בן דוד, משה גולדשטיין מרחוב הנגבה 42 בגבעתיים, אסתר לימוני מרמת גן, עליזה ברוך בת 18 משיכון עממי בלוד.

הפצועים שהובאו לבית חולים דונולו ביפו הם: רינה ולישבר מרחוב מודיעין 232 גבעתיים, רפאל זריף מרחוב ניר-עם ברמת ישראל, ואלתר (אברהם) נוסבאום מרחוב אחד העם בכפר אתא. לבית חולים בלינסון בפ"ת הובאו רות לנטנר ועזר עבדול. לבית החולים תל השומר הובאו רפאל אלפר ומשה אברמוביץ. אברמוביץ' היה שחקן כדור-יד בכיר ושיחק בהפועל רמת גן ונבחרת ישראל (השמות לקוחים מהעיתונות דאז ופורסמו בבוקר כמה שעות לאחר התאונה ויתכנו שיבושים וטעויות בשמות הנפגעים, גילם וכתובותיהם א.א).

אחדים מהפצועים קל שוחררו לבתיהם זמן קצר לאחר שהובאו לבית החולים לאחר קבלת טיפול. בין הפצועים היה נהג האוטובוס אליהו הפנר מגבעתיים הוא אושפז בבית החולים "הדסה בת"א. דווח אז בעיתונות כי הוא שרוי בהלם וסביב מיטתו הוצבה שמירה מחשש שאולי יפגע בעצמו. אליהו הפנר בן 30 עלה עם משפחתו מליטא בהיותו בן 6. המשפחה התיישבה בפתח תקוה. אליהו כך מדווח עיתון חרות היה איש אצ"ל והשתתף בכמה פעולות של הארגון, הוא השתתף במלחמת העצמאות ולאחר מכן שירת בצה"ל כרב סמל גדודי בחיל רגלים. לאחר פרישתו מהצבא החל לעבוד כנהג בדן. שלושה חודשים לפני התאונה נולד לו בנו הבכור.

בתאונה המחרידה נהרגו 11 נוסעים בכמה ארכיונים מצוין כי מספר ההרוגים בתאונה הסתכם ב-13 נוסעים. ייתכן כי שני נוסעים נוספים מתו בהמשך מפצעי התאונה.

צילה סלומון, בת 59 תושבת רחוב חניתה בגבעתיים, עלתה מפולין בתחילת שנות ה-20. מפעילות מד"א ברמת גן. לוי ג'רסי, בן 48 עלה לארץ ב-1950 שירת כימאי בחברת צי"ם.

משה אריאל מרחוב הפלמ"ח 42 בגבעתיים פקיד בנק קופת-עם ביפו נולד בבסרביה, שימש כמזכיר נציבות בית"ר ברומניה. עלה לישראל בשנת 1937 והיה פעיל באצ"ל ונעצר במשמר הירדן יחד עם למעלה מ-30 חברי ארגון אצ"ל נוספים ונדון ל10 שנות מאסר. בתקופה שלפני הקמת המדינה היה מזכיר מטה האצ"ל בירושלים.

יעקב לסקר, תושב גבעתיים היה עובד חברת חשמל נקבר בבית העלמין בקריית שאול. אווה (חווה) גולדשטיין, נקברה בקריית שאול. אשר לוסטיג - בן 35 היה עובד בחברת חשמל נקבר בקריית שאול. פרידה גלסנר - בת 48 מרח' טייבר 30 בגבעתיים. אהרון גבריאלי, נער בן 17 מגבעתיים, ברכה כהן - בת 32 ששימשה כאחות בבית החולים העירוני ליולדות בתל אביב. אליהו בהיר - התגורר בנתניה ועבד בתנובה בגבעתיים הותיר אישה ושני ילדים.

לא הצלחתי לאתר שם ההרוג ה-11 בתאונה .אומרים לי כי בתאונה נהרגו שניים נוספים שנפטרו במהלך השנים מפצעי התאונה (לפחות עד 1960 דווח בעיתונות כי מספר ההרוגים בתאונה הוא 11). אם מישהו יודע שמות של הרוגים נוספים בתאונה בנוסף לאלה שפורסמו בכתבה מוזמן להגיב לידע במדור תגובות שליד כתבה זו לזכרם ולכבודם.

מקרה התאונה הפך לשיחת היום בעיקר בקרב תושבי רמת גן וגבעתיים ונחלת יצחק. למחרת ליל התאונה (יום ב' 27.10.58) עם שחר הגיע למקום סמפכ"ל המשטרה, עמוס בן-גוריון. החל משעות הבוקר הגיעו למקום צוותי חקירה ובוחני תנועה מטעם המשטרה וחברת דן והחלו לחקור ולבדוק ולאסוף ממצאים בזירת מקום התאונה. הכביש המוביל לגשר וכמובן הגשר עצמו נחסמו לתנועה. סביב הגשר ומקום התאונה התאספו סקרנים רבים.

המחזה שניגלה לבאים למקום היה אוטובוס מעוך הפוך השוכב בוואדי כשגלגליו למעלה, כשחוקרי המשטרה ואנשי דן מטפסים עליו ועורכים בדיקות. מידי פעם הוציאו מתוך האוטובוס שיירי חפצים שונים, מטפחת של אישה תיק קרוע ועוד. שוטר תנועה נאלץ להרחיק קהל הסקרנים ובניהם בני נוער רבים שבאו למקום התאונה לחזות באוטובוס ההפוך. רק בשעות הצהרים של יום שני 27.10.1958 פונה האוטובוס באמצעות רכב גרר והועבר לסדנת המשטרה.

למחרת יום התאונה, ביום שני 27 באוקטובר 1958 הובאו אחר-הצהריים שבעה מתוך 10 הרוגים לקבורה. השבעה הם: משה אריאל, צילה סלומון, פרידה גלסנר, אשר לוסטיג חווה (אוה) גולדשטיין, לוי ג'רסי, יעקב לסקר. רוב הרוגי התאונה היו מגבעתיים. קהל אלפים התאסף לפני בניין המועצה המקומית גבעתיים ומילא את הרחובות הסמוכים. בהגיע הארונות פרצו זעקות שבר של בני המשפחות שאיבדו יקיריהם.

שמעון בן צבי, ראש המועצה הספיד את ההרוגים וכך אמר "פקד אותנו הלילה אסון גדול, מלאך המוות המשתולל בדרכים הגדיל לעשות הלילה. אולי ימריץ האסון את כל האוחזים בהגה למחשבה וכל אחד מהם ירסן את מכוניתו הדוהרת". כן נשא דברי הספד, רבה הראשי של גבעתיים הרב שמואל תנחום רובינשטיין. מבית מועצת גבעתיים יצא מסע ההלוויה לבית העלמין בקריית שאול, שם הובאו ההרוגים לקבורה.

ביום שלישי 28 באוקטובר 1958 הובאו לקבורה שלושה נוספים מהרוגי התאונה - אהרון גבריאל, ברכה כהן ואליהו בהיר. בהיר נקבר בבית העלמין בנתניה.

למחרת התאונה מינה שר התחבורה דאז, משה כרמל ועדה אשר תבדוק את נסיבות אסון התאונה. הוועדה נתבקשה לסיים דיוניה תוך 10 ימים מיום מינויה ולהמליץ על דרכים והמלצות כדי למנוע בעתיד תאונות מעין אלו. בראש הוועדה עמד האלוף אליהו בן חור, מהנדס מכונות במקצועו .בוועדה השתתפו י.פרנקל, מהנדס תנועה וי. ברנע "מומחה לתובלה".

בינואר 1959 החל להתברר בבית משפט השלום בתל אביב בפני השופט רובין משפטו של נהג האוטובוס אליהו הפנר בן 30 מגבעתיים. הוא הואשם בגרימת מותם של 11 הנוסעים ופציעתם של עשרות "מתוך נהיגה בחוסר זהירות שאין בה כדי רשלנות" הפנר כפר באשמה המיוחסת לו.

את הפנר ייצג במשפט עו"ד י. טוניק. בשם התביעה הכללית הופיע עו"ד נחמן אמיתי. במשפט העידו בוחני משטרה, מומחי תחבורה שונים, וכן נוסעים שהיו באוטובוס בעת התאונה ובניהם שוטר תנועה, יוסף ארביב שעמד מאחורי הנהג בעת התאונה וקצין משטרה בשם מיכאל ליטבק מגבעתיים שאף הוא היה בין נוסעי האוטובוס בעת התאונה.

המשפט נמשך כשנה וחצי לערך. ביום ו' 20 במאי 1960 הרשיע השופט רובין את נהג האוטובוס אליהו הפנר באשמת גרימת מותם של 11 נוסעים ופציעת עשרות מתוך "נהיגה מתוך חוסר זהירות" וגזר עליו שישה חודשי מאסר ושישה חודשים על תנאי. כן ניקנס הפנר באלף ל"י ורישיון הנהיגה שלו נשלל מימנו לשנה אחת. את הנהג הנאשם ייצג עו"ד י. טוניק. בהמשך הוגשו על-ידי בני משפחות הנפגעים בתאונה כנגד חברת דן, תביעות פיצויים בסכומים גדולים.