השר גלעד ארדן שוקל, ואולי כבר החליט, שלא להאריך בשנה את הקדנציה של רוני אלשיך כמפכ"ל המשטרה – והרוחות סוערות. אני ממש לא מבין למה. זאת אומרת, אני מבין – הרי הכל אישי ובפרט כאשר אפשר להכניס לקלחת את בנימין נתניהו – אבל אני לא מבין: הקדנציה היא בת שלוש שנים, שנה רביעית היא אופציה שבידי השר, אז מה הסיפור? השר יפעיל שיקול פוליטי? אוי ואבוי. פוליטיקאי שנבחר בבחירות דמוקרטיות ומשמש בתפקיד בכיר במערכת פוליטית, יפעיל שיקול פוליטי. באמת לא בסדר.

אם המחוקק היה רוצה, הוא היה קובע שלוש שנים וזהו, או ארבע שנים וזהו, או כל מספר אחר. לא זה המצב; המחוקק הותיר את ההכרעה בידי השר, שזכותו ואף חובתו לקבל אותה כראות עיניו. קוראים לזה "שלטון החוק": לעשות בדיוק את מה שהחוק קבע – להחליט אחרי שלוש שנים האם לתת או לא לתת שנה רביעית. חיים תבורי, יעקב טרנר, יהודה וילק – כולם סיימו קדנציה של שלוש שנים ופינו את מקומם. המשטרה לא התמוטטה והארץ לא רעדה.

המצב בו השר יכול להחליט האם להאריך קדנציה, טוב בהרבה מאשר זה שבו אנחנו נתקעים עם עובדי מדינה בכירים שלא ניתן להזיז אותם. קחו למשל את שי ניצן: כהונתו של פרקליט המדינה היא שש שנים, ולמרות שהפעם יש לנו עסק עם שקרן כרוני – אין שום אפשרות להדיח אותו. או דינה זילבר: הגברת שמתיימרת לנהל את המדינה, תוך צפצוף בוטה על היועץ המשפטי הממונה עליה ובוודאי על הדרג המדיני, שאיתה אנחנו "מבלים" כבר שש שנים ומי יודע עוד כמה זמן.

הטיעון שכבר נשלף: אי-הארכת כהונתו של אלשיך תתפרש כאילו שהדבר נעשה על-רקע חקירותיו של בנימין נתניהו. אז קודם כל, לא משנה מה תעשה הממשלה, כל ממשלה – מתנגדיה תמיד ידביקו לה את הטעמים הפסולים ביותר. שנית ועיקרית, קבלת הנימוק הזה תפתח פתח לחקירות סרק שכל מטרתן תהיה להדביק את החוקרים לכסאותיהם.

אם מפכ"ל המשטרה ירצה להבטיח לעצמו עוד שנה, ואולי יותר מכך, כל שיהיה עליו לעשות – הוא לפתוח בחקירה נגד ראש הממשלה, השר לביטחון פנים או שר המשפטים. ואז יגידו שאסור להזיז אותו, כי זה נראה כמו הדחה בגלל החקירה. וממנו ילמדו וכן יעשו קצינים בכירים אחרים: ראש אגף החקירות, מפקד להב 433, מפקד יאח"ה ואחרים. ולמה לא פרקליט המדינה והיועץ המשפטי ופרקליטי מחוזות? התוצאה תהיה פוטש משטרתי-פרקליטותי שיהיה הרבה יותר מסוכן מכל פרשת שחיתות עליה ניתן לחשוב.

מעבר לנימוקים העקרוניים הללו, אלשיך לא ראוי לשנה רביעית משום שהוא נכשל בתפקידו. אם הדברים המובאים כאן ייראו לכם מוכרים, זה לא דז'ה-וו: פרסמנו אותם (ביתר הרחבה) לפני פחות מחודשיים. אבל הם עדיין אקטואליים, וחשוב לדעת אותם כאשר מתווכחים על כן/לא שנה רביעית. קצת עובדות לא יזיקו, וסליחה מראש שאנחנו מכניסים אותן לתמונה.

דוח המשטרה לשנת 2016 – העדכני ביותר – אומנם הצביע על ירידה בפשיעה לרמתה הנמוכה ביותר מזה עשור, אך נתון זה יש לקרוא יחד עם נתון נוסף באותו דוח: רק ל-54% מהישראלים יש אמון במשטרה. לכן, אומנם ייתכן שמספר התיקים ירד בשל פעילות שיטור טובה – אך באותה מידה ייתכן שהוא ירד משום שרבים פשוט אינם טורחים להתלונן. היו בדוח עוד נתונים המצביעים על כשלונות מהותיים: מספר המעצרים נותר ללא שינוי, למרות ביטול "תוכנית המפנה" של יוחנן דנינו שהתמקדה בהעלאת מספרם; שיעור כתבי האישום מכלל המעצרים היה הנמוך ביותר מזה עשור; והפעילות היזומה של המשטרה לחשיפת פשיעה נותרה ללא שינוי.

בתיקים רבים נחשפים מחדלי חקירה, שבחלקם מובילים לזיכוי הנאשמים. בתיקים אחרים מצביעים השופטים על מחדלים, אך קובעים שלא היו חמורים עד כדי להצדיק זיכוי. בית המשפט העליון הצביע לאחרונה על מקרה בו ננעלה המשטרה על כיוון מסוים; בתי המשפט המחוזיים והשלום כבר דיברו על כך הרבה יותר מאשר פעם אחת.

הסניגוריה הציבורית שבה ומדווחת מדי שנה על פגיעה קשה בזכות ההיוועצות של עצורים ועל פגיעות קשות בזכויותיהם של קטינים. לעיתים דומה, שכל מה שצריכה הסניגוריה לעשות הוא להעתיק את מה שכתבה בשנה שעברה – שכן ההפרות הללו, של זכויות יסוד חוקיות וחוקתיות, נמשכות כמעט ללא שינוי.

פסקי דין וכתבי אישום בבתי המשפט בכל הערכאות מצביעים ללא הרף על פעולות בלתי חוקיות של שוטרים בכל הארץ, כולל של קצינים: קבלת שוחד, חיפושים בלתי חוקיים, מעצרים בלתי חוקיים, מקרים רבים של אלימות, דוחות כוזבים ומפוברקים, עדויות שקר בבית המשפט, התעללות בקטינה, הפעלת טייזר בלתי חוקית, אי-קיום החלטות שיפוטיות, ניסיון להטעות את בית המשפט, התעלמות מראיות מזכות, גניבת נשק, עבירות מין. כל אלו אירעו בשנתיים של אלשיך.

על אלימות שוטרים מדברים גם מבקר המדינה, מח"ש והסניגוריה הציבורית. חלק מן המקרים מתועדים בתמונות ובסרטונים – מה שלא מנע בכמה מקרים מן השוטרים האלימים לפברק דוחות נגד קורבנותיהם ולחפות זה על זה, כולל בתיאום גרסאות ועדויות שקר.

בשנת 2017 נרשם שיא של עשר שנים במספר השוטרים שהועמדו לדין פלילי– 136; עוד 113 הועמדו לדין משמעתי; 85% מהתיקים הפליליים אשתקד הסתיימו בהרשעה. בחינת פסקי דין משמעתיים (בתוך המשטרה) מגלה ענישה קלה ואף מגוחכת לשוטרים המבצעים עבירות, כולל לשוטרים אלימים.

ראש מח"ש היוצא, אורי כרמל, האשים את אלשיך ופיקוד המשטרה בכך שהם תוקפים את המחלקה משום שעבודה מביכה אותם. קודם לכן יצא כרמל נגד העובדה, שהמשטרה אינה מפטרת שוטרים המשקרים בחקירותיהם במח"ש.

רוני אלשיך עצמו מחפה על עבריינים. הוא מדבר על מורשתו של תת-ניצב אפרים ברכה, חונך אודיטוריום על שמו, משתתף בטכסים לזכרו – ומתעלם לחלוטין מהחשדות הכבדים שהיו נגדו ומממצאי מח"ש בעניינו.

אלשיך סירב לפטר את רוני ריטמן למרות הראיות לפיהן הטריד מינית קצינה. כאשר הורה לו למעשה בג"ץ לעשות זאת, הוא התעלם מפסק הדין עד שריטמן נאלץ להתפטר מראשות להב 433 בשל בקשה לבזיון בית המשפט – ואז אלשיך נזף בו "מתוך אמפתיה וצער". ריטמן נשאר בתפקיד עוד שלושה חודשים, ימשיך לשרת במשטרה ויקבל תפקיד בכיר אחר – ככל שזה תלוי באלשיך; ארדן מתנגד, ובצדק.

זמן קצר לאחר שנכנס אלשיך לתפקידו חשף מבקר המדינה, יוסף שפירא, ששלושה קצינים בכירים ביצעו עבירות תנועה חמורות. תת-ניצב יהודה דהן ותת-ניצב יזהר פלד ביצעו עבירות תנועה מרובות וזייפו מסמכים כדי לטעון שהיו בתפקיד; סגן-ניצב תומר בדש ביצע גם הוא עבירות תנועה. במקום להדיח אותם מיידית, אלשיך הותיר אותם במשטרה; בדש קיבל קידום לדרגת ניצב-משנה. מובן מאליו, שאלשיך לא נגע בקצינים הבכירים שסגרו בצורה תמוהה את התיקים נגד עמיתיהם: ניצב משה אדרי ותת-ניצב אלברט אוחיון; שניהם ממשיכים לשרת. אלשיך גם הותיר בתפקידו קצין בדרגת ניצב-משנה למרות שהוגש נגדו כתב אישום על הטרדה מינית.

אלשיך מינה את ניצב-משנה אילן מור לתפקיד נציג המשטרה בארה"ב, בו אמור היה לעלות לדרגת תת-ניצב, למרות ששלוש שנים קודם לכן הודה בהטרדות מיניות של שוטרות וננזף. רק המחאה הציבורית הביאה את מור לוותר על התפקיד ולפרוש מהמשטרה.

חוקרי משטרה מדליפים ללא הרף מחקירות רגישות ומתוקשרות, ובראשן תיקי נתניהו. איש אינו מאמין להכחשות המשטרה – כולל מפיו של אלשיך – לפיהן ההדלפות אינן באות משורותיה. התוכן והעיתוי של 95% מההדלפות מלמדים בבירור שהם מגיעים מתוך המשטרה ולא משום מקור אחר. העובדה שהמשטרה נאלצת לבקש ולקבל מדי יום שניים-שלושה צווי איסור פרסום בנוגע לחקירותיה, מלמדת גם היא שיש לה בעיה עמוקה ביותר של שוטרים פטפטנים. אלשיך יכול היה לחסל את התופעה במהירות – לתפוס שלושה מדליפים ולהעיף אותם מהמשטרה – אך הוא אינו עושה זאת. ולמה בעצם שיעשה, כאשר הוא עצמו מדבר עם אילנה דיין על תיקי נתניהו בעוד החקירות בעיצומן?

הראיון הבלעדי עם אילנה דיין גם היה הפרת חובתו של אלשיך כעובד ציבור לנהוג בצורה שוויונית: או שיתראיין לכולם או שלא יתראיין לאיש. ההאשמה שהשמיע בדבר שכירת חוקרים פרטיים בידי בנימין נתניהו או מקורביו נגד מי שמנהלים את החקירות בעניינו, נותרה נטולת הוכחות כלשהן. וניתן לטעון, כי קבלת תקשורת חיובית תמורת ראיון בלעדי – גם היא עבירה פלילית. בהקשר זה יש להזכיר את הראיון שהעניק אלשיך – שוב בצורה בלעדית – לידיעות אחרונות בעיצומן של חקירות נתניהו, ואת הביקור שלו במערכת העיתון כאשר המו"ל שלו הוא חשוד מרכזי בפרשה ומקצת ממארחיו הם עדים בתיק 2000.

אלשיך שכר ללא מכרז את ליאור חורב ליועץ תקשורת שלו, ב-800,000 שקל לשנה על חשבון הציבור. גם לאחר שחורב – איש פוליטי מובהק – הפר את החוזה עימו ויצא נגד אישים פוליטיים, ממשיכה המשטרה לעבוד עם חברת גולדפינגר שבבעלותו, ורק הוא עצמו יצא מהתמונה. חורב בא בנוסף לעשרות קצינים ועשרות שוטרים המאיישים את מערך הדוברות של המשטרה, ואשר מוציאים מדי יום עשרות הודעות המהוות טפיחה עצמית על השכם וקידום אישי של אלשיך.

המשטרה הוציאה תגובה שקרית על פסק דינו של בג"ץ בנושא רוני ריטמן, כאילו התקבלה עמדתה ולפיה אין מקום לפטר אותו. דוברת המשטרה, מירב לפידות – מינוי אישי של אלשיך – תקפה את מח"ש ונאלצה להתנצל.

כאשר נאלץ ירון בארי לסיים את תפקידו כראש אגף התנועה בשל החשדות נגדו בפרשת רונאל פישר, שיבח אותו אלשיך על "בלימת המגמה השלילית בתאונות הדרכים". בדיקת הנתונים העלתה, שבזמן בארי עלה מספר התאונות ב-15%, ומספר התאונות עם נפגעים – ב-3%.