מרד בקן הקוקיה

מחזהו של דייל ווסרמן מאמצע שנות השישים בתרגומו הקולח והעכשווי של אילן רונן, שהפך לסרט שנחקק בזכרון הקולקטיבי כאחד המרשימים ביותר בהיסטורית הקולנוע - "קן הקוקיה" בבימויו של מילוש פורמן המופלא - עולה כעת בתיאטרון הקאמרי בבימוי תוסס, זורם, בו כל דמות על הבמה יוצרת אישות מופרעת שונה לחלוטין. הרבגוניות של הטיפוסים מושגת הודות לבימויו הנפלא של עומרי ניצן, ולמשחקם הכה ייחודי של כל שחקן ושחקנית.

לאחר קטע מייגע ומיותר של צילומים תקופתיים תזזתיים, כשהצופים מתוודעים לחיים הכמעט סטטיים של המאושפזים במוסד, מגיע לבית המשוגעים בחור, חייל, היישר מבית הכלא. למעשה, הוא מתחזה למטורף, על-מנת להיחלץ מהכלא, בו ישב באשמת בעילת קטינה. ההורמונים והאנרגיה המתפרצת של מק׳מרפי, החיוניות מלאת ההומור שמעניקה להצגה קומיות מתמשכת (עוז זהבי בתפקיד המאפשר לו להחצין כשרונות שלא ידענום, באכספרסיה הבלתי נגמרת שלו), לוכדים את חבורת המאושפזים, ומעירים בהם רגשות שהורדמו בעזרת כל התרופות הניתנות להם, שהפכום מיצורי אנוש, לזומבים. כעת הגיעה אליהם הבשורה בצורת מק׳מרפי התוסס על אפשרות הגאולה, המרת הסבל שלהם ושחרור ממנו.

זהו מרד העשוקים בידי המימסד ושליחתו האחות ראצ׳אד (אולה שור המהפנטת, שאצילותה וקסמה האישיים עולים על הרשע הטמון בה כביכול). היא שולטת בחולים ללא מצרים, והפחד הנשקף מעיניהם, ושפת גופם, מעידים אלף מונים על מצבם האמיתי - על הפחד הנוראי שלהם מהאחות המפלצתית. בעוד דמותו של מק׳מרפי מקבילה לגואל הנצרות, שבמותו סימל עבור מאמיניו את הישועה שתגיע הודות להקרבתו.

גם מי שצפה בסרט האלמותי עם ג׳ק ניקולסון ולואיז פלטשר, לא יכול שלא להתפעל מהמשחק המזהיר של עוז זהבי ואולה שור בראש צוות השחקנים הנפלא. לצידם - כל שחקן יוצר פנינה מהדמות שהוא מגלם. בראש ובראשונה ערן שראל, ה"צ׳יף האינדיאני", שכל סצינה עמו מפתיעה ומרגשת, עד לקרשצ׳נדו שבסוף העלילה, ההולם בצופים כקורנס. כך מרשים במיוחד אורי רביץ כמשוגע ממש, ושפת הגוף שלו ותגובותיו גורמות שלא להסיר ממנו עיניים.

כמה מהחולים כבר הפכו למחוקי צלם אנוש שכואב לראות את מצבם - איציק אבל כגנרל, שלום כורם כבנציני ורביב מדר כ"טייבר". בעוד יתרם, לאט-לאט משתלבים עם רוח המרד שנוסך בהם מק׳מרפי, והם נעתרים לרעיונותיו במשחקים, בהימורים ובהיענות למסיבת הסיום שהוא עורך להם בליווי שתי נערות ליווי. רותי אסרסאי (כקנדי) המדהימה בסקסיות שלה, ומיה לנדסמן שמצליחה לפתות את הדפוק מכולם - שלומי אברהם כבילי האומלל. עזרא דגן כ"מרטיני" הבדחן, אוהד שחר כהרדינג שפוף הנפש שאיבד צלם אנוש, וכמוהו יצחק חזקיה המיוסר המרטיט כסקנלון; שני הסניטרים אסף סולומון שתמיד מרשים, וזיו קלייר, וכן יואב לוי שמפציע לקראת הסוף באקט מרשים, כשהרופא (אבישי מרידור בתפקיד פעוט מיכולותיו) גם הוא מירמס לרגלי האחות השתלטנית - כולם יחד יוצרים תמונה נוקבת ומזעזעת של החיים בבית המשוגעים, הגרועים אפילו מכלא. בהיות החולים נתונים לגחמות האחות הראשית, הנוטלת מהם את כל זכויותיהם כ"עונשים", ופוקדת לבצע בהם מכות חשמל וניתוחי מוח ההופכים חולה לצמח מוחלט.

"קן הקוקיה" הוא קריאת תגר על עריצות חלקים מסוימים במימסד הרפואי, השוחקים צלם אנוש של המסכנים החוסים בצילם, שאבוי להם. העלילה הדרמטית, הבימוי המבריק של מי שהיה שנים המנהל האמנותי של התיאטרון הקאמרי - עמרי ניצן, והליהוק הכה מוצלח ומשחקם של השחקנים - על-רקע מוזיקה מגוונת שערך רותם כרמלי, (גם אם לקתה בווליום גבוה של המוזיקה), בתלבושות ובתפאורה המוקפדת של אדם קלר, - כולם יחד יוצרים חוויה מאוד לא שגרתית. בלי פוליטיקה ובלי קביים: AS IS.