הליכוד מכריז שבנימין נתניהו הוא "ליגה אחרת" ומפרסם על מצודת זאב תמונות ענק שלו עם דונלד טראמפ ועם ולדימיר פוטין. לפחות במה שנוגע ליחסו אל התקשורת, יש אכן לא מעט דמיון מטריד בין נתניהו לבין שני מנהיגים אלו - וזו רחוקה מלהיות מחמאה.

הדברים הודגמו היטב בעתירה ההיסטרית של הליכוד (יום ו', 30.8.19), בניסיון פתטי למנוע חשיפת פרטים על פרשות נתניהו בחדשות 12. הליכוד ביקש מיו"ר ועדת הבחירות המרכזית, חנן מלצר, להוציא צו שיאסור פרסומים אלו, בטענה שמדובר בתעמולת בחירות אסורה העלולה להטות את תוצאות הבחירות. זוהי טענה כל כך מגוחכת, שהכי נכון היה להתעלם ממנה לחלוטין - אלמלא היא באה מצד מפלגת השלטון וראש הממשלה, ואלמלא היא הייתה חלק מתופעות מסוכנות רחבות בהרבה.

"תעמולת בחירות" היא מה שמשודר בידי גורמים פוליטיים, לא חשיפות תקשורתיות עצמאיות. למלצר אין שום סמכות למנוע פרסומים עיתונאיים. אם הייתה לו סמכות כזאת, הוא היה צריך קודם כל למחוק עמודים שלמים מכל גיליון של ישראל היום, המהווה באופן קבוע שופר תעמולתי לדף המסרים של נתניהו. לכן, הבקשה של הליכוד היא או בלוף מכוון שנועד לתפוס כותרות, או מפגן של בורות תהומית.

חוץ מזה, לנתניהו אין שום בעיה עם פרסומים תקשורתיים אוהדים. משום מה, לא שמענו אותו טוען שהסיקור השוטף של פעולותיו ומעשיו כראש הממשלה מהווה תעמולת בחירות - גם כאשר יש להם לכל הפחות ניחוח של תעמולה כזאת. זאת אומרת, שהבעיה של נתניהו אינה החשש שמא "תוצאות הבחירות יוטו", אלא רק אם הן יוטו לרעתו. זו צביעות, ובעצם זה הרבה יותר גרוע: אלו נטיות דיקטטוריות מובהקות, של שליט הרואה את התקשורת ככלי האמור לשרת אותו.

כאמור, מדובר בחלק ממגמה שצריכה להדיר שינה מעיניו של מי שהדמוקרטיה הישראלית יקרה לו. נתניהו כמעט ואינו מתראיין וכמעט ואינו עורך מסיבות עיתונאים. הוא מעדיף נאומים והצהרות חד-צדדיים, בהם יוכל לומר כל דבר מבלי להתמודד עם שאלות. אכן, חלקים נרחבים מן התקשורת מתנגדים לו על בסיס פוליטי ואישי. אבל דווקא זה מחייב אותו להתמודד איתם, ולא להסתפק בחיבוק החם של אמצעי תקשורת אוהדים.

אפילו חברו דונלד טראמפ - שיחסיו עם רוב התקשורת האמריקנית גרועים עוד יותר - מתראיין לאמצעי התקשורת העוינים ביותר מבחינתו: ניו-יורק טיימס, וושינגטון פוסט, CNN. ההתעלמות של נתניהו מן התקשורת והתחמקותו השיטתית מלענות על שאלות קשות, סותרת עקרונות יסוד של משטר דמוקרטי, בו המנהיגים חייבים דין וחשבון לציבור ועושים זאת בין היתר במתן תשובות לעיתונות. ההתנהגות של נתניהו מתאימה הרבה יותר לשליטים סמכותניים ואף אנטי-דמוקרטיים כמו חברו האחר, ולדימיר פוטין.

נכון, יש הדלפות מתיקי נתניהו. נכון, הן בלתי חוקיות. אבל הדלפות תמיד היו ותמיד יהיו. הדרך להתמודד איתן איננה לסתום את פיה של התקשורת, אלא לסתום את מקור ההדלפה. לתקשורת מותר לפרסם חומר מודלף, כל עוד אין איסור חוקי על עצם הפרסום. בנוגע לתיקי נתניהו, כמו בכל התיקים של אישי ציבור, אין איסור חוקי שכזה (למעט בכמה נושאים נקודתיים). ובמדינה דמוקרטית, מותר לכל אזרח לעשות כל דבר שלא נאסר עליו במפורש. חוץ מזה, אני לא זוכר את נתניהו צועק מרה על ההדלפות מתיקי אהוד אולמרט או בנימין בן-אליעזר - מה שמלמד, שהכל מתוך פוזיציה אנוכית וצבועה.

כדאי גם להזכיר את לוח הזמנים ואת מי שאחראי לו. הבחירות לכנסת ה-21 אמורות היו להתקיים בחודש נובמבר. היה זה בנימין נתניהו שהקדים אותן, כמה ימים אחרי שהתברר לו שהחקירות נגדו מגיעות לישורת האחרונה - בניסיון בוטה לסנדל את הפרקליטות ולמנוע ממנה לפרסם את כתב החשדות ערב הבחירות. זה לא הצליח לו. היועץ המשפטי, אביחי מנדלבליט, אפילו הסכים בצורה יוצאת דופן לדחות עד לאחר הבחירות את העברת חומרי החקירה, כדי למנוע הדלפות מהם. ואכן, כאשר חומרי החקירה היו רק ברשות המשטרה והפרקליטות - לא דלף מהם כמעט דבר.

ואז באו הבחירות ונתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה, ולקח את כולנו לבחירות נוספות ומיותרות - במקום להחזיר את המנדט לנשיא או לאפשר למועמד אחר מן הליכוד לנסות את כוחו. כך יצא, שהבחירות לכנסת ה-22 מתקיימות חודש וחצי בלבד לפני השימוע של נתניהו. זו הסיבה, ואין בלתה. אבל עכשיו יש לנתניהו טענות לכל העולם ואשתו על "תעמולה שעלולה להטות את תוצאות הבחירות". צביעות - כבר אמרנו?

החמור מכל הוא, שלא מדובר בניסיון של נתניהו לסתום "רק" את פיה של התקשורת. הוא עצמו ושלוחיו פועלים לסרס את כל מי שעלול להגביל אותו או למתוח עליו ביקורת. אמיר אוחנה שלוח הרסן פועל נגד בית המשפט העליון, ומתניהו אנגלמן מחריב בצורה שיטתית את משרד מבקר המדינה.

נתניהו הוא לא סתם חבר של טראמפ ופוטין. הוא רוצה תקשורת צייתנית ודורש להשתיק אותה אם איננה כזאת. הוא מצפצף על שלטון החוק ומציב את עצמו מעליו. הוא רוצה ביקורת מדינה מגוחכת. בכל אלו נתניהו מזכיר את טראמפ ופוטין, ולפעמים הוא אף יותר גרוע מהם. הדמוקרטיה הישראלית על כל מוסדותיה - ובראשם התקשורת החופשית, שבלעדיה אין דמוקרטיה - חייבת להוכיח שהיא הרבה יותר חזקה מאשר בנימין נתניהו.