למדינה צריכה להיות תוכנית עקרונית ברורה של מעבר משגרה לחירום. מצב החירום יכול להיות תוצאה של מלחמה, התקפות טרור, אסונות טבע, התקפות סייבר או מגפות אפידמיות. המענה הקונקרטי יהיה כמובן שונה בין התרחישים, אבל מתודולוגיית הטיפול תהיה דומה, ויש לה אבני יסוד אחדות:

• הקמת קבינט מצומצם וייעודי של חמישה-שבעה שרים שיקבל את כל סמכויות הממשלה לטפל במשבר.

• הפעלת "חדר מלחמה" ייעודי עם כל אמצעי התקשורת והמידע שממנו ינוהל האירוע (ראו לקח מס' 5).

• תהליך מתמשך – 24/7 – של שליטה ובקרה (ראו לקח מס' 5).

• חוק ברור שמסמיך את הממשלה, באישור הכנסת, להסמיך את הקבינט המיוחד להחיל חוקי חירום (המוגדרים ברשימה סגורה) למדינה כולה או לאזורים מסוימים. החלת החוקים או חלקם תהיה לשבועיים, אך הכנסת יכולה לאשר את המשכם (ברוב רגיל או ברוב מיוחד) כל שבועיים.

כאשר יש שרפות או שטפונות, בכל המדינה הנטל נופל מטבעו על ארגוני הכבאים או ארגוני ההצלה. כאשר ישנו גל מעשי טרור, האחריות ברובה נופלת על המשטרה; וכאשר יש מגיפה, אזי מלוא כובד הבעיה הוא על משרד הבריאות.

אחת ההחלטות הראשונות שנכון לקבל היא לצמצם ככל האפשר את האחריות של הגורם העיקרי הנושא בנטל, ולהשאיר לטיפולו אך ורק את מה שאין תחליף לתחום התמחותו. כל משימה אחרת צריכה לעבור במהירות לגורמים אחרים.

לדוגמה: כאשר זיהו בישראל את סכנת המגיפה המתקרבת, השאירו למשרד הבריאות להיות אחראי לכל פעולות הממשלה, לרבות רכש הציוד. זו הייתה שגיאה. אין למשרד הבריאות שום יתרון בנושא הרכש. לעומת זאת, למשרד הביטחון יש זרוע רכש ושינוע אדירה. יותר מכך: יש עשרות חברות ביטחוניות, להן מאות אנשי רכש ואלפי סוכנים, ישראלים וזרים, שפועלים בכל העולם ובכל השפות.

מה שנכון היה לעשות הוא להעביר ממשרד הבריאות למשרד הביטחון, כבר בתחילת המשבר, ולא יאוחר מתחילת פברואר, את רשימות הציוד להן נזדקק. משרד הביטחון יכול היה להכין תוך 72 שעות מאות הצעות לרכש של הציוד הטוב ביותר והזמין ביותר בכל העולם.

במעבר משגרה למצב חירום לא מספיק לחלק את נטל הפעילות למשרדי ממשלה אחרים מהר ככל האפשר, אלא חשוב להקים במהירות ארגונים אד-הוק. למשל: במגיפה כמו קורונה, נכון להקים גוף מודיעין ייעודי לנושא. גוף זה יאגד מדענים, וירולוגים, קציני מודיעין שבקיאים במתודולוגיה של איסוף מודיעין, מומחים לבינה מלאכותית וכן דוברי שפות ומומחים לתרבויות של מדינות אחרות. תפקידו לנסות להבין כיצד "האויב" (הנגיף) מתנהג בעולם בכלל, ובמדינה שלנו בפרט.

אסור שגוף זה יהיה חלק ממשרד הבריאות, משתי סיבות. האחת, כאמור, יש לצמצם את אחריות משרד הבריאות למשימתו העיקרית, שהיא לנהל את המאבק במחלה על-ידי תמיכה בבתי חולים, הבטחת מיגון לצוותים הרפואיים והצלת חיים. שנית, משרדי בריאות אינם יודעים לפעול במצב של חוסר ודאות. משרד בריאות יודע לאשר או לאשר שימוש בתרופה. לעומתו, קצין מודיעין בצבא חי מטבע הדברים בחוסר ודאות. יש לו מידע חלקי, ואת השאר הוא רגיל להשלים באמצעות הערכות מושכלות.

שאלות לדוגמה שגוף המודיעין צריך לענות עליהן הן:

• האם מי שחלה במחלה והבריא הוא מחוסן?

• אם מישהו נדבק – כעבור כמה זמן ניתן לגלות בבדיקה אם הוא חולה?

• מה המהימנות של הבדיקות הסרולוגיות (בדיקות דם לגילוי נוגדן בגוף)?

• אלו דברים טובים אפשר ללמוד ממדינות אחרות? מאלו שגיאות של אחרים נכון להימנע?

• האם באמת התרופה נגד מלריה / אבולה (או כל תרופה אחרת) יעילה גם נגד תסמיני הקורונה? באיזו הסתברות?

• האם חומרת המחלה אצל הפרט קשורה רק לגיל ולחוזק המערכת החיסונית, או שמא גם לגן מסוים שקיים אצל חלק מהאוכלוסייה (ושניתן לבודד אותו)?

• מה קצב הגידול בחולים קשים בפילוח לפי אזור, גיל, מגדר?

• האם בידוד ביתי של חולים הוא יעיל או מזיק?

• מהן בדיוק מחלות הרקע שיוצרות סיכון מוגבר גם לחולים צעירים?

המידע בנושאים אלה מתרוצץ ברשתות, מופיע במאמרים, נאמר על-ידי מומחים אמיתיים או על-ידי מתחזים. בנסיבות אלה – כמו במערכה צבאית – נדרש גוף מודיעין ריכוזי, שמעסיק בו בזמן עשרות מדענים, מידענים ואנשי מודיעין ונותן פעם ביום חוות דעת מוסמכת לממשלה, למשרד הבריאות ולציבור. חוות דעת כזו תעודכן מן הסתם כל יום.

חשוב להבין מה קרה במהלך ההחלטות הלקויות על בדיקות קורונה לאוכלוסייה, מדוע וכיצד נכון לתקן את אשר ניתן לתקן גם עכשיו, תוך כדי ההתמודדות עם המגיפה. ניתן לציין חמש שגיאות בולטות:

• אף על-פי שבישראל יש 27 מעבדות שמסוגלות לבדוק את הימצאות נגיף הקורונה, במשך כחודשיים פעלה רק מעבדה אחת! מאחר שזמן ההיערכות של מעבדה רפואית לבדוק ספציפית את נגיף הקורונה הוא שבועיים, הרי שגם כשכבר החליטו להפעיל את יתר המעבדות - בוזבז זמן יקר.

• זמן הבדיקה במעבדה הוא שש שעות. אף על-פי כן, הזמן בישראל מרגע שהתוצאה הייתה ידועה עד שהחולה קיבל את ההודעה עדיין נמשך בין 36 ל-48 שעות, ולעיתים יותר. זה דורש תיקון.

• חשוב להחליט את מי בודקים. למרות הגידול ההדרגתי במספר הבדיקות, עדיין הקביעה את מי בודקים היא אקראית. למשל, אף על-פי שמופעל בישראל סגר כמעט כללי על כל האוכלוסייה, ישנם מקומות פעילים, לדוגמה הסופרמרקטים. כל קופאית, וישנן במדינה אלפי קופאיות, פוגשת בדלפק בסופרמרקט ביום כמאה איש. גם עובדים בבתי מרקחת פוגשים עשרות אנשים ביום. מה הטעם שכל האוכלוסייה תהיה בסגר, אם איש אינו טורח לבדוק באופן יזום את הקופאיות? ההחלטה את מי לבדוק מחייבת לשקלל שלושה שיקולים: למי יש תסמינים ברורים של המחלה (זה אכן קורה); מיהם האנשים אשר בשל תפקידם גם בחירום פוגשים אנשים רבים כל יום; מיהם האנשים שאסור שיהיו חולים ובעיקר רופאים.

• הימנעות מבדיקות דם (בדיקות סרולוגיות) לבדיקת הימצאות הנוגדן בדם – בדיקת דם פשוטה שנותנת תוצאה תוך רבע שעה ויודעת לזהות אם יש בגוף נוגדן IGM או נוגדן IGG. הראשון אומר שהנבדק עדיין חולה (ועלול להדביק אחרים), והשני מוכיח שהנבדק היה חולה אך הבריא והפך מחוסן. מעבר ליתרונות אחרים של בדיקה זו, הרי שככל שנבדוק יותר - נגלה יותר אנשים עם נוגדן IGG, דהיינו אנשים שיכולים לחזור לעבודה ולפעילות בלי סכנה שיידבקו או ידביקו אחרים.

• הייתה זו טעות שלא ללמוד מניסיונם של אחרים. קוריאה הדרומית הייתה הראשונה שהפעילה בדיקות להמונים בשיטת הדרייב אין. בישראל ניסו בתחילה שיטות הרבה פחות יעילות, ורק כשנכשלו - אימצו את השיטה הדרום-קוריאנית. זמן רב בוזבז לשווא.

זהו מן הסתם הלקח החשוב ביותר. במעבר משגרה לחירום חובה לשנות לחלוטין את אופן ניהול המשבר. במצב שגרה כל משרד ממשלתי או גורם שלטוני אחר פועל ממשרדיו, וכאשר יש צורך בתיאום בין-משרדי נקבעים דיונים, בין אם ברמת שרים ובין אם ברמות הפקידות השונות. ניהול כזה אינו מתאים למצב של משבר. משבר מנוהל מחדר מצב (חדר מלחמה) לאומי בהתאם לכמה כללים.

בחדר זה נמצאים נציגים בכירים (אך לא המנכ"לים) של כל משרדי הממשלה הרלוונטיים למשבר, ונציגי גופי הביצוע הנוספים החשובים (צבא, משטרה, מכבי אש, הכל בהתאם לסוג האירוע). בנוסף, יש לגוף זה מערך דוברות משלו. חדר המלחמה עובד באותה תפוקה 24/7, רצוי בשלוש משמרות עם נציגים קבועים (שלושה לכל משרד).

כל נציג יושב מול מחשב שמחובר לכל המידע הרלוונטי של המשרד שהוא מייצג. מנהל חדר המלחמה חייב להיות אישיות ממלכתית מוכרת וסמכותית, אך לא פוליטיקאי וגם לא מנכ"ל של שום משרד ממשלתי. הוא יכול להיות ראש המטה לביטחון לאומי, או גורם אחר האמון על תכלוּל תשומות בחירום (ובשגרה). תפקידיו העיקריים של גוף זה הם:

• לחלק משימות למשרדים ולגופים השונים, לאו-דווקא על-פי תפקידם בשגרה, אלא על-פי יתרונם היחסי באירוע הספציפי. חשוב שהמשימות יהיו מוגדרות היטב, רלוונטיות לאירוע, כמותיות ומוגבלות בזמן.

• לגייס במהירות מירבית את כל המשאבים הלאומיים הנדרשים. הדבר כולל הפעלה יזומה של מכוני מחקר או מדע, גיוס של פרופסורים בגמלאות, הקמת מוקדי ידע אד-הוק, למשל מתן הוראה למרכז מדעי ספציפי לבדוק ברציפות כל טכנולוגיה, ישנה, חדשה או מוסבת ממשימה מסוימת לייעוד חדש, וכו'.

• אם מטבע האירוע הנטל העיקרי הוא על משרד הבריאות, חשוב להקטין בחדות את תחום האחריות של משרד זה רק לנושאים שבהם אין לו תחליף מקצועי. למשל, ארגון לאומי של מערך הבדיקות הוא אתגר לוגיסטי ולא רפואי, ולכן חשוב שהדואג לכך יהיה גוף המיומן בהפעלת מערכים לוגיסטיים. היבט זה של העברת משימות ממשרד הבריאות לגופים אחרים נעשה בישראל באיטיות, בלי שיטה ומבלי להוציא מסמכים כתובים המגדירים בבירור מי מעכשיו אחראי לאיזה נושא.

התוצאה בהכרח הייתה שנוצרו פערים בין המשרדים. לדוגמה, ראש הממשלה קבע בשלב מסוים (מאוחר מכפי שנדרש) כי כל מי שחוזר מחו"ל יישלח לבידוד בבתי מלון בפיקוח של המדינה, אך הוא לא קבע מי אחראי לכך, והתוצאה – במשך ימים רבים איש לא וידא זאת. זו תוצאה ישירה של העדר חדר מצב, אשר צריך להוציא הוראות ברורות ואשר מוודא כל העת את ביצוען. התפקיד החשוב ביותר של מנהל חדר המצב הוא להחליט בפסקנות כאשר ישנם חילוקי דעות בין משרדי הממשלה בנוגע לסוגיות מסוימות.

• במקביל להפעלה השוטפת, חייב חדר המלחמה להפעיל (בחדר נפרד) קבוצת חשיבה. תפקידה הוא אחד, אך חשוב ביותר: לזהות את הנושאים שבהם יידרשו החלטות בימים/שבועות הבאים, להכין חלופות לכל סוגיה קריטית ולהיות מוכנים להציג זאת לדרג הפוליטי.

בשעת משבר ישנה נטייה לעשות שתי שגיאות גורליות. האחת: לעסוק בדברים רבים דחופים, חלקם פעוטים, אך לשכוח לדון בנושאים חשובים בהרבה. האחרת: לדון בנושא הנכון אך להינעל על ההצעה הראשונה המוצגת ולהתעלם מכך שיש חלופות נוספות, אולי טובות יותר. תפקיד קבוצת החשיבה הוא למנוע שגיאות אלה.

מנהל חדר המצב, בסיוע קבוצת החשיבה, אמור להחליט בתדירות של פעם ביום או פעם בכמה ימים מה ראוי שיעלה לאישור הדרג המדיני. בכדי שדיון בדרג המדיני (הקבינט הייעודי שמוקם או הממשלה כולה) יהיה יעיל, חייב מנהל חדר המצב לקבוע אלו נושאים יועלו לדרג המדיני ואלו נושאים יכולים להישאר בסמכות חדר המצב. כמו-כן, עליו להכין כל נושא לדיון על-ידי הצגת חלופות. המלצת חדר המצב היא חשובה, אך אסור שתוצג בתור דרך הפעולה האפשרית היחידה.

אוסף של החלטות טקטיות רבות, גם אם הן החלטות נכונות שמתקבלות בעיתוי הנכון, איננו אסטרטגיה. בין שבוע לשבועיים מהרגע שהאירוע מתחיל, או מרגע שמבינים שהאירוע עלול להתחיל, חיוני להכין אסטרטגיה מקיפה. בכל אסטרטגיה חייבים להיות כמה סעיפים ברורים:

• הנחות יסוד – ההנחות מתארות את המציאות הקיימת או המתפתחת, על-פי מיטב יכולת ההערכה.

• "איום ייחוס" – הגדרה של סוג האיום, היקפו, מאפייניו ולוח הזמנים הצפוי. לא מדובר על הערכת מודיעין, אלא על "החלטה פיקודית" של הקבינט המגדירה לכל הגורמים במדינה למה להיערך. סעיף זה מייצר בסיס משותף להתייחסות אחידה של כל גורם חשוב. לדוגמה, אם ההערכה היא שהאיום יגיע למדינה בעוצמה מסוימת בעוד שבוע, אזי כל גורם שיודע שזמן ההיערכות שלו הוא שבוע או יותר חייב אוטומטית להתחיל להיערך (או לקבל אישור להיערך בהתאם).

• מסמך אסטרטגיה – אסטרטגיה איננה אמירה כללית ועמומה אלא בחירה בדרך עקרונית, אשר כל הצעדים הקטנים וכל ההחלטות היומיומיות צריכות להיגזר ממנה. לדוגמה, האסטרטגיה המומלצת כיום בישראל (טרם נקבעה רשמית) אומרת שני דברים. עלינו להסתכל רק על שני נתונים ועל הזיקה ביניהם: האחד – עקומת הקיבולת שמגדירה בכמה חולים קשים (חולים מונשמים) המדינה יכולה לטפל בו בזמן; האחר – עקומת הצפי לחולים קשים שיזדקקו להנשמה. אם נדע להבטיח, כי העקומה הראשונה, זו של הקיבולת, תהיה לאורך זמן מעל עקומת החולים הקשים – נוכל להחזיר את המשק לשגרה.

כדי להשיג זאת עלינו לעשות הפרדה ברורה בין "אנשים בסיכון", שהם מבוגרים (מגיל 65 ומעלה) או אנשים בעלי מחלות רקע, לבין שאר האוכלוסייה. בעוד שאוכלוסיית הסיכון צריכה להישאר בסגר, ניתן וצריך להחזיר את יתר האוכלוסייה (85%) לשגרה, לעבודה וללימודים.

לאורך זמן, וככל שהאוכלוסייה שאינה בסיכון תיעשה מחוסנת ("חיסון עדר"), כן ניתן יהיה להתחיל לשחרר ממגבלות גם את האוכלוסייה שבסיכון (הערה: בבריטניה ניסו את תפיסת "חיסון העדר" על כל האוכלוסייה, אך הדבר נעשה באופן שגוי. את המעבר לשגרה והשגת "חיסון העדר" נכון לעשות רק אחרי שיודעים לבודד כהלכה את האנשים שבסיכון).

• בחירת האסטרטגיה חייבת להיעשות תוך בחינת כל החלופות, אך בסופו של דבר צריך לאמץ דרך אחת הנבדלת מהותית מדרכים אפשריות אחרות. ניתן, ונכון, לעדכן ואף לשנות את האסטרטגיה לאור המציאות המשתנה, אך אסור לנהל אירוע בסדר גודל לאומי בלי להגדיר כהלכה את התפיסה המחייבת. בהעדר אסטרטגיה ברורה, לא ניתן לרכז את כל הפעולות הטקטיות למאמץ סינרגי ומתואם.

לסיכום: התמודדות עם מגיפה כמו הקורונה מחייבת את הממשלה להבין, ורצוי מוקדם ככל האפשר, כי מדובר ב"מלחמה טוטלית". מלחמה טוטלית מחייבת בראש ובראשונה שינוי תודעתי, שמתבטא בעיקר בשני דברים: גיוס של כל המשאבים הלאומיים הרלוונטיים במקביל, ונכונות זמנית לפגוע בערכים כמו שמירת פרטיות. הדבר החשוב ביותר אינו בירור משמעותם של צעדים ספציפיים, אלה ואחרים, שיש לנקוט מול כל מגפה או כל משבר אחר, אלא הפעלה של מתודולוגיית ניהול משבר כפי שמפורטת במסמך זה.