משרד המשפטים קבע שהקורונה איננה "כוח עליון" לעניין דיני חוזים – ואפשר בהחלט להתווכח על ההיגיון מאחורי הקביעה הזאת. אם מגיפה עולמית שגורמת ל-23 מיליון חולים ול-800,000 מתים איננה כוח עליון – מה כן? היגיון עובדתי פשוט ודאי שאין כאן. מה שיש זה סוג של היגיון משפטי (והוכחה שהמשפט והמציאות לא תמיד הולכים יד ביד): אם ייקבע שהקורונה היא כוח עליון, ניתן יהיה להפר חוזים על ימין ועל שמאל, חיי המשק ישותקו ובתי המשפט יוצפו.

לעומת זאת נראה, שבנימין נתניהו ובני גנץ רוצים לשכנע אותנו שבחירות בנובמבר הן כן כוח עליון. הם ומקורביהם מכריזים השכם והערב שאינם רוצים בחירות – וגוררים אותנו לשם. 9 מיליון ישראלים, שרובם נפגעו במידה זו או אחרת מן המגיפה והשלכותיה, נזרקים לתהום בגלל גחמות של כמה פוליטיקאים. אם זה לא כוח עליון, הרי שמדובר באחד הפשעים הכבדים ביותר שחוללו אי-פעם מנהיגינו לבני עמם. כי היגיון כלשהו והגינות כלשהי – לא ניתן לראות כאן אפילו במיקרוסקופ של מפתחי החיסון לקורונה.

אקונומיסט פרסם השבוע סקירה בנוגע להשלכות הקורונה על מערכות בחירות ברחבי העולם. לא פחות מ-35 בחירות ומשאלי עם הושפעו – אבל בכל המקרים מדובר היה בדחיות. משאלי עם בשווייץ נדחו כבר בחודש אפריל, צ'ילה דחתה באותו חודש משאל עם לשינוי חוקתה, וניו-זילנד דחתה מספטמבר לאוקטובר את הבחירות לפרלמנט. רוב המדינות בהן היו דחיות כאלו, הן בעלות משטרים סמכותניים – ודומה שאפילו שליטים אלו לא ששים ללכת לקלפיות בעיצומה של מגיפה קטלנית והרסנית. המדינה היחידה בעולם המדברת על הקדמת בחירות ועל קיומן בעוד הנגיף משתולל ברחובות, היא ישראל.

נשים את האצבע במדויק: האשם המרכזי וכמעט היחיד הוא בנימין נתניהו, שדורש להפר הסכם עליו הוא חתום ושרוצה להתערב ברגל גסה במינוייהם של מי שיכולים לחרוץ את גורלו האישי. ההיגיון היחיד המדריך את נתניהו הוא הישרדותו, וכל השאר – משני, אם בכלל יש לו חשיבות כלשהי.

אחד הדברים החשובים ביותר שעשה רוני גמזו כממונה הקורונה הוא להתחיל לדבר עם הציבור בגובה העיניים, לתת נתונים ולספק הסברים. אפילו בלגניסטים כמונו, מוכנים לציית להנחיות כאשר אנחנו מבינים את חשיבותן ואת ההיגיון שמאחוריהן. קחו למשל את חגורות הבטיחות: הן נהוגות אצלנו הרבה יותר שנים מאשר ברוב העולם, כתוצאה של הסברה נכונה.

אחת הבעיות המרכזיות שהובילו לגל השני – לצד העדר משווע של תכנון בריאותי וכלכלי – הייתה אובדן האמון של הציבור במנהלי המשבר. כאשר אין אמון – וגם אין אכיפה מצידה של המשטרה העסוקה כדרכה ביחצ"נות – קשה מאוד לצפות ממיליונים שיגבילו לאורך זמן את חיי היום-יום שלהם ואת זכויות היסוד שלהם.

התוצאה הייתה הנחיות סותרות ומבולבלות, שהשתנו בין ההדלפה הראשונה לבין הדיון בקבינט לבין ההחלטה בממשלה לבין האישור בכנסת לבין היישום בשטח. ביניהן היו גם כמה שזעקו לשמיים מחוסר היגיון: אוטובוסים ללא מזגנים, בתי כנסת מול חדרי כושר, למי מותר להשתמש בבריכה במלון, רכבת שלא הופעלה ועוד. גמזו מנסה להכניס סדר ולהשיב את האמון, והוא ראוי לכל השבחים על מאמציו; השאלה היא כמה זמן יחזיק מעמד מול פוליטיקאים פופוליסטיים ופקידים אימפריאליסטיים.

אך גם גמזו אינו מתייחס לנושא בוער, שהטיפול בו הפוך מן ההיגיון: התפילות בחגי תשרי בכלל וביום הכיפורים בפרט. מדובר על ימים בהם בתי הכנסת הומים במאות מתפללים, והדבר היחיד שאנחנו שומעים הוא על אפשרות של סגר כזה או אחר. זו תהיה גזירה שהציבור – כולל רבים מן החילוניים – לא יוכל לעמוד בה. ההיגיון מחייב לפעול כבר עכשיו כדי להעמיד כמה שיותר מקומות תפילה למניינים מצומצמים של 20-10 איש: בבתי ספר, במרכזים קהילתיים, במתנ"סים, באולמות ספורט. זה לא קורה, פשוט לא קורה. איפה ההיגיון? כנראה מאושפז בטיפול נמרץ.

תפרו תיק לבנימין נתניהו – זו הטענה העיקשת של ראש הממשלה ותומכיו. לפי הטענה הזאת, שי ניצן ואנשי הפרקליטות החליטו בכל מחיר להפיל את ראש הממשלה מן הימין, ולכן הדביקו לו עבירות שלא ביצע או שאיש לפניו לא הואשם בהן. אלא שלטענה הזאת, מעבר לכך שאיש מעולם לא הציג לה שמץ ראיה, יש שתי בעיות של היגיון. האחת: מאות חוקרים ופרקליטים עסקו בתיקי נתניהו. האם כולם, כולל כולם, שונאיו? האם כולם, כולל כולם, יישרו קו עם הנחיות מלמעלה? האם כולם, כולל כולם, נאלמו דום ולא הדליפו ולא התפטרו את דבר הקנוניה חסרת התקדים?

השנייה: כתב האישום הוא בפרשות 1000, 2000 ו-4000. מה חסר בסדרה? תיק 3000 – פרשת הצוללות. על פניו, זו הייתה פרשה חמורה פי כמה מכל האחרות יחדיו: האפשרות שראש הממשלה קיבל החלטות סופר-אסטרטגיות במיליארדי דולרים כדי להיטיב עם מקורביו, היא בלתי נתפסת; ואם הוא גם נתן אור ירוק למכור את אותו נשק שובר שוויון לאויב אפשרי של ישראל – זה כבר גובל בבגידה. אבל דווקא בפרשה הזאת, אביחי מנדלבליט החליט שאין צורך אפילו לחקור את נתניהו. אם הוא רצה לתפור לו תיק – מדוע סגר בכזו נון-שלנטיות את מה שהוצג כפרשה חסרת תקדים בחומרתה ובמשמעויותיה?

ההישג התקשורתי-ציבורי הגדול ביותר של בנימין נתניהו, אולי אי-פעם ולבטח על-רקע משפטו, הוא יצירת המשוואה המוחלטת לפיה נתניהו=ימין. כבר ציינתי שהוא אומר את זה במפורש ובגלוי: "זהו מסע להפיל אותי ואת הימין", "מנדלבליט רוצה להפיל אותי ואת הימין". כאילו לא היה ימין לפני בנימין נתניהו (מנחם בגין, יצחק שמיר, ראובן ריבלין, אריאל שרון, דוד לוי – זוכרים?) וכאילו לא יהיה ימין אחרי בנימין נתניהו.

בקרב הגרעין הקשה של תומכיו, נתניהו הוא הימין ואין בלתו – והימין הוא נתניהו ואין בלתו. בראייה שלהם, מי שאינו תומך בנתניהו – הוא שמאלן, נקודה. הם לא מסוגלים לתפוס שאדם יכול להחזיק בעמדות ימניות ולא לרצות את נתניהו בראשות הממשלה. למשל: החתום מטה. סיפרתי שוב ושוב שכל ימי חיי הצבעתי (ובעזרת ה' אצביע) למפד"ל ויורשיה, ושגם הייתי חבר בבית היהודי. אני מציג עמדות מדיניות ימניות, עמדות כלכליות קפיטליסטיות, עמדות משפטיות שמרניות – אם כי, בעוונותי הרבים, אני מוכן לפעמים לומר שהשמאל, הסוציאליסטים והאקטיביסטים צודקים בנקודה מסוימת. אבל כל זה מתגמד לעומת החטא הבל-יסולח שלי: אני חושב שנתניהו צריך ללכת, כי כיום נזקו גדול בהרבה מאשר תועלתו.

כאן ההיגיון מפסיק לפעול ובמקומו נדלק הטורבו של "ביבי מלך ישראל". הנה דוגמא. השבוע כתבתי מאמר שתמך לחלוטין בגישת הימין בנושא המינויים הבכירים, אבל אז אמרתי שאסור לתת לנתניהו להתערב במינויים בצמרת מערכת האכיפה. התגובות, כצפוי, היו שאני סמולן (כך אוהבים בימין לכתוב את זה), שאין לי מה לחפש ב-News1 ושמקומי בעיתון הארץ. זה שהבעתי דעות הנטועות עמוק בימין, היה חסר כל חשיבות; ברגע שהתבטאתי נגד נתניהו – אני אויב העם. כי אין כאן שום היגיון בריא ושום חשיבה עצמאית: נתניהו העביר רבים מתומכיו לטייס אוטומטי. ואתם יודעים מה? זו עוד סיבה שבגללה ייטב לכולם – כן, גם לימין – שהוא יפנה את מקומו. אין מקום במדינה דמוקרטית למשטרת מחשבות.

במשך עשרות שנים אמרתי, שאם חלילה ייווצר מצב בו אצטרך לבחור בין השולחן-ערוך לבין חוקי המדינה – אאלץ לבחור בשולחן-ערוך. דיני שמיים קודמים לדיני בשר ודם. תמיד הוספתי, שאני לא מאמין לרגע שזה יקרה במדינת היהודים, חילונית ככל שהיא. השבוע התברר לי שטעיתי. אריאל ואגו, שופט בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, אמר במפורש, שהחוק לאיסור הפליה – במקרה זה על-רקע מיני – דוחה את ההלכה.

ואגו דחה השבוע את ערעורם של בעלי דפוס דתיים בעיר, שסירבו מנימוקים הלכתיים לבצע עבודות עבור האגודה לזכויות הפרט – ארגון הלהט"בים – וחויבו בפיצוי המירבי הקבוע בחוק: 50,000 שקל. ואגו כמובן שילם מס שפתיים לחשיבותו של חופש הדת, אך למעשה חזר על הססמה ההרסנית של היהודים הרפורמיים בגרמניה של המאה ה-19: "הֱיֵה יהודי בביתך ואדם בצאתך". אדם יכול לבחור שלא להכניס מאן דהוא לביתו, קבע ואגו, אך כאשר הוא פותח עסק – אסור לו להפלות איש. הוא גם אמר כי לדעתו חוק איסור ההפליה נועד דווקא להיאבק במי שמפלים מסיבות אידיאולוגיות או דתיות.

פסק הדין המקומם הזה חסר היגיון מכל כך הרבה זוויות, שקשה לדעת מאיפה להתחיל. האם ניתן לכפות על אדם פרטי לתת שירות? הוא מוכן להפסיד את ההכנסה; בעיה שלו. לא ייתכן שעל עסק פרטי יחולו כללים מתחום המשפט הציבורי. וגם אם נניח שאפשר לכפות מתן שירות – חייב להיות הבדל בין שירותים ומוצרים חיוניים (למשל תרופות) לבין כאלו שאינם חיוניים (כמו עבודות דפוס). חייבת להיות אבחנה בין הפליה הנובעת מטיבו של השירות (כמו פליירים לתא הגאה באוניברסיטת בן-גוריון) לבין כזו שאין לה שום קשר לשירות עצמו (כמו הגשת מזון במסעדה). אין דינו של עסק בודד בעיר קטנה כדינו של עסק אחד מני רבים בעיר גדולה. עם כל הכבוד, אידיאולוגיה כזו או אחרת אינה שווה לפסיקת הלכה, כי אין דמיון בין השקפת עולם וולונטרית לבין מערכת חוקים וערכים מחייבת. חוץ מזה, גם שומרי המצוות בכלל והחרדים בפרט הם מיעוט; מה עם הזכויות שלהם? אגב: בית המשפט העליון בארה"ב, שנדרש בדיוק לאותה סוגיה, פסק שזכותו של העוסק לסרב לתת שירות כאשר הדבר נוגד את ערכיו הדתיים.

הדבר אולי הכי בלתי הגיוני בפסק הדין הזה, הוא שנפתח כאן פתח למאות תביעות מדי שנה. על-פי פסיקת המחוזי – שיש לה מעמד מנחה כלפי בתי משפט השלום – יכול כעת כל להט"ב לגשת לעסק חרדי, להזמין דווקא אצלו שירות הקשור במישרין לזהותו המינית, ואז לתבוע אותו על הפליה ולקבל עשרות אלפי שקלים, רק משום שהעוסק ירצה לדבוק באמונתו ובמצוות דתו. ואגו יכול היה וצריך היה לקבל את הערעור מטעמים של מדיניות משפטית: לא לאפשר התגרויות מכוונות שכל מטרתן להוציא פיצויים ואשר יציפו את בתי המשפט. זהו בהחלט שיקול לגיטימי שנעשה בו שימוש, למשל כאשר בתי המשפט למשפחה דחו בצורה שיטתית תביעות על הפרת חוזה בגין בגידה.

ואגו לא עשה את כל אלו. ההיגיון לא שיחק שום תפקיד בפסק הדין שלו. ואגו עשה את מה שעושים רבים המכנים עצמם "ליברלים": הם מאוד מתחשבים בדעתו של האחר – כל זמן שהיא זהה לזו שלהם. הם מאוד מכבדים זכויות אחרות – כל זמן שאינן מתנגשות בזכויות שהם מקדמים. את הפסיקה הזאת צריך להביא לבית המשפט העליון, ובמקביל – לשנות את החוק, כך שיתן הגנה לא רק למיעוט צעקני ומוחצן, אלא גם למיעוט שקט שכל רצונו לחיות על-פי אמונתו.

באחד מסיפוריו מגולל הברון מינכהאוזן את הצלתו ההירואית מביצה בה שקע: הוא הושיט את ידו, תפס בשערות ראשו ומשך את עצמו החוצה. הסיפור הזה הפך למשל לאדם המנסה להוכיח את טענתו על-ידי שימוש באותה טענה עצמה – מין תנועה מעגלית שלשיטתו תוביל אותו למחוז חפצו.

זה בדיוק מה שעשתה השבוע רשות ניירות ערך, אחד הגופים היותר מקצועיים במחוזותינו – מה שמלמד שתארים אקדמיים מתקדמים אינם ערובה לחשיבה הגיונית, במיוחד כאשר פקידים רוצים לבצר את מעמדם. הרשות פרסמה מסמך להבניית שיקול הדעת בענישה במסגרת הליכי האכיפה המינהלית שהיא מפעילה נגד תאגידים ציבוריים ונושאי משרה בהם, בעיקר על עבירות דיווח.

זה היה מסמך מדהים. תחילה הודיעה הרשות, בלי למצמץ, שהעונשים המירביים שקבע המחוקק אינם מעניינים אותה ולא יהוו את הרף העליון לקביעת מתחם העונש, כי הם חמורים מדי. אחר כך היא פנתה לבסס את טענתה: העונשים המוטלים בפועל במסגרת האכיפה המינהלית רחוקים בהרבה מהעונשים המירביים, מה שמוכיח שהללו אכן בלתי מציאותיים.

מה שהרשות "שכחה" להגיד היה, שהעונשים מוטלים בידי ועדת האכיפה המינהלית הפועלת במסגרתה ושלרוב מדובר בענישה מוסכמת שהיא עצמה שותפה לה. והנה לנו המשיכה בשערות הראש: רשות ניירות ערך מביאה ענישה מקלה לגוף השייך לה, ואז אומרת שזוהי הוכחה לכך שהענישה המירבית איננה מעשית. ממש כך. לפקידים ומשפטנים המנהלים את המדינה כראות עיניהם, זהו היגיון מאלף; לאדם מן היישוב זה יכול לגרום להתעלף.