1. מה שהתחולל אמש (מוצ"ש, 22.8.20) בהפגנות נגד בנימין נתניהו בירושלים היה אנרכיה. אין מילה אחרת. המשטרה קבעה היכן ומתי מותר להפגין, והמתפרעים - כן, זו ההגדרה הנכונה - החליטו שהם עושים מה שבא להם. המשטרה נכנעה להם חלקית ואפשרה להם להפגין בניגוד לחוק, אבל אחר כך היו להם טענות שהיא השתמשה בכוח כדי לפזר אותם. שלא לדבר על ההפקרות המוחלטת בנוגע למגבלות הקורונה.

הפגנה היא זכות יסוד במשטר דמוקרטי, וכמו כל זכות יסוד - יש לאזן אותה מול ערכים לא פחות חשובים: פגיעה בסדר הציבורי, סכנה לשלום הציבור, השלווה והפרטיות של השכנים. רק בשבוע שעבר דחה בג"ץ עתירה של 61 מדיירי אזור מעון רה"מ נגד ההפגנות, והדגיש את חובתם לציית להנחיות המשטרה ולמגבלות הקבועות בחוק. התנועה לאיכות השלטון ומשמר הדמוקרטיה - שני הארגונים העיקריים העומדים מאחורי ההפגנות - התחייבו לציית. מה שהתרחש אמש מלמד על אחת משתיים: או שההתחייבות לא הייתה שווה כלום, או שיש שם פרחחים בלתי ניתנים לריסון. אני נוטה לאפשרות השנייה.

2. המשטרה היא האשמה מספר אחת באנרכיה הזאת. ברגע בו היא החליטה לאכוף את החוק על-פי שיקולים של יחצ"נות, הכיוון היה ברור. כאשר המשטרה לא פינתה נכים שחסמו מסילות וצמתים, היא איבדה את הלגיטימיות של פינוי מפגינים אחרים. ואכן, עד מהרה נחסם שוב ושוב צומת עזריאלי: בידי עובדות סוציאליות ונשים מוכות ואתיופים ומי לא.

המשטרה יודעת היטב לפנות בכוח חרדים מכיכר השבת, למרות שבסופו של דבר הם מפריעים בעיקר לעצמם, כי זה מצטלם טוב ומתקבל בברכה בעיני רוב התקשורת. אבל מי שמונעים בצורה בלתי חוקית את התנועה באחד הצמתים המרכזיים במדינה (המוביל בין היתר לבית החולים איכילוב) - בהם לא נוגעים, כי זה לא יהיה פופולרי. כאשר מאפשרים לקבוצה מסוימת להפגין בצורה בלתי חוקית, נוצרה בעיה קשה למנוע זאת מקבוצה אחרת: אכיפה בררנית. אין פלא, אפוא, שהמשטרה מודיעה כמעט מדי יום על חסימה של צומת או כביש ועל כך שהיא "מכוונת את הנהגים לדרכים חלופיות". היא לא מפנה את פורעי החוק, אלא מזיזה את שומרי החוק. טירוף מערכות מוחלט.

לזה יש להוסיף את האלימות המשטרתית. יש לנו הרבה יותר מדי שוטרים אלימים, שקרנים ואפילו עבריינים; יש לנו פרקליטות שמעניקה גיבוי לשוטרים הללו, גם במחיר של הטעיית בתי המשפט; יש לנו מחלקה לחקירות שוטרים שהיא קודם כל מגרסה אחת גדולה לתלונות נגדם; ויש לנו בית דין משמעתי משטרתי שמטיל קנסות של כמה אלפי שקלים על עבירות פליליות. אז מה הפלא, שהנטייה האינסטינקטיבית היא לחשוד בהודעות המשטרה על "הפעלת כוח סביר" - גם כאשר היא אכן פעלה בצורה ראויה מול מתפרעים.

3. כאן נכנסת לתמונה מגיפת הקורונה. גם בהקשר זה הרושם הברור מפעילות המשטרה הוא של שיקולי יחצ"נות הגוברים על הצרכים האמיתיים. שני חרדים המשדרים תפילת חג מופתעים בידי שוטרים המשתלשלים מגג הבית למרפסת דירתם כדי להפסיק בכוח את התפילה. מתקהלים בגלידריות ובקיוסקים ברחוב דיזנגוף באותם ימים ממש - הללו לא רואים אפילו את צילו של שוטר אחד. בכניסה לערים ולשכונות חרדיות יש מחסומים של המשטרה (ושולחים את צה"ל לתגבר אותה). בחופים מצטופפים מאות בני אדם ואין פוצה פה ומצפצף.

גם כאשר המשטרה פועלת, היא מפגינה חוסר אונים שהפך לאין-אונות. היא התגאתה בכך שנערכה מראש לקראת דרבי הכדורגל באצטדיון בלומפילד - ולמרות זאת הגיעו למקום מאות פרחחים (המכונים משום מה "אוהדים"); במקום לפזר אותם, המשטרה רשמה להם דוחות על אי-עטיית מסיכות. בהקשר הזה, המשטרה דווקא שוויונית לגמרי: בדיוק אותו דבר היה בחתונה השערורייתית של בעלז. המשטרה ידעה מראש, אך לא מנעה את הגעת הפרחחים (המכונים משום מה "חסידים"); ובמקום לפזר אותם, היא רשמה ארבעה דוחות למארגנים. תארו לעצמכם ששוטר יגלה מכונית יורדת בהר הקסטל בלא בלמים, ירשום לנהג דוח ויאפשר לו להמשיך בדרכו; זה בדיוק אותו הדבר.

4. במבט רחב יותר, האחריות מוטלת במידה רבה על הדרג הפוליטי - משני הצדדים. אי-אפשר לדבר על שיח ציבורי, כי הן הימין והן השמאל מוכנים לשמוע רק את עצמם. הן הימין והן השמאל כופרים בעצם הלגיטימיות של הבעת דעה הפוכה משלהם. זה התחיל דווקא במחנה המכנה את עצמו "ליברלי", הסותם באופן קבוע את פיותיהם של מי שמביעים דעות שמרניות; נסו להגיד בקול רם משהו נגד זכויות להט"בים ותראו כיצד יתנפלו עליכם בחרפות וגידופים. ואילו בימין התפיסה כיום היא, שאסור להגיד מילה נגד בנימין נתניהו, ושאם איש ימין אומר אותה - אזי הוא או בוגד או מסתנן.

במחנה השמאל קובעים שנתניהו איננו ראש ממשלה לגיטימי, ובמחנה הימין קובעים שההליכים הפליליים נגדו אינם לגיטימיים. במחנה השמאל כופרים בתוצאות הבחירות, ובמחנה הימין כופרים בזכות להפגין למרות תוצאות הבחירות. במחנה השמאל דורשים שכתב אישום יהווה גם גזר דין, ובמחנה הימין מהלכים אימים על רשויות האכיפה ובתי המשפט. איש אינו מנסה אפילו להגיד לעמיתיו למחנה: חבר'ה, תירגעו. החיים אינם שחור-לבן, גם לצד השני מותר לדבר. יש לנו רק מדינה אחת וכולנו חייבים לחיות בה ביחד, ויש אתגרים ואיומים שרק בכוחות משותפים נוכל להתמודד איתם ולנצח אותם.

5. הדרג הפוליטי כמובן מחמיר עוד יותר את המצב. בנימין נתניהו, בני ביתו, מקורביו ומלחכי פנכתו מחרפים ומגדפים את מתנגדיהם בכלל ואת המפגינים בפרט. יאיר לפיד, משה יעלון, אהוד ברק ועמיתיהם קוראים להפגין בכל הכוח, ולא אומרים אפילו חצי מילה על החובה לעשות זאת אך ורק במסגרת החוק והנחיות המשטרה. יעקב ליצמן ואריה דרעי מבקשים לאפשר לרבבות תמהונים לנסוע לעיר אומן, למרות הסכנה הברורה לציבור כולו, משום שהם מעדיפים להיכנע ללחצים פופוליסטיים מאשר לעמוד על משמר החוק והבריאות. אתם יודעים איך קוראים לכל זה במילה אחת? אנרכיה.

האנרכיה הזאת תימשך ותחמיר כל עוד גורמי היסוד שלה יתקיימו: זלזול בסיסי בחוק, בוז תהומי לדעותיו של האחר, משטרה חובבנית מצד אחד ובריונית מצד שני, פוליטיקאים מסיתים ומתסיסים. אנחנו קרובים מאוד לאלימות פיזית - לא רק של אזרחים נגד שוטרים, שזה חמור מאוד, אלא גם של אזרחים נגד אזרחים, שזה חמור ביותר. ואין בסביבה שום מבוגר אחראי שימנע זאת.