"האזנות סתר הן כלי חיוני במלחמה בפשע המאורגן", מסביר סר האמפרי אפלבי לג'ים האקר, כאשר השר מגלה שהיה נתון להאזנת סתר. "אתה מכנה את הפוליטיקאים פשע מאורגן?!", מגיב האקר בזעם. האמפרי נסוג: "לא, הם פשע בלתי מאורגן". זוהי ממשלת ישראל הנוכחית מול הקורונה. בעצם, היא עוד יותר גרועה: פשע בלתי מארגן.

כל מי שעיניו בראשו ומעט שכל בקודקודו יודע מזה חודשים רבים, כי הפתרון האמיתי היחיד לקורונה יהיה החיסונים וכי לא תהיה על ההתחלה כמות שתספיק לחסן בבת אחת את כל האוכלוסייה. לכן, כל מי שעיניו בראשו ומעט שכל בקודקודו אמור היה להתכונן במשך החודשים הארוכים הללו ליום בו יהיה החיסון, ובראש ובראשונה - לקבוע סדר ברור ומפורט של המתחסנים. בארה"ב הטילו משימה זו על צוות של מומחים, שעסק בה כמה וכמה חודשים ויצר המלצות פרטניות. אבל אנחנו הרי הרבה יותר חכמים מכולם, ואצלנו הכל ב"שלוף" ואצלנו הכל "יהיה בסדר" ואצלנו הכל ב"סמוך".

יאמרו לי בבקשה הגאונים האמורים לקבוע את הסדר: מי קודם - האחות המעניקה את החיסונים או הפרמדיק המוזעק לחולי קורונה? האם עובדי הקפיטריה בה אוכל צוות מחלקת הקורונה הם עובדים חיוניים? מי בסיכון גבוה יותר - מורים או קופאיות במרכול? האם יש להבחין בין נהגי אוטובוסים בהתאם ליעדי הנסיעה? היכן צריכים להיכנס הלוחמים המשקיפים על עמדות חיזבאללה, והיכן תורם של קציני פיקוד הצפון? האם רופא צעיר במחלקת הקורונה קודם לקשיש בבית אבות?

יכול להיות שיש תשובות, אבל ההיכרות שלנו עם עצמנו מלמדת שיותר סביר להניח שבמקרה הטוב יש איזשהם קווים כלליים ובלתי מחייבים. וגם אם יש תשובות - איש אינו יודע מהן, כי הממשלה לא אימצה שום הנחיות ובוודאי שלא פרסמה אותן לציבור ובמיוחד לנותני החיסונים. במקום זה, יש לנו בנימין נתניהו זחוח שמתגאה בכך שהוא-הוא לבדו שם את נפשו בכפו, הסתער על חברות התרופות והביא את החיסונים. במקום זה, יש לנו יולי אדלשטיין חסר ידע, המבטיח שכל ישראלי יוכל להתחסן מתי שירצה.

אם הייתה לנו הנהגה אחראית, מקצועית ושפויה, היא הייתה קודם כל קובעת סדר עדיפות לפרטי-פרטים. אפשר היה לבקש מידידינו האמריקנים את התוכנית שלהם ולהתאים אותה. אפשר היה להיעזר במוחות הרפואה והמחשוב הנפלאים שיש לנו, כדי ליצור תוכנה שתדע לקבוע את מקומו של כל ישראלי על-פי קני המידה הרלוונטיים (גיל, מצב רפואי, תפקיד, סכנת חשיפה וכו'). אפשר היה לגייס את אנשי התכנון של צה"ל, שתפקידם היום-יומי הוא לגבש תוכניות מורכבות. המשימה איננה פשוטה, אבל היא בהחלט לא בשמים.

אם הייתה לנו הנהגה אחראית, מקצועית ושפויה, היא הייתה נותנת תוקף של חוק (אפשרי בתקנות) לרשימה הזאת ומבהירה: לא זזים ממנה אפילו מילימטר. גם אם יש בה טעויות, גם אם יש בה השמטות - זוהי הרשימה ואין בלתה. כי אם מתחילים לשנות, אזי אין לדבר סוף. כי אם מתחילים להזיז, אזי כל העסק לא שווה את הנייר הווירטואלי שהוא כתוב עליו.

אבל מאחר שההנהגה שלנו לא אחראית, לא מקצועית ולא שפויה - אנחנו מקבלים את הברדק המוחלט לו אנו עדים בשבועיים האחרונים. המורים מאיימים לשבות אם לא יחוסנו. מינהלת הליגות רוצה עדיפות לכדורגלנים כדי להחזיר את הקהל. קוסמטיקאיות טוענות שהן חיוניות. כמובן שיש כבר ניצנים של שחיתות, עם מאכערים המבטיחים להקפיץ בתור בדרכים עלומות; תהיו בטוחים שזה רק קצה הקרחון. ומי נשאר בסוף? אלו שאינם יכולים לצעוק, משום שהם חולים מדי או זקנים מדי.

כל מי שעיניו בראשו ומעט שכל בקודקודו יודע שמדובר במצב מסכן חיים, בו טיפול רפואי חיוני ניתן בהתאם לעוצמת הגרון ולחוזק המרפקים. אבל רק "החכם עיניו בראשו", קבע שלמה המלך; "הכסיל - בחושך הולך". יש לנו ממשלת כסילים, ממשלת פשע בלתי מאורגן, ממשלת פשע בלתי מארגנת.