ב-4 ביוני 1989 הורה מנהיג דאז, דנג סיאו-פינג, לצבא להיכנס בכוח לכיכר טייננמן ולחסל את הפגנות הסטודנטים במחיר דמים של אלפים, במטרה לשמור על יציבות שלטון המפלגה הקומוניסטית.

לאחר משבר קשה זה החליט דנג לוותר על תפקידו הרשמי האחרון כראש הוועדה הצבאית המרכזית, להופיע בפומבי באירועים ספורים על-מנת להדגיש צורך בהמשך הרפורמות הכלכליות, ולהסתגר בביתו עד מותו ב-1997. אולם, לפני פרישתו הוא העביר להנהגת המפלגה הקומוניסטית מסר בנוגע להמשך הדרך הדיפלומטית מול העולם. בדבריו שהוגדרו כ"מדיניות 24 הסימנים", נוסח החלק המרכזי כך: "שמור על פרופיל נמוך, תמשיך לפעול בעמימות". בהתאם, על סין "להיות מפוכחת, לשקול האירועים באופן קר ושקול, להיצמד לעקרונות המדיניים, לשמר את העוצמה, לנהוג בסבלנות ולא להיחפז בהצגת מנהיגות".

על-פי תפיסה זו, סין איננה צריכה להיות מובילה בזירה הבינלאומית, אין לה היכולת והאמצעים לכך ועליה לנהוג בצניעות ובזהירות, לדבר מעט ובמקביל לנסות להרוויח משהו. לאחר התפרקות ברית המועצות אמר דנג, כי יש מדינות מתפתחות המצפות מסין להיות המנהיגה שלהן, אולם ברור, כי סין לא יכולה לעשות זאת. הדבר אינו חלק מהאינטרסים הלאומיים הבסיסיים וסין איננה חזקה מספיק לנהוג כך. ואכן, לאורך השנים פעלה סין באופן מדוד ושקול, בעיקר מול ארצות הברית, והדיפלומטים שלה התנהלו בזירה הבינלאומית בפרופיל נמוך.

בפסגת האקלים שנערכה בקופנהגן בדצמבר 2009 התריס סגן שר החוץ הסיני, חה יא-פיי, נגד הנשיא ברק אובמה ומנהיגים אירופיים, תוך שמנע התקדמות במו"מ ואף כינה את הדיפלומטים האמריקנים "חסרי היגיון". חה נחשב אז לכוכב עולה ולאחד המועמדים להתקדם עד לתפקיד שר החוץ. למרות שזכה לתגובות משבחות במדיה החברתית בסין, גורמים בכירים במפלגה החליטו להדיחו בשל התנהלותו הבוטה שפגעה באינטרסים הסיניים, והוא הוזז מתפקידו ולא קודם לתפקידים משמעותיים.

יתר על כן: ככל שסין התחזקה, כלכלית ומדינית, במיוחד בתקופה שלאחר המשבר הכלכלי ב-2008, התפתח ויכוח בממשל ובקרב חוקרים סינים לגבי השאלה האם רצוי לסין לשמר את המורשת שהותיר דנג, או לצאת לדרך חדשה, אסרטיבית יותר. יאנג וון-צ'אנג, לשעבר סגן שר החוץ הממונה על המזרח התיכון ולאחר מכן נשיא האקדמיה לדיפלומטים, טען במאמר ב-2011, כי במערב מפרשים בטעות את המסר הסיני כהתכוננות שקטה להוצאת החרב המבהיקה מהנדן, והבהיר, כי סין מחויבת למסר של דנג שקורא להמשיך את התפתחותה לעתיד בדרכי שלום.

ואולם, כשנתיים לאחר מכן, עם מינויו של שי ג'ינפינג לנשיא במארס 2013, החלה להשתנות תפיסתו של דנג ואת מקומה תופסת בשנים האחרונות דיפלומטיה יותר אסרטיבית ויוזמת. ההתקפות הישירות של ממשל טראמפ על סין, שכללו הצהרות נגד לגיטימיות שלטונה של המפלגה הקומוניסטית וכינוי נגיף הקורונה "הווירוס הסיני", תרמו להקצנת השיח הפומבי בין הצדדים. הדיפלומטים והדוברים הסינים כיום מגיבים באגרסיביות לביקורת ואינם חוששים מעימותים. ההתנהלות הנוכחית, המכונה במערב "דיפלומטיית הזאב הלוחם", בהשראת סרט פעולה סיני משנת 2017, חורגת מדפוסי הפעולה הסיניים המסורתיים ומסמנת קו חדש ותקיף ברוח "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה".

שני הדוברים הבולטים והבוטים בצד הסיני הם ז'או ליג'יין, דובר משרד החוץ, וחו שיג'ין, עורך גלובל טיימס, היומון הקיצוני של המפלגה. שניהם עושים שימוש נרחב בטוויטר ותוקפים באופן ישיר את היוצאים נגד סין, כולל הנשיא דונלד טראמפ והשר מייק פומפאו. לדוגמה, לאחר התבטאות נוספת של טראמפ נגד "הווירוס הסיני", כינה אותו חו "הנשיא הטיפש ביותר שהיה לארצות הברית". משרד החוץ הסיני יצא בנובמבר 2020 בהתקפה חריפה נגד אוסטרליה, הפיץ מידע על אודות חקירה נגד חיילים אוסטרלים באשמה שהרגו אזרחים באפגניסטן כולל תמונה מזויפת של חייל אוסטרלי רוצח ילד, ודיפלומטית סינית הציגה בקנברה מסמך דרישות בן 14 נקודות לתיקון התנהגותה של אוסטרליה כלפי סין.

עד כמה מייצגים אותם דוברים את מדיניות בייג'ינג ופועלים בהתאם להוראות מגבוה, אפשר ללמוד ממאמר שפורסם ב-16.12.20 על-ידי סוכנות הידיעות הרשמית סין-חואה, ויצא נגד "סינים רכים וחסרי ביטחון עצמי", שאינם חזקים מנטלית וממשיכים לקוד לפני ארצות הברית ולכתוב על אודות יתרונותיה ומעלותיה. בין היתר נכתב, כי "יש נאיביים שמאמינים שיש יתרון בפשרה, ואם סין לא תכה חזרה ולא תגיב לביקורת, אפשר יהיה למצוא דרך של שלום ושלווה. זהו טיעון אבסורדי, חסר אומץ ויושרה".

המאמר מסיים בקביעה, כי "העם הסיני לא חושש ויעמוד מול כל סכנה ומכשול, בלי לפחד ולשקשק, כל עוד יש ברשותנו ביטחון עצמי והחלטיות. הסתמכות עצמית בדרך לפיתוחה של סין הם התרופה מול אלו שעצמותיהם רכות". חלק מביטויים אלו מזכירים את תקופת מאו, בטרם החלו הרפורמות וסין פתחה את שעריה למערב, ומעלים את השאלה האם שי מוביל את סין לתקופה נוספת של עריצות וסגירות תרבותית ומחשבתית.

המדיניות הנוכחית זוכה ככל הנראה לתשבחות מגורמים שמרנים במפלגה ומאזרחים סינים שמצדדים בקו תקיף וחזק נגד זרים, אולם היא מבודדת את סין, ובמדינות רבות מגבירה את האיבה כלפיה והחשש ממנה ומכוונותיה לעתיד. אפשר שהמאמר של מצדדי הקו התקיף נכתב בעקבות ביקורת פנימית על התנהלות ההנהגה וכחלק מתהליך סתימת הפיות שמתקיים במפלגה ובאקדמיה כלפי מי שלא מסכים עם דרכו של שי.

עם כניסתו של ג'ו ביידן לבית הלבן תעמוד סין בפני דילמה עקרונית לגבי המשך דרכה ומעמדה הגלובלי, לאור נטייתו של ממשל דמוקרטי לרכז קואליציות בינלאומיות ולשחזר את מעמדה של ארצות הברית כשחקן מרכזי בזירה הרב-לאומית. מכאן השאלה, האם סין תבחר להמשיך במדיניות אגרסיבית, כפי שעשתה מול אוסטרליה, גם כלפי מדינות נוספות, והאם הביטחון העצמי לגבי יכולותיה המתעצמות יובילו אותה לשנות דפוסי עבר נוספים?

סוגיה זו מהותית בעיקר בהקשר לעקרון השימוש בכוח. סין לא השתתפה במלחמה מאז מלחמתה נגד וייטנאם ב-1979, ולמעט תקריות צבאיות מוגבלות באזורי הגבול - נמנעה במשך למעלה מ-40 שנה משימוש רחב בכוח צבאי. בשנים הקרובות נלמד האם הלוחמים הזאבים יילחמו בפועל ולא רק ישאגו, וזאת בעיקר בהקשר לסכסוך המתמשך לגבי סוגיית טייוואן והריבונות בים סין הדרומי.

ישראל נמצאת, עדיין, בשולי זירת המאבק בין המעצמות, ולמעט ביקורות בודדות שנשמעו בסין לאחר ביקורי פומפאו בישראל, היא לא נתפסת בבייג'ינג כשותפה בכירה במחנה האנטי-סיני. ישראל צריכה להמשיך ולחזק קשריה האסטרטגיים עם ארצות הברית ובה בעת לשמר את קשריה המסחריים עם סין, ללמוד היטב את עקרונות המדיניות הסינית ולמעשה לפעול בהתאם למסרים של דנג סיאו-פינג: שמור על פרופיל נמוך, בחן את האירועים באופן קר ושקול, תכנן צעדיך לעתיד ואל תיחפז להצהיר הצהרות.