דבר אינו עוצר את השאיפה לרודנות

הממשלה ה-37 ממהרת להוכיח שהחששות המוקדמים מפניה היו שגויים. היא הרבה יותר גרועה מהאזהרות השחורות ביותר. כמעט מדי יום, פשוטו כמשמעו, מבצעים בנימין נתניהו ושריו איזשהו מהלך המלמד בבירור על נטיותיהם הרודניות. שום דבר לא עוצר אותם. לא ההיגיון ולא ההגינות, לא החוק ובוודאי שלא פסיקת בתי המשפט.

אמש (23.1.23) השתלחו ראשי הקואליציה - כולם שרים (וסגן שר אחד) - בצורה חסרת תקדים בגסותה ביועצת המשפטית לממשלה, גלי מיארה. התירוץ: פרסומים לפיהם במשרד המשפטים בוחנים האם יש לקבוע שנתניהו מצוי בנבצרות, בשל הפרות של הסדר ניגוד העניינים עימו. הסיבה האמיתית: רצון יוקד להיפטר ממיארה, אם משום שהיא מינוי של ממשלת בנט-לפיד, אם משום שהיא מתנגדת להפיכה המשטרית שלהם, אם משום שצריך בתפקיד הזה מישהו שיסגור את משפט נתניהו.

ראשי הקואליציה טענו שמיארה לא הכחישה את הפרסומים - וכלל לא טרחו לשאול אותה האם יש בהם ממש, לפני שלמעשה האשימו אותה בהפיכה-מעין-צבאית ובביצוע פעולה שמעליה מתנוסס דגל שחור (ביטוי שמקורו בטבח אזרחים חפים מפשע בכפר קאסם). רק לאחר פרסום מכתבם, הבהירה מיארה שלא קיימה דיונים כאלה; היא לא התייחסה לדיונים של גורמים אחרים במשרד המשפטים. אבל נניח שאכן היו, יש או יהיו דיונים כאלה; מיארה קיבלה פנייה בנושא מהתנועה לטוהר המידות והיא מחויבת לענות עליה, ומן הסתם בהמשך להתמודד עם הסוגיה בבג"ץ. כל מה שמיארה הואשמה בעשייתו הוא למלא את תפקידה: לבחון מהו המענה שעליה לשלוח. היא עוד לא אמרה כלום, היא עוד לא עשתה כלום.

אבל זה הספיק לחבורת ראשי הקואליציה. המשמעות היא שמבחינתם, אסור לעובד ציבור למלא את חובתו אם עבודתו לא תשא חן בעיניהם. המסר הוא ברור מאין כמותו: אל תעזו אפילו לחשוב לעשות משהו שסותר את העמדה הפוליטית שלנו. אם זוהי ההשפלה הבריונית הפומבית שסופגת עובדת ציבור בכירה ביותר, קל לשער מה עלול לקרות לעובדים זוטרים. נכון, הם לא יעסקו בנבצרות ראש הממשלה (שיש לה בסיס בחוק יסוד הממשלה!), אבל למה להסתכן בחמת זעמו של איזשהו חבר כנסת?

לא מדובר באירוע בודד או מבודד. ראו מה עוד עוללו הממשלה הזאת והקואליציה הזאת בתוך פחות מחודש:

• היועצת המשפטית ונציגיה לא הוזמנו לשתי ישיבותיה הראשונות של הממשלה. המסר ברור: מיארה לא רצויה, ולא משנה אם המחיר הוא שהממשלה תקבל החלטות בלתי חוקיות כי איש לא יעיר לה. טוב, ממילא הייעוץ המשפטי נחוץ רק כאשר הוא מוחא כפיים.

• יריב לוין ושמחה רוטמן מתכננים להעביר את ההפיכה המשטרית במהירות הבזק, תוך עקיפת הייעוץ המשפטי לממשלה והייעוץ המשפטי לכנסת. בשבוע שעבר ישב באולם ועדת החוקה היועץ המשפטי להנהלת בתי המשפט, אך לא קיבל את זכות הדיבור. הנימוק החצי-רשמי: הם ממילא נגד, אז אין טעם לשמוע אותם. כלומר: אין שום נכונות אפילו לשמוע דעה סותרת, גם כאשר מדובר בחקיקה חשובה ביותר ושנויה במחלוקת עזה ביותר.

• בדיונים בוועדת החוקה מתעלם רוטמן מהתנגדויות האופוזיציה ואף מוציא מן החדר חלק מחבריה. הממשלה תדבר עם עצמה, תחליט בעצמה, תאשר בעצמה - ולעזאזל עם כל השאר.

• חברים בקואליציה דיברו בגלוי על התעלמות מפסק דינו של בג"ץ בנוגע לאריה דרעי. כל מרכיביה - מראש הממשלה ומטה - מבטיחים שימצאו דרך לעקוף אותו, תוך רמיסת עקרון היסוד ולפיו במדינת חוק דמוקרטית המילה האחרונה היא של בתי המשפט ולא של הממשלה.

• שלושה נהגים בשיירת ראש הממשלה הועברו מתפקידיהם, בניגוד לחוות דעת משפטיות מפורשות. השלושה הם עדי תביעה בתיק 1000. לעד אין זכות שתיקה ואדם המוזמן להעיד חייב להתייצב. במילים אחרות: הם מילאו את חובתם החוקית - ועל זה שילמו מחיר כבד.

• איתמר בן-גביר דרש מהמשטרה למנוע מן המפגינים נגד הממשלה לחסום כבישים וצמתים (ובזה הוא צדק לגמרי) - אבל גם מחה נגד פינוי פורעי חוק שהקימו מאחז בלתי חוקי, ועמיתו בצלאל סמוטריץ' ניסה בפועל למנוע את הפינוי. המשמעות: דין אחד (יד רכה) לתומכי הממשלה ודין אחר (יד קשה) למתנגדיה.

• שלמה קרעי הכריז על רצונו לסגור את תאגיד השידור כאן, והבטיח שהוא יוביל לכך שאופירה אסייג ואייל ברקוביץ - מבקרים חריפים של נתניהו - יעלו הרבה כסף לערוץ קשת. במילים אחרות: סתימת פיות על בסיס פוליטי.

• מיקי זוהר הודיע על ביטול התמיכה ב"שבת ישראלית", בלא לבדוק כלל האם אין המדובר בהפרה של התחייבות שלטונית ואולי גם בהפרה של חוק התקציב. לפני כן הוא דרש מיוצריו של סרט להחזיר את התמיכה הממשלתית, בטענה שהסרט הוא אנטי-ישראלי (בכלל בלי שצפה בו). דהיינו: רמיסה של נורמות מינהליות בסיסיות.

• בועז ביסמוט, שפעם התהדר בתואר "עיתונאי", מציע לאסור לפרסם הקלטת סתר שלא בהסכמת כל הצדדים המוקלטים בה. התוצאה: פגיעה אנושה בתחקירים עיתונאיים, כולל ובמיוחד בעניינם של אנשי שלטון.

זה ההספק של הממשלה ה-37 בחודש אחד. ולא דיברנו על המהפכה המשטרית עצמה ועל עשרות הסעיפים בהסכמים הקואליציוניים הרומסים זכויות של הרוב לטובת המיעוט (ואחר כך אותה ממשלה דורשת לממש את הרוב שלה), המאיימים להפוך את ישראל למדינה קנאית וחשוכה, העלולים להבריח מכאן את מיטב המוחות המקומיים ואת מיטב ההון הזר. אני לא מאמין שיש לממשלה הזאת תוכנית סדורה לרודנות/סמכותנות, מהסיבה הפשוטה שאני לא מאמין בכישורי הארגון של הפוליטיקאים הישראלים. אבל גם בלי תוכנית שכזאת, זוהי התוצאה הברורה.