גישת הרודנות כולה בשלוש מילים בלבד

אברהם לינקולן ביטא בעשר מילים את מהותו של שלטון דמוקרטי: government of the people, by the people, for the people. ממשלתו של העם פועלת באמצעות העם ולמען העם. לא ממשלה של הרוב בלבד, לא של נציגי הרוב בלבד ולא למען הרוב בלבד. ממשלה של העם כולו, באמצעות העם כולו ולמען העם כולו.

שמחה רוטמן כנראה עוד יותר מוכשר מהנשיא האמריקני הדגול. השבוע הוא ביטא בשלוש מילים בלבד את מהותה של הרודנות שהוא ועמיתיו מנסים לדרדר אליה את ישראל: מחוקק כל-יכול. "לכנסת מגיע מעמד שהיה לה וקיים במדינות אחרות במשטר פרלמנטרי – מחוקק כל-יכול. היא יכולה לחוקק מה שהיא רוצה ולא צריכה להיות עליה ביקורת". כך, מילה במילה. זוהי כל התורה על רגל אחת: הכנסת תעשה מה שהיא רוצה ואיש לא יוכל לפצות פה ולצפצף.

זוהי אמירה חמורה ביותר. לפי רוטמן, אין עקרונות יסוד שהמחוקק מחויב להם. לפי רוטמן, המחוקק יוכל לבטל את הבחירות. לפי רוטמן, המחוקק יוכל לקבוע שישראל אינה מדינה יהודית. לפי רוטמן, המחוקק יוכל לשלול את אזרחותם של ערבים, עולים מאתיופיה או הומוסקסואלים. לפי רוטמן, המחוקק יוכל להפקיע רכוש פרטי ללא פיצוי. ועוד ועוד – הרשימה היא אין-סופית. זהו מחוקק חסר כל בלמים. ומאחר שהממשלה שולטת בכנסת, זוהי ממשלת חסרת כל בלמים. זוהי ממשלה מהסוג שאין אפילו ברוסיה ובאירן; יש כזאת בקוריאה הצפונית ובסוריה. לשם רוטמן רוצה לקחת את ישראל. חד וחלק. הוא אמר זאת במפורש.

רוטמן גם גייס לעזרתו את יתרו, מפרשת השבוע הנוכחית. בדיון בוועדת החוקה הוא ציטט את עצתו של חותן משה לחתנו – למנות שופטים אשר יעסקו בסוגיות היום-יום וישחררו מהן את מנהיג העם. אז, הבטיח יתרו, "כל העם הזה על מקומו יבא בשלום". רוטמן המשיך: "שינוי שיטת בחירת השופטים בה אנו עוסקים בימים אלו היא המפתח לעמידה בכל האתגרים העומדים לפתחנו, ורק לאחר שנשלים משימה זו – הכל יבוא על מקומו בשלום".

זאת אומרת: רק נשנה את שיטת בחירת השופטים – וכל הבעיות של ישראל ייפתרו. בתפיסה רודנית, זה בהחלט ייתכן. לא יהיו פיגועים, כי ניצור משטר של אפרטהייד ונגרש את הפלשתינים. לא תהיה אינפלציה, כי נאסור על היצרנים והמשווקים להעלות מחירים. לא יהיו סוגיות של דת ומדינה, כי נהפוך את ישראל למדינת הלכה. לא יהיו חסימות כבישים, כי נבטל את זכות ההפגנה. לא יהיו שיבושי עבודה, כי נאסור לשבות. המחוקק הכל-יכול יעשה זאת, והשופטים-מטעמו לא יעזו להתערב (וגם לא יוכלו, לפי יתר חלקי ההפיכה, או שיודחו אם יפסקו נגד הממשלה).

ואגב: רוטמן כמובן מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. בתיאור המשלים, בפרשת דברים, נאמר במפורש שמשה מינה את השופטים רק לאחר שקיבל הסכמה כללית של העם. והעיקר: ההלכה קובעת שהמלך כפוף לסנהדרין, אשר חבריה ממנים את עצמם ללא כל מעורבות חיצונית שהיא. לא רק שניתן להעמיד לדין את המלך בפני הסנהדרין, אלא שהוא גם נזקק לאישורה לפעולות מהותיות בתחומי הביטחון (כמו יציאה למלחמת רשות) והתכנון (כמו הרחבת תחומה של ירושלים) – נושאים בהם בתי המשפט הישראלים מתערבים, אם בכלל, בצורה נדירה ביותר. במילים אחרות: רוצים ללכת למסורת ההלכתית? היא מותירה את בחירת השופטים לחלוטין בידי הרשות השופטת ומגבילה את הרשות המבצעת הרבה יותר מאשר השופטים האקטיביסטים ביותר.

התפיסה לפיה המחוקק הוא כל-יכול כבר מקבלת לבוש מעשי בכנסת ה-25. בשבוע שעבר הוגשה הצעת חוק שתאפשר לאריה דרעי לחזור לממשלה תוך רמיסת פסק דינו של בית המשפט העליון. השבוע הגיעה עוד אחת כזאת: הסרת מגבלות מעל קבלת תרומות בידי נבחרי ציבור. המטרה הברורה: לאפשר לבנימין נתניהו להמשיך להחזיק 270,000 דולר שקיבל שלא כדין מבן-דודו המנוח, נתן מיליקובסקי, ואשר אותם הורה לו בג"ץ להחזיר.

שימו לב היטב למכנה המשותף של ההצעות הללו. מדובר בחקיקה עוקפת בג"ץ, אבל לא בהשבתו על-כנו של חוק שביטל בית המשפט העליון (לזה מכוונת פסקת ההתגברות של ההפיכה). זוהי חקיקה שמטרתה לבטל פסקי דין בעתירות, בצורה רטרואקטיבית ופרסונלית. פסק הדין לא מתאים לצרכים הפוליטיים של השלטון? נבטל אותו בחוק. פסק הדין לא מתאים לצרכים הכספיים של השליט? נבטל אותו בחוק. כך בדיוק.

זה לא שהכנסת אינה יכולה לבטל פסקי דין בחקיקה. זה נעשה, למשל בדיני החוזים וחוקי המס. אך שם מדובר בחקיקה מקצועית ורוחבית, שמטרתה לתת מענה עתידי לבעיה ציבורית. ואילו כעת מדובר בחקיקה מושחתת – אין שם אחר לכנות אותה. לאפשר לעבריין סדרתי להתמנות לשר ולהפר התחייבות שנתן לבית המשפט, לאפשר לראש ממשלה (מיליונר!) לקבל סכומים ניכרים בלא כל בקרה. וכפי שלמדנו לראות בתוך חודש בלבד, אפשר לסמוך על הממשלה והקואליציה שזו רק ההתחלה. בצורה הזאת, בוודאי כאשר על-פי תוכניתן לא תהיה ביקורת שיפוטית על החקיקה, אפשר יהיה לבטל את עברו הפלילי של דרעי ולמחוק את כתב האישום נגד נתניהו. לא מאמינים? חכו ותראו.

צביעות היא כנראה תכונת יסוד נדרשת מפוליטיקאים באשר הם. האמרה where you stand depends on where you sit נתפרה למידותיהם: מה שפסול אצל יריביהם כשר אצלם ולהפך. ובכל זאת, לעיתים יש שיאים של צביעות שגורמים לתהות האם אותו פוליטיקאי איבד לחלוטין את המצפון, או שהוא חושב שכולנו מטומטמים.

השבוע היה זה תורו של משה גפני, אשר תקף את נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון, שהעז להזהיר מפני התוצאות הכלכליות של ההפיכה המשטרית. "למעלה ממחצית האוכלוסייה סבורה שרפורמה נדרשת, אני אחד מהם. אתה היועץ שלנו, אתה עוסק בעניין הכלכלי. ולפתע אני שומע אותך אומר שזה עלול לפגוע בכלכלה. זה נושא פוליטי. למה אתה צריך להביע עמדה בנושא הזה? אתה חושב שנגיד בנק ישראל צריך להביע עמדה כשמחצית מתושבי מדינת ישראל חושבים אחרת?", אמר לו גפני.

נניח בצד את העובדה שעל-פי חוק בנק ישראל (שאושר בשנת 2010, תחת בנימין נתניהו וכאשר יו"ר ועדת הכספים היה... משה גפני) – הנגיד הוא היועץ הכלכלי של הממשלה, ולכן חובתו החוקית היא להתריע מפני פגיעה אפשרית בכלכלה. נתמקד בטיעון של גפני ולפיו "למעלה ממחצית האוכלוסייה סבורה שרפורמה נדרשת", ושמול רוב כזה – לנגיד אסור להביע דעה שונה. טענה צבועה מאין כמותה, כאשר היא באה מפיו של מי שמייצג מיעוט קטן, הכופה לא מעט על הרוב הגדול. מיעוט קטן שאינו מתגייס לצה"ל, בעוד הרוב הגדול מגן עליו. מיעוט קטן שחלקו בשוק העבודה נמוך במיוחד, בעוד הרוב הגדול מפרנס אותו. מיעוט קטן שיש בו מי שפועלים באלימות נגד מיזמים המשרתים את הרוב הגדול. והוא מדבר על זכויותיו של הרוב. באמת אין גבול.

13 חתני פרס נובל, 350 כלכלנים בכירים מישראל, עשרות כלכלנים בכירים מארה"ב, עשרות מומחים למדעי המדינה ויחסים בינלאומיים, מאות היסטוריונים, 17 משרדי עורכי דין גדולים, 200 רואי חשבון ומנהלי כספים, מאות משפטנים מובילים, ראשי האוניברסיטאות הגדולות, מומחים בבריאות הציבור, 20 ארגוני סביבה. רשימה חלקית לגמרי של מי שהביעו התנגדות להפיכה המשטרית. אולי אתם ראיתם מישהו בלתי פוליטי – מישהו – שתומך בה; לי לא יצא. למען הדיוק, קראתי מאמר של שלמה מעוז, שחלק מטיעוניו בתחום המשפטי היו מוטעים ברמה העובדתית, וגם הוא תמך רק בשינוי בחירת השופטים ויצא בחריפות נגד פסקת התגברות ברוב של 61. היה גם ראיון עם השר לשעבר פרופ' דניאל פרידמן, שתמך חלקית רק בכמה מן הרעיונות – אבל בנוסח מרוכך ושפוי.

כמובן יכול להיות שמאות האנשים המכובדים, המנוסים ועתירי הפרסים הללו טועים. תיאורטית ייתכן שרק בנימין נתניהו, יריב לוין, שמחה רוטמן ובצלאל סמוטריץ' צודקים. אבל איכשהו, ההיגיון אומר ההפך. אפשר גם לטעון שכל המתנגדים הם שמאלנים שלא מוכנים להשלים עם הכרעת הבוחר. אבל רובם המכריע אינם מזוהים פוליטית, ואני אומר לכם בתור איש ימין (איש המחנה הדתי-לאומי האמיתי והממלכתי, לא זה הקיצוני, הגזעני והמשיחיסטי) – שרבים כמוני מזועזעים עד עמקי נשמתם.

אז איפה התומכים? כדי לתרץ את היעדרם המוחלט, יש הטוענים שהתומכים מפחדים. ממי? – ממערכת המשפט כמובן, שמחסלת את יריביה. ומי טוען את זה? אנשי הימין שנמצאים בשלטון עשרות שנים. נו, ואת מי בדיוק היא חיסלה? כאן מתחילים הגמגומים, כי העובדות מלמדות בדיוק את ההפך. יעקב נאמן הציע פסקת התגברות; היה זה נתניהו שבלם אותו, ועד סוף ימיו היה עורך דין מכובד ומצליח. פרידמן נכנס לעימות חזיתי עם דורית ביניש – והוא עודנו, ובצדק רב, מבכירי המשפטנים בישראל. איילת שקד באה עם אג'נדה ימנית-שמרנית ברורה ופעלה למימושה; איש לא נגע בה לרעה. בקיצור: האמת ברורה. לא שומעים תומכים כי אין כאלה; כי כל מי שעיניו בראשו מבין שמדובר בהרס הדמוקרטיה הישראלית.

טענה בעייתית נוספת נוגעת לביטול חוקים בידי בג"ץ. על-פי טענה זו, אין משמעות מכרעת לעובדה שבג"ץ התערב רק ב-22 חוקים ב-31 השנים שחלפו מאז חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחרותו, שכן צילו מנע מראש חוקים ראויים אחרים. כך כתב כאן עו"ד יוסי דר בשבוע שעבר:

"לעצם קיומו של הכוח של בית המשפט העליון לדון בעתירות לביטול חוקים של הכנסת - בוודאי הכוח לבטלם – יש 'אפקט מצנן' על הליכי החקיקה. וכך - בתודעתם של המחוקקים, שהם כידוע הריבון, מקנן החשש, שחוק כלשהו שיתקבל על ידם כדין בשלוש קריאות - לא יהיה אלא 'הצעת חוק', שטעונה תהליך אשרור אצל 'ריבון' נוסף שנמצא מעל הריבון המחוקק".

למעשה, זוהי טענה ש"אם אין – סימן שיש": היו פחות חוקים בשל החשש מבג"ץ. קשה לי מאוד לקבל אותה. ראשית, אפשר גם לטעון ההפך בדיוק באותה מידה של היגיון: החשש מפני בג"ץ מנע מראש חקיקה פסולה הפוגעת בזכויות יסוד. שנית, וזה העיקר: היינו מצפים לשמוע משהו ממישהו על אותו אפקט מצנן (שהוא למעשה אפקט מקפיא). שר, מנכ"ל, חבר כנסת, לוביסט – עדות ישירה ומתועדת על חוק ראוי שנמנע מאיתנו בשל חשש מפני בג"ץ. כמו שהייתי רוצה לשמוע עדות שכזאת על מהלך משמעותי שנבלם בצורה פסולה/שגויה בידי הייעוץ המשפטי.

לא הפרחות בעלמא, לא ססמאות נבובות, לא חששות ערטילאיים. עדויות ישירות עם מסמכים אותנטיים. צריך כמות משמעותית של מקרים כאלו כדי ללמד שמדובר בדפוס; נכון לעכשיו אין אפילו אחד. אז בבקשה, תתמודדו עם העובדות באמצעות עובדות, לא בהשערות וחשדות.