בהדרגה ואז בבת אחת

"מי שאינו זוכר את העבר נדון לחזור עליו" – קבע הפילוסוף והמשורר הספרדי-אמריקני ג'ורג' סנטיאנה, אשר חווה את שתי מלחמות העולם. אמרה זו חקוקה בכניסה לביתן מספר אחת במחנה הראשי (וכיום המוזאון) בתשלובת אושוויץ. אפשר לצרף לכך אמרה ידועה נוספת, הפעם של אלברט אינשטיין: "ההגדרה של טירוף היא לחזור שוב ושוב על אותו מעשה ולצפות לתוצאות שונות".

זו החשיבות של למידת העבר ובמיוחד הפקת הלקחים ממנו. לרפובליקת ויימאר הייתה חוקה דמוקרטית לתפארת, אבל היא התמוטטה תוך 15 שנה ובמקומה באו הנאצים. אפשר לטעון ששם הייתה הצטברות חריגה של נסיבות ייחודיות: התבוסה במלחמת העולם הראשונה, העדר מסורת דמוקרטית, המשבר הכלכלי, אדולף היטלר. אבל כאשר עסקינן בקריסתן של דמוקרטיות, העבר משתלב בהווה, המלמד שאין צורך דווקא בשילוב שכזה ואפילו במקצת מן הגורמים, כגון תבוסה צבאית או קריסה כלכלית.

טיעון אפשרי אחר: דמוקרטיות אינן מחזיקות מעמד בהעדר מסורת דמוקרטית ארוכה. רוסיה הייתה דמוקרטיה שנים בודדות אחרי נפילת ברית המועצות. כנ"ל הונגריה. כנ"ל פולין, גם אם קצת יותר שנים. טורקיה מתנדנדת במשך עשרות שנים בין דמוקרטיה לדיקטטורה. כל אלו היו בתחילת המאה ה-20 מדינות רודניות וכך גם לאורך רוב המאה. אז אין להתפלא שצצים בהן שליטים כמו ולדימיר פוטין, ויקטור אורבן ורג'פ טאיפ ארדואן.

אבל מסתבר שגם דורות ארוכים של דמוקרטיה אינם יוצרים חיסון מלא. התנועה הציונית הייתה דמוקרטית מיום היווסדה. זהו פלא מדהים, בהתחשב בעובדה שהיא קמה במרכז אירופה ובמזרחה שהיו נתונות לשלטונות רודניים, בתקופה בה היו ביבשת רק שתי דמוקרטיות חשובות – בריטניה וצרפת. ארה"ב היא דמוקרטיה מזה 250 שנה ונשאה בגאווה לא רק את לפיד החרות אלא גם את לפיד הדמוקרטיה. תראו מה קורה עכשיו – אצלנו ואצלם. הלקח ההיסטורי: אסור להיות בטוחים בחוסנה ובקיומה של הדמוקרטיה, וחייבים לעמוד על המשמר ללא הרף.

רודנות וגם סמכותנות לא ייתכנו במקום בו יש מערכת אכיפה ומערכת משפט חזקות, מקצועיות ועצמאיות. הסיבה ברורה: אם מישהו מנסה להשתלט על המדינה, המשטרה אמורה לעצור אותו, הפרקליטות אמורה להעמידו לדין ובתי המשפט אמורים לשולחו לכלא. גם אם המהלכים נגד הדמוקרטיה פחות דרמטיים, בתי המשפט הם המגן הראשון ולעיתים האחרון – ועל הפרקליטות והמשטרה לסייע להם לפסוק את הדין ולאכוף אותו. שלושת הגורמים הללו שלובים זה בזה. למרות שבית המשפט הוא החזק שבהם, לא תהיה משמעות לפסיקותיו אם גורמי האכיפה לא יוודאו את הציות להן.

זו הסיבה שבכל מדינה רודנית, אחד הצעדים הראשונים הוא להשתלט על גופים אלו ובראשם על בית המשפט. זה קרה באימפריות הרשע של המאה ה-20, זה קרה בהונגריה ובפולין ובהונגריה במאה ה-21. לכן, אם אתם רואים שלטון המנסה לחסל את עצמאות גורמי האכיפה והשפיטה – זהו סימן מובהק ומדאיג ביותר לגבי כוונותיו הרודניות.

דונלד טראמפ ובני בריתו קוראים להדיח שופטים הפוסקים נגדם ופוגעים בעורכי דין המייצגים מולם. בנימין נתניהו ואנשיו מנסים להשתלט על מינוי השופטים ומנהלים מסעות הכפשה נגד המשטרה והפרקליטות; איתמר בן-גביר הולך ומגביר את שליטתו במשטרה; כעת הם מנסים להדיח את ראש השב"כ ואת היועצת המשפטית לממשלה. המסקנות ברורות.

בהפיכות הצבאיות המרובות שפקדו את מדינות ערב באמצע המאה ה-20, אחד הצעדים החשובים ביותר היה השתלטות על תחנת הרדיו הממשלתית. כיום הרדיו וגם הטלוויזיה הרבה פחות חשובים, אבל השליטה בתקשורת עודנה סממן מרכזי של שלטונות רודניים. פוטין שולט בתקשורת הרוסית ולא תמצאו בה מילה של ביקורת על המלחמה באוקראינה. ארדואן שולט בתקשורת הטורקית ולא הייתה בה מילה על 2.2 מיליון המפגינים שיצאו לרחובות בסוף השבוע שעבר.

טראמפ מהלך אימים על התקשורת האמריקנית בתביעות דיבה ענקיות ובדיבורים על שלילת רשיונות של רשתות הטלוויזיה הגדולות ופגיעה בתקציבי השידור הציבורי. נתניהו ושלמה קרעי מפנטזים על סגירת תאגיד כאן והפרטת גלי צה"ל, לצד הטבות לערוץ 14. נתניהו מהדהד את התנגדותו הנחרצת של טראמפ לצעדים שלכל הפחות יורידו את מפלס השקרים והשטנה ברשתות החברתיות, כי שניהם (ותומכיהם) משתמשים בהן בדיוק למטרות אלו. שניהם משתלחים בתקשורת החופשית המבקרת אותם ודורשת מהם נטילת אחריות.

יש עוד נקודה בנושא התקשורתי: רודנים נוטים לנאום ולא להשיב לשאלות; לדבר אל האזרחים ולא עם האזרחים. אם קיימת עיתונות חופשית והיא מציגה להם שאלות בלתי נעימות, הם לא משיבים או שבכלל לא נותנים אפשרות להציג אותן: אין מסיבות עיתונאים ו"ראיונות" הם רק לתקשורת כנועה. טראמפ קצת יותר דופן, פשוט בגלל שהוא מת לשמוע את עצמו; אבל תראו כיצד מתנהג פוטין – מסיבת עיתונאים אחת בשנה ובלי ראיונות – ותראו כיצד מתנהג נתניהו, שעבר לשחרור סרטונים (הזויים ומשתלחים).

רודנים וסמכותנים נוטים לחקות זה את זה וללמוד זה מזה. ראו למשל את ספרו המעולה של ריצ'רד אוברי "הדיקטטורים" או את הסרט "הדיקטטור הגדול" של צ'רלי צ'פלין. בהווה, אחת התוצאות החמורות של ממשל טראמפ השני שכבר ניכרת לעין, היא זריקת העידוד שקיבלו שליטים סמכותנים ברחבי העולם. אם זה מותר לנשיא ארה"ב, מדוע שזה יהיה אסור לראש ממשלת הונגריה או לנשיא טורקיה? אם הרפובליקנים שולטים ביד חזקה, מדוע שזה לא יצליח גם ל-AfD הגרמנית או לאיחוד הלאומי הצרפתי?

גם נתניהו מחקה בחדווה את טראמפ, ולא רק בתחום התקשורת עליו עמדנו. הוא חזר מארה"ב בחודש פברואר עם הביטוי "deep state", עליו הוא חוזר ללא הרף, כאשר הוא תוקף את מערכות האכיפה ואת הדרגים המקצועיים ואת התקשורת ואת כל מי שלא בא לו טוב. הכינוי "בני ערובה" שהדביק השבוע ליונתן אוריך ואלי פלדשטיין בא הישר מהמילה "hostages" שבה תיאר טראמפ את פורעי 6 בינואר.

החיקוי הזה מגיע למחוזות עוד יותר חשובים. נתניהו אימץ לחלוטין את רעיון העיוועים הבלתי-אפשרי של פינוי תושבי רצועה עזה, שדומה שאפילו טראמפ די ירד ממנו, וזה במקום למצוא פתרון אמיתי – ובכך הוא מנציח את שלטון חמאס. ישראל הצביעה עם ארה"ב נגד גינוי לרוסיה על הפלישה לאוקראינה ונגד הבטחת ריבונותה של האחרונה. השבוע סיפרו לנו שאלי שרביט לא מונה לראש השב"כ בין היתר כי כתב מאמר נגד מדיניות האקלים של טראמפ. בין אם זה נכון ובין אם לאו, מדובר בכניעה מוחלטת בפני הבית הלבן. אמור לי מי חברך – ואומר לך מי אתה.

את המאפיין הבא של רודנויות יצרו מי שהיו בין הרודנים הראשונים בעולם: הפרעונים. נוהג נפוץ שם היה למחוק, פשוטו כמשמעו, את הישגיו של המלך הקודם או לייחס אותם למלך הנוכחי. כך אין נקודת השוואה העלולה לעורר ביקורת, וזה גם הרבה יותר פשוט מאשר באמת לצאת למלחמה או להגדיל את כמות היבול.

אלפי שנים מאוחר יותר, העמיד ג'ורג' אורוול את שכתוב העבר וההווה במרכז הספר "1984", המתרחש במיניסטריון האמת – שהוא כמובן לשכת השקר. ממשלת הימין הקיצוני בפולין, בהנהגת מפלגת "חוק וצדק" (אגב, זו של ארדואן נקראת "הצדק והפיתוח"), הגדילה לעשות בעשור שעבר כאשר קבעה עונשי מאסר למי שיעז לומר את האמת על שיתוף הפעולה הנרחב של פולנים עם הנאצים, במיוחד ברדיפת יהודים ורציחתם.

ושוב אנחנו מגיעים לטראמפ ונתניהו. הראשון טוען ללא הרף שניצח בבחירות 2020 ושאירועי 6 בינואר היו שלווים וחוקיים – ואלו רק שניים מאין-ספור השקרים שלו על העבר ועל ההווה ועל העתיד. נתניהו מספר לנו שב-7 באוקטובר כשלו כולם חוץ ממנו ומנסה להשכיח את מדיניותו מול חמאס ואת מזוודות הכסף של קטר – וגם הוא, איך לומר בעדינות, לא האיש הכי אמין בסביבה.

התשובה לשאלה הזאת היא עניין למחקרים עבי כרס של מומחים למדע המדינה, היסטוריונים, סוציולוגים, אפילו פסיכולוגים. מה שברור הוא, שדמוקרטיה עלולה להיות מחלה אוטו-אימונית, בה הגוף תוקף את עצמו, שכן רודנים עלולים לעלות לשלטון באמצעותה ואז להרוס אותה מבפנים ומלמעלה. זה בדיוק מה שעשה היטלר, וגם כמה מהרודנים/סמכותנים המובהקים בימים אלו באירופה נבחרו – לפחות בהתחלה – בצורה דמוקרטית.

המשבר המשטרי-חוקתי החמור ביותר בארה"ב אירע בפרשת ווטרגייט בשנים 1974-1972, אבל הסתיים בניצחון מהדהד של המערכת על הנשיא העבריין ריצ'רד ניקסון. העיתונות עשתה את מלאכתה ללא מורא, בתי המשפט פסקו ללא משוא פנים, הסיעה הרפובליקנית בקונגרס הכירה לבסוף בחובתה כלפי המדינה העולה על נאמנותה כלפי הנשיא. זה לא בהכרח המצב כיום. כאמור, טראמפ מחליש במכוון את התקשורת המקצועית ומחזק את רשתות הארס; השופטים ועורכי הדין מאוימים ומושמצים; והסיעה הרפובליקנית סרה לחלוטין למרותו. בכלל לא בטוח שהמערכות יעמדו בפניו.

כנ"ל אצלנו. התקשורת במצב כלכלי קשה, לנתניהו יש שני ערוצי טלוויזיה המשרתים את תעמולתו, תעשיית הרעל שלו עובדת שעות נוספות. הניסיון להשתלט על בתי המשפט ועל הפרקליטות גלוי לעין כל, וכאמור – המשטרה כבר במצב בעייתי, בלשון המעטה. סיעת הליכוד מלאה באומרי הן, חוץ מאשר אולי בנושא השתמטות החרדים – שהוא היחיד שגם נמצא במחלוקת אמיתית בקואליציה.

עוד נקודת דמיון: הממשלות בשתי המדינות עובדות קודם כל למען עצמן ולטובת בוחריהן, ורק אחר כך – אם בכלל – לטובת כל הציבור. טראמפ חנן את תומכיו ורודף את יריביו, מנסה לפרק במידה רבה את השירות הציבורי המקצועי, פוגע בתקציבים למוסדות שאיתם אינו מסכים ומתכנן הטבות מס לחבריו המיליארדרים. נתניהו מחלק מיליארדים לסיעות הקואליציה ובוחריהן, חותר לאפליה בין דם לדם ומבקש ליצור שירות מדינה פוליטי.

כל זה אפשרי, למרות המערכות האמורות לבלום זאת, כאשר על המגרש עולה בריון הבז לכללי המשחק. אין הרבה מה לעשות נגד נהג שחותך אתכם באדום, נגד שכן שמשתלט על שטח ציבורי או נגד סחטן הגובה פרוטקשן. אפשר כמובן ללכת לרשויות, אבל תמיד יש סכנה שהבריון הזה יפגע בכם עוד לפני שהעזרה תגיע. הדרך היחידה להיאבק – גם בבריון הביתי/השכונתי וגם בבריון הלאומי – היא בכוח משותף של אנשים הנחושים לגבור עליהם.