הרבנות, השבת והחינוך: כאן סמוטריץ' ופייגלין באמת נפרדים

פייגלין רוצה מדינה יהודית - וממשלה קטנה יותר

זהות אינה מציעה, כפי שאפשר היה לחשוב, הפרדת דת ומדינה במובן של הפיכת ישראל למדינה חילונית. ההפך הוא הנכון.

לפי מצעה, המוסדות הממלכתיים עצמם צריכים לשמור על צביון יהודי. צה"ל, למשל, אמור לשמור שבת בפעילות שאינה מבצעית ולהגיש מזון כשר. זהות אף מבקשת להדגיש עוד יותר את היות ישראל מדינת העם היהודי. אלא שמכאן היא מגיעה למסקנה שונה מזו של הציונות הדתית: ככל שפעילות מסוימת אינה חייבת להיות ממלכתית - יש להפריט אותה, לבזר אותה או להעביר את ההחלטה לאזרח ולקהילה.

זהו הבדל מהותי. אצל הציונות הדתית יהדותה של המדינה מעניקה הצדקה לפעולה ממשלתית. אצל זהות אותה זהות יהודית אמורה דווקא לאפשר למדינה להתערב פחות בחיי אזרחיה.

השבת והתחבורה ממחישות את הפער

הדוגמה המדויקת ביותר היא התחבורה בשבת.

הציונות הדתית ראתה בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת סוגיה הנוגעת לצביון היהודי של המרחב הציבורי והתנגדה להפעלתה במסגרת הממלכתית.

גם זהות אינה מציעה שמדינת ישראל תממן ותפעיל אוטובוסים ורכבות בשבת. למעשה, העיקרון שלה כמעט הפוך: כל עוד גוף הוא ממשלתי ופועל מכספי משלם המיסים, הוא מחויב לשבת דווקא משום שהוא מייצג את המדינה היהודית.

במצע המלא נכתב כי רכבת ישראל וחברות ממשלתיות אחרות צריכות לשמור שבת כל עוד הן זרועות של המדינה. הפתרון של זהות הוא הפרטה: חברות התחבורה יוצאו בהדרגה מידי הממשלה, והשאלה אם להפעיל שירות בשבת תעבור מהמדינה למפעילים הפרטיים ולקהילות שבהן הם פועלים.

במקביל מציעה זהות לבטל ברמה הארצית חוקים האוסרים על תחבורה ציבורית ופתיחת עסקים בשבת. כל קהילה תוכל לקבוע אם לאפשר את הפעילות בתחומה ובאילו תנאים.

לכן יהיה מטעה לתאר את עמדת זהות פשוט כ"תמיכה עקרונית בתחבורה המונית בשבת". הניסוח המדויק יותר הוא: זהות מתנגדת להפעלת תחבורה ממלכתית בשבת, אבל מבקשת להפריט את השוק ולאפשר למפעילים פרטיים לפעול בהתאם לכללים שתקבע הקהילה המקומית.

זהו למעשה כל הוויכוח בין שתי המפלגות בקצירת האומר. הציונות הדתית שואלת כיצד על המדינה היהודית לנהוג. זהות שואלת קודם מדוע המדינה צריכה להיות המפעילה מלכתחילה.

בגיור סמוטריץ' מבקש כתובת אחת

גם בסוגיית הגיור התפיסה הממלכתית של סמוטריץ' בולטת מאוד.

בחוברת "גיור אחד לעם אחד" שפרסם בזמנו נגד רפורמת הגיור של מתן כהנא, התנגד סמוטריץ' במפורש לפירוק סמכותה של הרבנות הראשית. לדבריו, פגיעה בסמכות הרבנות בענייני הגיור עלולה ליצור פסיקות שונות, לפלג את העם ולהביא למצב שבו אין עוד גורם הלכתי ממלכתי מוסכם.

הוא אף הגדיר את הרבנות הראשית "ביטוי ממלכתי ליהדותה של המדינה", וטען כי דווקא במדינה ריבונית נדרש גורם מרכזי שמכריע בעניינים הנוגעים למעמד האישי והלאומי.

במקומות אחרים בחוברת הוא מנסח את העיקרון בצורה חריפה עוד יותר: המחלוקות ההלכתיות לגיטימיות, אך "בסופו של יום ישנו גורם מוסמך שמכריע ועל פיו נקבעת המדיניות המעשית".

כלומר, במקרה הזה הממלכתיות אינה רק אמצעי טכני. היא חלק מן התפיסה: עם אחד, מדינה אחת ומערכת ממלכתית אחת שתשמור על כללי הכניסה לעם היהודי.

בחינוך הפער הופך לשיטה

גם בתחום החינוך שתי המפלגות אינן חלוקות בהכרח על חשיבות הזהות היהודית - אלא על מי ינהל את הדרך אליה.

הציונות הדתית מבקשת לחזק את החינוך הממלכתי-דתי ואת המוסדות התורניים מתוך המערכת הממלכתית. תפיסתה רואה בחינוך כלי לאומי, ולכן מבקשת להשתמש בתקצוב, במשרד החינוך ובמסגרות הציבוריות כדי לחזק את החמ"ד, את לימודי היהדות ואת מוסדות התורה.

זהות מציעה שינוי מבני הרבה יותר עמוק: שוברי חינוך שבהם התקציב הציבורי עובר בעקבות הילד, וההורים בוחרים את בית הספר. המפלגה מציעה "שבירת מונופול משרד החינוך", תחרות בין מוסדות ועצמאות רחבה יותר לבתי הספר.

זהו שוב אותו קו: הציונות הדתית רוצה לחזק את החינוך היהודי באמצעות המדינה; זהות רוצה לתת להורים כוח לבחור את החינוך היהודי - או האחר - המתאים להם.

אפילו לימוד התורה חושף את ההבדל

אחת הנקודות המפתיעות ביותר היא תקצוב הישיבות.

עבור הציונות הדתית, חיזוק לימוד התורה הוא יעד מפלגתי מפורש. חוקת המפלגה כוללת אותו לצד חיזוק הזהות היהודית וערכי המשפחה, וההסכמים הפוליטיים שלה מלמדים על נכונות לתקצב מוסדות תורניים כחלק ממימוש היעד הזה.

זהות, לעומת זאת, מציעה להפחית בהדרגה את התמיכות הממשלתיות בישיבות - אך עושה זאת במקביל להפחתת התמיכה הממשלתית גם במוסדות תרבות ומדעי הרוח. הרעיון איננו להחליש דווקא את לימוד התורה, אלא להוציא ככל האפשר את המדינה מתפקיד המממנת של השקפות עולם.

פייגלין עשוי אפוא להחזיק בחזון דתי ולאומי מרחיק לכת מאוד, ובאותה נשימה לטעון שישיבה אינה צריכה להיות תלויה בתקציב ממשלתי.

חרות - אבל לא מדינה ניטרלית

גם כאן יש להיזהר מהגדרות פשטניות.

זהות אינה מפלגה ליברלית רגילה. היא אינה מבקשת למחוק את הזהות היהודית מן המדינה בשם חרות הפרט. היא מבקשת בדיוק את ההפך: לחזק מאוד את זהותה היהודית ברמה הלאומית והממלכתית - ובתוך המסגרת הזאת לתת לאזרח מרחב חרות גדול בהרבה.

מכאן מגיעות עמדותיה בעד פרטיות, חופש ביטוי, שימוש במזומן, הרחבת האפשרות לשאת נשק וצמצום התערבות המדינה במשפחה.

הציונות הדתית מצדה מדגישה חרות מסוג אחר: זכותו של הציבור לבחור ממשלה שיכולה לממש את מדיניותה בלי שמוסדות לא נבחרים יכפו עליה מדיניות אחרת. בתוכנית המשפט שלה נאמר כי המטרה היא "להחזיר את המנדט לעם" ולאפשר לנבחרי הציבור לנהל את המדינה בהתאם לערכים שלשמם נבחרו.

לכן גם למילה "חרות" אין משמעות זהה אצל השניים - סמוטריץ' מדגיש יותר את חרותו של הרוב הנבחר למשול. פייגלין מדגיש יותר את חרותו של היחיד גם מול אותו שלטון נבחר.

הפער שהגוש הטכני יכול להסתיר

אם אכן תקום רשימה משותפת במסגרת גוש טכני, הפערים האלה אינם חייבים למנוע את החיבור. ניתן להסכים על ריבונות, ביטחון, מערכת המשפט וזהותה היהודית של המדינה, ולשמור לכל מפלגה עצמאות בנושאים אחרים.

אבל הם כן מלמדים מדוע חיבור פוליטי בין סמוטריץ' לפייגלין אינו איחוד רעיוני טבעי כפי שהוא עשוי להיראות ממבט ראשון.

הציונות הדתית רואה במדינה היהודית כלי פעיל לבניית החברה היהודית. זהות רואה במדינה היהודית מסגרת ריבונית חזקה שבתוכה האזרח והקהילה צריכים לקבל בחזרה חלק גדול מהכוח.

לכן בשבת, בחינוך, בגיור ובתקצוב עולם התורה, השאלה האמיתית איננה מי מהם רוצה מדינה יהודית יותר.

השאלה היא מי אמור להחליט כיצד היהדות הזאת תיראה בחיי היום-יום - הממשלה, או האזרח והקהילה.