האם אנחנו בוגדים בחנוך לוין?

שלוש שנים לאחר שהועלה בקאמרי "הרטיטי את ליבי", ממשיכה סאגת המחזות הגנוזים והנסתרים של חנוך לוין להיות בלתי פתורה. בספטמבר האחרון עלה על במת אותו תיאטרון ממש המחזה "איחש פישר", קומדיה גרוטסקית שלוין כלל לא התכונן לפרסם. העלילה מגוללת את סיפורו המפתיע של איחש, אדם נוירוטי ומלא חרדה, שמתעורר בוקר אחד רק כדי לגלות שאיבד את "הקטנצ'יק" בשירותים. מכאן והלאה יצא למסע אבוד מראש לאיתור גבריותו החמקמקה, כשהוא נתקל בשלל דמויות שרק חנוך לוין היה יכול לחשוב להמציאן. ההחלטה להוציא את "איחש פישר" מן הבוידעם, כמו ההחלטה של תיאטרון הבימה להעלות בקרוב מחזה גנוז אחר - "מוריס שימל", מעלה שורה של שאלות: האם היה רוצה לוין שכך ינהגו בעזבונו? האם אנחנו שבויים בקסמו של מחזאי שחלק מעבודתו הייתה לא משוייפת? האם יצירותיו עדיין רלוונטיות? ומהו בעצם, אחרי הכל, סוד קסמו של חנוך לוין?

"לא כתב על היכל התרבות באריאל"

בסקאלת הפרובוקציות, "איחש פישר" אינו מתהדר בהיותו פארסה פוליטית א-לה "מלכת אמבטיה". מדובר במחזה קצר שבו 11 דמויות, המופיע בכרך 11 בכתביו של לוין, "החייל הרזה ואחרים". שלא כמו "הרטיטי את ליבי", הוא היה שם כל הזמן, מחכה לרגע המתאים ולבמאי שיתמסר לשפה הלוינית הלכה למעשה. לאחר שאת הצגות לאורך השנים ביימו מורתו ורבתו עדנה שביט, אחיו, דוד לוין וכן נגיעות מצד אלדד זיו, מיכה לוינסון ועודד קוטלר, מגיח רוני פינקוביץ' והופך את היוצרות.

"את טועה ובענק", מתריס פינקוביץ' בתגובה להאשמה לפיה התעלם מהוראות הבימוי הלויניות הכתובות במחזה. "אכן היו, ואכן התעלמתי חלקית. טעמי היה אחר, ואני לא חושב שמדובר באיזו תעוזה. בכלל, כדי לעשות תיאטרון צריך אומץ. אם במאי מביים אחד לאחד לפי הוראות הבימוי במחזה, הוא פחדן?". בניגוד לדיעה הרווחת, פינקוביץ' אינו מבין כיצד מתקשרות המילים "לוין" ו"רלוונטיות", בטח שלא מטעמי אמירה חברתית. "איחש פישר? זה מחזה לקונצנזוס? רוב הצופים לא רוצים לראות חנוך לוין".

אז למה להמשיך ולהעלות מחזות שלו?

"הוא עלה כי אהבתי אותו, כי בחרתי לעשות אותו, כי הבנתי אותו. אין פה עניין של מגמה, אלא רק עניין של מדיניות. היורשים של חנוך מאשרים להעלות אך ורק כתבים שטרם עלו. מי מעלה דברים כי הם רלוונטיים? תיאטרון זה רלוונטי? 'הסוחר מוונציה' זה רלוונטי? לא. את הסאטירות הפוליטיות חנוך כבר כתב. הוא כבר לא יכתוב על היכל התרבות באריאל".

עתר דקל מ"קנלר ייצוג אמנים", המייצגים את משפחת לוין אשר מחזיקה בזכויות יצירותיו, מרגיעה את הרוחות. "לפני למעלה משנה, סביב ציון עשור למותו, נוצר רצון בקרב מנהלי העיזבון לחשוף את הקהל ללמעלה מעשרים מחזות שטרם הועלו על הבמה. אנחנו סבורים כי העלאת המחזות החדשים תיצור געגוע למחזותיו המיתיים המוכרים, שעוד ישובו ויעלו בעתיד".

"לא רוצה לכתוב יותר על פוליטיקה"

ואם ברלוונטיות עסקינן, נזכר ומזכיר אלברט כהן (המגלם את דמותו של ברונכוס הדייג בהצגה) כי לוין מזמן נישל עצמו מתואר הסאטיריקן הפוליטי. "אחרי 'מלכת אמבטיה' הוא אסף אותנו יום אחד (האנסמבל אשר כלל את כהן, את זהרירה חריפאי ואת יוסף כרמון, ר"א), והכריז שהוא יותר לא כותב פוליטיקה. זו מדינה שאם אתה כותב סאטירה פוליטית, לדוגמה על המשט, עד שיציגו את זה כבר לא יזכרו על מה אתה מדבר. יחד הבנו שההתרחשויות פה הן כל כך אינטנסיביות עד שאי-אפשר לכתוב פה סאטירה כמו במדינה נורמלית". כהן מצטט את פתרונו האלטרנטיבי של חנוך: "במקום שאנסה לתקן את הממשלות ואת המנהיגים, אני מעדיף לתקן את נפשו של אדם איפה שלא יהיה".

על-אף כשרון הבימוי הבלתי נלאה, לדבריו של כהן, לוין היה ידוע ככזה שנתן את מחזותיו להסתכלות שניה ושלישית, וכן לבימוי אחרים. "רוני היה צריך להבין אותו כפליים, כי הרי המחזאי איננו, והפרשנות של כל מילה ואות, של כל שם והתרחשות, נופלת על הבמאי. הוא הבין עד כמה שאפשר למה התכוון המשורר, גם במחזה שנכתב לפני 15 שנה, בארץ ישראל שונה. אני מאמין שהוראות הבימוי נשארו בדיוק כמו שחנוך רצה".

ואיך אפשר בלי גל של נוסטלגיה. "יש דברים שלא הבנתי ואני מת לשאול אותו. הוא חסר לי מאד. מצד שני, מי אמר שחנוך עצמו היה משאיר את הטקסט כמות שהוא אחרי 15 שנה?" אך כמו תמיד, המסר אותו מסר. אקטואלי, ברור, חד-משמעי, ברוטאלי ומעלה צחוקים רמים מתל אביב ועד אריאל. "חנוך תמיד אמר שלא היה מושיב את התחת שלו ליד שולחן הכתיבה אם הוא לא בוער לו".

"שילוב בין כשרון אדיר לקסם של התיאטרון"

יש יאמרו כי העלאת כתבים מן האוב המשויכים ללוין היא תחילתה של מגמה. שחקני האנסמבל הנצחי של חנוך מצטרפים לעבודת הקודש. "יש כל כך הרבה חומר שחנוך כתב", אומרת ג'יטה מונטה, "אך מדובר במצב נורמלי לחלוטין. ישנה עוד דרך ארוכה בדרך להעלאת כל מחזותיו". מונטה, שביימה לאחרונה את "סדר עולמי חדש" לפינטר בתיאטרון החאן, מציעה לשבת ולחשוב על גרסת 2010 לקברט לוין, ואם לא מחר, אז מחרתיים. "השירה שלו, יחד עם הסיפורים, הם כולם מעוררים השראה. בהחלט ייתכן שפעם אעשה זאת, אצא ואנסה, כמו שעשה חנוך".

זהרירה חריפאי מתריעה כי היא מחוץ למצעד. "טרם קראתי את כל החומרים שנמצאו בעזבונו המכובד", מתוודה, "ואם אמנה את כל הדברים שאני אוהבת וזוכרת, נסיים רק בעוד שבועיים. זו מגמה חיובית, אני מאמינה שכל מחזותיו יכולים לעלות מתוקף הרלוונטיות, אך צריך לשים חיץ קל בין מחזותיו לבין המערכונים הפוליטיים". עם או בלי ההתרסה הלוינית מצידו, חריפאי לא שוכחת לעמוד על פלאו האחרון. "עם 'אשכבה' הוא הגיע לתמצית של יופי וכוח שלא נראו על הבמות בכלל. אירוע חד פעמי שראה כל אדם".


אז מהו, בעצם, סוד קסמו של חנוך לוין? "שילוב בין כשרון אדיר לקסם של התיאטרון", קובעת מונטה, "ככה זה בחיים. אנחנו לא שווים, יש לנו רק הזדמנויות שוות. יש אחד טוב יותר ואחד טוב פחות". היא צוחקת, "אין ספק שחנוך היה הטוב מכולם". חריפאי, לעומתה, מאמינה כי לוין היה בראש ובראשונה משורר גדול. "דרך המשקפיים האלה ועם הדמיון הויזואלי שלו, הוא העלה את החומרים שהשאירו את כל האנשים פעורי פה".

ואילו פינקוביץ' מוחה. "אין סוד ואין קסם. הוא מאד לא מקסים הרבה פעמים. כמה אפשר לכתוב על סוד קסמו? אלף מילה? ומה סוד קסמן של הלביבות של רביבה וסיליה?". לדבריו, מדובר בכותרת מטרידה לסאגה שחוקה זו הפעם המאה. "איך אפשר לדבר על אדם שכתב 56 מחזות? אין מדובר בקסם, מדובר בגאונות. קסם נשמע מתוק, כאילו הוא מתוק".

"חנוך כתב 56 מחזות", נאנח אלברט כהן, "33 מהם אני הצגתי. אני לא מכיר את כולם, ועכשיו חנוך צועק לי מלמעלה שיש עוד אחד. הוא תמיד הזהיר שיש כאלה שנמצאים בתור מגירה, לא גמורים, לא מספיק אקטואליים. אבל באותה הנשימה תמיד הבטיח, במעין הלצה, שכשהוא יהיה שם למעלה נזכה כולנו לעשות איתם ככל העולה על רוחנו. איזה מזל נפל בחלקנו שאנו יכולים לפתוח אותה".

אז מהו, בעצם, סוד קסמו של חנוך לוין? "שילוב בין כשרון אדיר לקסם של התיאטרון", קובעת מונטה, "ככה זה בחיים. אנחנו לא שווים, יש לנו רק הזדמנויות שוות. יש אחד טוב יותר ואחד טוב פחות". היא צוחקת, "אין ספק שחנוך היה הטוב מכולם". חריפאי, לעומתה, מאמינה כי לוין היה בראש ובראשונה משורר גדול. "דרך המשקפיים האלה ועם הדמיון הויזואלי שלו, הוא העלה את החומרים שהשאירו את כל האנשים פעורי פה".

ואילו פינקוביץ' מוחה. "אין סוד ואין קסם. הוא מאד לא מקסים הרבה פעמים. כמה אפשר לכתוב על סוד קסמו? אלף מילה? ומה סוד קסמן של הלביבות של רביבה וסיליה?". לדבריו, מדובר בכותרת מטרידה לסאגה שחוקה זו הפעם המאה. "איך אפשר לדבר על אדם שכתב 56 מחזות? אין מדובר בקסם, מדובר בגאונות. קסם נשמע מתוק, כאילו הוא מתוק".

"חנוך כתב 56 מחזות", נאנח אלברט כהן, "33 מהם אני הצגתי. אני לא מכיר את כולם, ועכשיו חנוך צועק לי מלמעלה שיש עוד אחד. הוא תמיד הזהיר שיש כאלה שנמצאים בתור מגירה, לא גמורים, לא מספיק אקטואליים. אבל באותה הנשימה תמיד הבטיח, במעין הלצה, שכשהוא יהיה שם למעלה נזכה כולנו לעשות איתם ככל העולה על רוחנו. איזה מזל נפל בחלקנו שאנו יכולים לפתוח אותה".