קלמן נגד קרן

יום ההולדת שגלי צה"ל ארגנה לעצמה היה אחד מימי השידור המשמימים בתולדותיה. סיפורים שסופרו כבר בפסטיבלים גל"ציים קודמים נטחנו שוב עד דק, כמו במסיבת מחזור של זקני פלמ"ח. בין לבין צפה על פני המים השקפת העולם ההומוגנית של אושיות התחנה לדורותיה. מרב מיכאלי קראה לנוער לא להתגייס לצה"ל ותיארה את ההינתקות כ"חוויה מדהימה". רבקה מיכאלי (שום קשר משפחתי, רק קשר אידיאולוגי) קטעה מבזק חדשות שהגישה כדי למחות על העמדתם לדין של משליכי אבנים במזרח ירושלים. בפינה הארכיונית שודר שבב ראיון עם ברוך גולדשטיין תחת הכותרת "קולו של רוצח". למה רק גולדשטיין? אין בתחנה הקלטות ארכיון של הרוצח ערפאת?

בשלב די מוקדם של היום מצאתי מפלט בתוכנית 'סדר יום' ברשת ב', ונפלתי על דו קרב מרתק. קלמן ליבסקינד מ'מעריב', בוגר 'מקור ראשון', והמגישה הוותיקה קרן נויבך, ילידת גלי צה"ל, ניהלו דיון גלוי לב על טענת הקיפוח של הימין בתקשורת. בתור שרות מיוחד לקוראי הטור הזה, שרובם החמיצו אותו מן הסתם, אצטט ממנו כאן בהרחבה (אבל בדילוגים הכרחיים).

קלמן התחיל. הוא דיבר על "הפער הבלתי נסבל בין עמדות הציבור לבין עמדות התקשורת. דעת הקהל מתנהלת בכיוון אחד, התקשורת כולה נמצאת בצד השני, וזה מצב מטורף בעיניי. כל אוחזי המיקרופונים, יושבים על נישה פוליטית קטנטנה שבכנסת אולי שווה שנים שלושה מנדטים, אבל בתקשורת היא ממש מרכיבה קואליציה. החל ממך, דרך ירון דקל, ענת דוידוב, מנחם פרידמן, רזי ברקאי, רינו צרור, יעל דן וטלי ליפקין שחק, אם תתני לי זמן, אני אעבור גם על רשימת המגישים בערוץ 10 וערוץ 2. בטח תסכימי אתי, שאין אף בעל תוכנית מרכזית בתקשורת שהצביע לשס או לליכוד או לישראל ביתנו או ליהדות התורה או לבית היהודי או לאיחוד הלאומי. למחנה של 70 מנדטים אין שום ביטוי ליד המיקרופון".

נויבך ספגה בדומיה את גל ההסתערות הראשון של ליבסיקינד. כשהתאוששה קלות תהתה מדוע הוא מרגיש מקופח. הוא כותב עיתון, מדבר לפעמים בתוכנית שלה, אז מה הבעיה? ליבסקינד שיסע אותה והסביר שאת דעותיו הפוליטיות הוא שוטח במסגרת פובליציסטית בלבד. "בכל מה שכתבתי כעיתונאי לא הכנסתי מעולם את דעותי הפוליטיות. לעומת זאת אני יכול לנחש לאיזו מפלגה את הצבעת?"

• נויבך: "וזה פוסל אותי מלהגיש תוכנית בקול ישראל?"
  ליבסקינד: "לא, אבל למה זה פוסל אנשים כמוני?"
  נויבך: "מי אמר שזה פוסל?"
  ליבסקינד: "אז תראי לי אחד כמוני שמגיש תוכנית ברשת ב' או בגלי צה"ל".
  נויבך: "אולי זה מפני שרבים וטובים במחנה שלך בזו לתקשורת במשך שנים, התייחסו אליה בתור מקצוע נחות, ועד היום הם מדברים עליה במונחים של משהו שלא ראוי להיות חלק ממנו".
  ליבסקינד: "הם מדברים עליה ככה בגלל שהיא נראית כמו שהיא נראית".

משתתפת נוספת בתוכנית, ענת סרגוסטי, התערבה והעירה בנימה פדגוגית שאם אנשי ימין יחפצו להיות עיתונאים מן המניין, הם יאלצו לעמוד בכללי היושרה המקצועית. קלמן שאל אם "רק למחנה שלכם יש אינטגריטי?"

• נויבך: "אני לא יודעת מה זה המחנה שלי. אתה אולי מזוהה עם מחנה מסוים".
  ליבסקינד: "גם את מזוהה".
  נויבך: "סליחה, אני מעולם לא זיהיתי את עצמי עם מחנה מסוים".
  ליבסקינד: "אבל אני מזהה".
  נויבך: "אני לא מרגישה שאני חוטאת בעבודתי כאן בוקר בוקר".
  ליבסקינד: "בסדר גמור שאת מרגישה כך, אבל אני שואל את עצמי איפה אני שם?"
  נויבך: "זה העניין? סידור עבודה בשבילך?"
  ליבסקינד: "ודאי שלא. זה עניין של השפעה על סדר היום. למה רק את יכולה ואני לא?".
  נויבך: "זה מגוחך מה שאתה אומר".
  סרגוסטי: "יש לך טור בעיתון נורא חשוב, יש לך בלוג פופולרי".
  ליבסקינד: "כיוון שאתן עיתונאיות ותיקות אל תנסו למחוק את ההבדל בין עיסוק חדשותי לבין פובליציסטיקה".
  נויבך: "להזכיר לך מי מנכ"ל רשות השידור? מאיפה הוא בא?"
  ליבסקינד: "מוטי שקלאר מחזיק מיקרופון?"
  נויבך: "לא, אבל הוא העורך הראשי של רשות השידור. יש לו השפעה עצומה על מה שקורה כאן".
  ליבסקינד: "לא יכול להיות שתפיסת עולמו של המיעוט היא שתשלוט בכל התקשורת".
  נויבך: "איך אפשר להגיד שהיא שולטת בכל התקשורת? אנחנו נמצאים בקול ישראל שאמון על אומנות האיזון. אנחנו מקפידים על זה בכל צעד ושעל. אנחנו הגונים, אנחנו ישרים, אנחנו לא מעוותים את העובדות".
  ליבסקינד: "את באמת מאמינה בזה?"
  נויבך: "אני יודעת מה קורה אצלי כל יום בבוקר כשאני עורכת את התוכנית".
  ליבסקינד: "ואני יודע מה קורה כל בוקר ברדיו שאני שומע אותו".
  נויבך: "אז אולי פשוט נורא מעצבן אותך לשמוע עמדות של אנשים אחרים".
  ליבסקינד: "לא, ממש לא. מעצבן אותי לשמוע אך ורק עמדות של אנשים אחרים, ואני לא מבין איך אתכם לא מעצבן לשמוע רק את הדעות של עצמכם".
  נויבך: "קלמן, אם תגיד עוד פעם אחת שאין לך יכולת ביטוי...".
  ליבסקינד: "יש לי יכולת ביטוי פובליציסטית, אבל במיקרופון שעוסק באקטואליה רק אתם שולטים, זאת עובדה".
  נויבך: "זה פשוט לא נכון. מה עם סיון רהב מאיר?".
  ליבסקינד: "סיון רהב מאיר לא עורכת תוכנית כמו שאת עושה".
  נויבך: סיון מגישה את 'שש בערב', והיא לא יושבת שם בתור אדם שמקריא טקסטים. אני מכירה את סיון בתור בן אדם דעתני לפחות כמוני, אם לא יותר. נקודת המוצא שלך היא נקודת מוצא מלפני 20 שנה. התקשורת כל-כך השתנתה מאז".

כמעט 20 דקות הם התווכחו, ובסוף היה ברור שליבסקינד אולי פרק את הלב, אבל נויבך לא השתכנעה. יכולות הניגוח המרשימות שלו התנפצו אל חומות האטימות שלה. היא באמת מאמינה שהתקשורת האלקטרונית הגונה ומאוזנת. מצפונה נקי. העובדה שבעשור האחרון השתבץ בתקשורת קומץ צעירים לא חילונים, מאפשרת לה להדחיק את המשך השליטה האיתנה של הגוורדיה החילונית-שמאלנית הוותיקה בגלי האתר. נראה לה שהימין רק מבלבל את המוח כאשר הוא מתלונן על שפת החדשות ועל הנחות היסוד המוסריות של השדרנים. אין בה קמצוץ מודעות לשערוריית הכפפתו של השידור הציבורי לדעותיה הפרטיות. יכולת ההבנה שלה למצוקות של מגזר ליבסקינד מזכירה את רמת הקשב של מרי אנטואנט להמון הצרפתי. אם אין להם מיקרופון, היא כאילו אמרה, שיכתבו מאמר.