עמק המוות

הגרמנים, כמו הספרדים והאיטלקים, מתאפיינים ביצירות אכספרסיביות המעוותות את המציאות, על-מנת להעצים את חוויית הצופה. הם לא צריכים להפליג בדמיון כדי להצליח - האכזריות שבמחזה "עמק המוות", כמו עיוות הצלם האנושי בציורי האכספרסיוניסטים הגרמנים של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, אגון שילה, גוסטב קלימט וחבריהם - הרשימו ומרשימים את הצופים בלי בעיה.

המחזה האמור, הנוטף דם, יצרים, בוטות וגסות, נע בין משחק בין המינים לבין מציאות אכזרית, שמסתברת כדמיון, אך עם תוצאות מוחשיות. צוות השחקנים מלוכד תחת בימויה המצוין והרענן של עמית זרקא, שכבר ביימה בקריירה הטרייה שלה כמה הצלחות. כולם כישרוניים בצורה מדהימה, נכנסים לתפקיד כאילו היה עורם הטבעי, וסוחפים את הקהל לסצנה המרטיטה והמעצבנת משהו.

הגיבור, דזמונד (תום חגי המוכשר, בעוצמת רגש אותנטי, שאי-אפשר להתיק את העיניים ממנו) שואל כל הזמן את חברתו היפהפייה המהפנטת וולרי (טומי ברמבוים): מה קורה פה, ומדוע? כשם שהיא מושכת אותו באף לכל אורך ההצגה, ולא נותנת לו מענה, אלא ממשיכה את מסכת ייסוריו בהתעללות שלה ושל אחרים בו, כך גם הקהל שואל עצמו - האם זו מציאות או פאטה מורגנה - כי המחזה מתרחש במדבר. החושניות שלה, יופייה המפתה ומשחקה של טומי - מרתקים.

למקום מגיחים טיפוסים שונים ומשונים כמו הצמד טרייסי (יעל ווקשטיין המהממת, הסקסית והפתיינית), ו-ביט, גיא הירש השופע אנרגיה ולהט כובש, שעושים לדזמונד "הארד טיים" בלשון מעודנת. כך גם סליי (איתי רוייטנברג) מביא משב-רוח מרענן כטיפוס הזוי, מלא תנועה, שגופו משמש לו ככלי רגיש עליו הוא פורט ומענג את הצופים. אורי מזעקי כ-האל, וליאור שיקאווה סוגרים את המעגל החברתי באמצע השומקום במדבר.

פתיחה מעניינת של השנה, עם תיאטרון סוריאליסטי, המצריך דמיון, ומהווה תרגיל מצוין בתיאטרון כהכנה למחזור החדש שיסיים בקיץ 2011. עבודה יפה של עיצוב הבמה ובימוי של עמית זרקא, תרגום מעולה של עינת ברנובסקי, תלבושות של לוסיאנה פילמר, ותאורה נכונה של עמיחי אלהרר.

נצפה להמשך שנה מרתק.