בשנים האחרונות זוכה השילוב בין המושגים "רוחניות" ו"יהדות" לעדנה. רבבות חרדים, דתיים-לאומיים, מסורתיים וחילונים זורמים מדי ראש השנה לאומן שבאוקראינה, לקברו של רבי נחמן; בישיבות הסדר לומדים חסידות וקבלה, וחילונים גמורים ממלמלים את מילותיו של שולי רנד אל בורא עולם: "אייכה?". אין זה פלא שבאביב 2009 בחר כתב העת 'חברותא' של מכון הרטמן להקדיש לרוחניות היהודית החדשה גיליון שלם.
את שלל היבטיה של התופעה הזו מכנה חוקר קבלת המאה העשרים יהונתן גארב "תחייתה של המיסטיקה היהודית בימינו". מתוכה, בחרתי לעסוק בעבודת הדוקטורט שלי בזווית אותה אני מכנה "התחדשות רוחנית יהודית". מחקר השדה שלי התמקד בשתי קהילות יהודיות שחרטו על דגלן את השאיפה להתחדשות רוחנית יהודית, ושפעלו בישראל בין השנים 2006-2000: קהילת המקום, שפעלה באתר מצוקי דרגות שבצפון מדבר יהודה, וקהילת בית חדש ביפו.
קהילת המקום יוסדה על-ידי הרב אוהד אזרחי; קהילת בית חדש על-ידי הרב מרדכי גפני. הראשון הוא חוזר בתשובה בעברו; השני - רב אמריקני שהגדיר את עצמו בזמן המחקר כאורתודוקסי. שני הרבנים פעלו בזיקה לתנועת ה-Jewish Renewal (התחדשות יהודית) האמריקנית, וסביב שניהם התרכזו כמה עשרות תלמידים, מהם צמח הגרעין הראשוני של הקהילות.
שתי הקהילות נוסדו והתפרקו בסמוך זו לזו. ראשונה להתפזר הייתה קהילת המקום במאי 2005, בהחלטה משותפת של חבריה. כשנה לאחר מכן, התפרקה גם קהילת בית חדש. התפרקותה הייתה תוצאה של משבר שפרץ בתוכה בעקבות טענות כי רב הקהילה ניצל מינית מספר חברות ועובדות בקהילה. הרב פוטר מתפקידו על-ידי הוועד המנהל של הקהילה, וחברי הקהילה התפזרו איש איש לדרכו.
הקמתן, פעילותן והתפרקותן של קהילות המקום ובית חדש מהווה, במידה רבה, סיפור על ניסיון נועז וחתרני - וכישלונו של אותו ניסיון. שתי הקהילות ביקשו לייסד באופן מודע אלטרנטיבה רוחנית לא-הלכתית לדתיות היהודית העכשווית, המשלבת לתוך המסורות היהודיות הוותיקות - ובעיקר הקבליות והחסידיות - תפיסות, רעיונות ופרקטיקות בעלי אופי ניו-אייג'י. "ניאו-חסידות" ו"יהדות עידן חדש" הם בין הכינויים שניתנו לניסיון הזה, לו גם מקבילות ביהדות צפון אמריקה.
אחד מהמאפיינים העיקרים של הניסוי היה הדגשת החוויה הרוחנית והשאיפה המיסטית להתאחדות עם הנשגב ("דבקות" במינוח החסידי), באמצעות יצירת פולחן יהודי חווייתי, גופני וחושני. כך למשל, התגבש בקהילות סגנון תפילה יהודי חדש, המשלב בין מילות התפילה היהודיות לבין האסתטיקה המוזיקלית והגופנית של העידן החדש. התפילה נערכה בישיבה מעורבת על מזרונים, גברים ונשים בצוותא. מילות התפילה קוצרו לכדי משפטים ספורים, אותם שרו חברי הקהילה באופן רפטטיבי בלווי נגינה וקצב תופים - סגנון המכונה באנגלית chanting. פעמים רבות הסתיימה התפילה בריקוד אקסטטי, כשכל הנוכחים נעמדים על רגליהם ומתנועעים בהתלהבות.
מאפיין נוסף של הקהילות, אף הוא ברוח העידן החדש, היה הגישה האקלקטית שלהן. חברי הקהילות לא בחלו בשילוב מנהגים ורעיונות לא-יהודיים, שמקורם היה בדרך כלל בדתות המזרח הרחוק או בתרבויות ילידיות, בפולחן היהודי. כך למשל, שובצו לתוך התפילה רגעי מדיטציה, לפני ותוך כדי קריאת שמע. באחת הקהילות אף נערכו טקסים אינדיאניים- שאמאניים במהלך טבילת טהרה במעיין.
כאמור, שתי הקהילות פעלו בשוליים התרבותיים של החברה הישראלית, ומשך חייהן היה קצר מאוד. העניין שמצאתי בהן נובע מהתחושה ששתי הקהילות היוו ביטוי מוקצן לתהליכים חברתיים המתרחשים כיום בעולם היהודי, ובפרט בעולם היהודי-ישראלי.
התעוררותה של ההתחדשות הרוחנית היהודית בסוף שנות ה-90 הייתה קשורה לתופעות חברתיות אחרות שהתרחשו באותה תקופה בישראל: פריחתה של תרבות העידן החדש; התרחבותה המשמעותית של התנועה להתחדשות יהודית (שהניבה את בתי מדרש הפלורליסטיים, בתי התפילה החילוניים, ועוד); טיולי התרמילאים הישראלים למזרח הרחוק בסיום השירות הצבאי, והתחזקות הקשרים בין ישראלים לקהילות יהודיות בצפון אמריקה, ובמיוחד לתנועת ה-Jewish Renewal ולעומד בראשה, הרב זלמן שחטר-שלומי.
כלל התופעות האלו מבטאות את ניסיונם של ישראלים רבים לגבש לעצמם זהות יהודית ודתית חדשה, מחוץ למסגרות הממוסדות ולתבניות החברתיות היהודיות-ישראליות הקונבנציונליות.
ההתחדשות הרוחנית היהודית משקפת גם את האופן בו בעידן החברתי הנוכחי - זה המכונה לעתים העידן הפוסט-מודרני - גוברת הציפייה מהפרט לגבש את זהותו באופן עצמאי. בעידן הנוכחי, הזהות האישית הופכת מ"נתונה" (על-ידי המסגרות המסורתיות) ל"מושגת" (achieved), כלומר כזו שאותה על האדם לגבש בעצמו על-ידי פנייה פנימה, ל"עצמי" שלו.
בספרם "The Jew Within" דנים ארנולד אייזן וסטיבן כהן באופן שבו יהודים השייכים לזרמים הלא-אורתודוקסים בצפון אמריקה מעניקים משמעות ליהדותם. טענתם העיקרית היא כי בדומה לבני דורם מדתות אחרות, גם היהודים פונים "פנימה", ל"עצמי", בחיפוש אחר משמעות. מתוך תפיסה עצמית אוטונומית, הם בוחרים מקרב רפרטואר תרבותי רחב את הפעילות בה הם נוטלים חלק ואת המשמעות שהם מעניקים לה. באותו האופן, גם "עבודת הזהות" שנערכה בקהילות ההתחדשות הרוחנית היהודית בישראל מהווה ביטוי לצורך הגובר והולך של ישראלים-יהודים-חילונים לתור אחר משמעויות אישיות בתוך המסגרת המסורתית, ולשלב באופן יצירתי את אותן מסורות עם מרכיבים מתוך התרבות הגלובאלית של העידן החדש. עבור חברי קהילות המקום ובית חדש התוצר של מהלך זה היה תרכובת יהודית-רוחנית שהלמה את הנטיות האסתטיות והמוסריות של חברי הקהילה.
לכאורה, המגמה של יצירת תכנים וגישות חדשות ליהדות הייתה קיימת עד כה בעיקר בקרב יהדות ארצות הברית. אלא שפעילותן של שתי הקהילות ושל תנועת ההתחדשות הרוחנית היהודית בכלל מלמדת כי המגמה הזו מתרחשת כיום גם בתוך היהדות הישראלית. בתוך כך, ההתחדשות הרוחנית מעמידה הגדרות וגבולות תרבותיים קודמים בפני מבחן. האקלקטיות שלה, יחד עם השילוב בין גישות יהודיות ודתיות שונות, מאתגרים את הגבולות המקובלים בין יהודי ללא-יהודי ובין זרמים יהודיים שונים. בזירה הציבורית הישראלית מקובל לערוך חלוקה בינארית בין חילונים ודתיים. הרגש הדתי של חברי תנועות ההתחדשות הרוחנית והניתוק מהסמכות ההלכתית מערערים את האבחנה הזו.
על-אף אורח חייהן הקצר של קהילות המקום ובית חדש, פעולת חבריהן והממשיכים בדרכן מעידה על האופן בו הפכה היהדות למשאב תרבותי פלסטי וגמיש, המשמש ישראלים רבים לפרויקטים פרטיים של גיבוש זהות. באשר לקהילות עצמן, ניסיונן לסגל את היהדות לתנאי החיים החברתיים הפוסט-מודרניים, ברוח העידן החדש, הסתיים בכישלון.
מעין שקיעה לתוך אפתיה
