הולכים אל הלא נודע

אם יש ואקום, מאיימים הפלשתינים, נלך לבד. כלומר, נגרום לכך שהעולם יכיר במדינה פלשתינית שלא כתוצאה ממשא-ומתן עם ישראל. זו המילה האחרונה בז'אנר הערוץ הפלשתיני.

הכרזה חד-צדדית מוצגת כלהט החרב המתהפכת מעל ראשה של ישראל. את שלנו נשיג בכל מקרה, מאיימים כביכול הפלשתינים. העולם איתנו כך או כך. אנחנו בכלל עושים לכם טובה כשאנו בוחנים אפשרויות שיג ושיח או הסדר מוסכם. לראיה הם מנפנפים בברזיל, ארגנטינה ואורוגוואי, שבהינף טלפון של אבו-מאזן הכירו במדינה הפלשתינית. בתקשורת הישראלית טענו השבוע שגם באירופה יש מי ששוקל להכיר בהכרזה חד-צדדית של הפלשתינים. הפרסומים, לא בפעם הראשונה, היו מוטעים (ראה מסגרת). הקוורטט – הכולל את ארה"ב, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם – לפחות בעת הזו, דוגל רק בפתרון שיצמח במשא-ומתן.

הפלשתינים אם כן צועקים בעצם "תחזיקו אותי". באקדח החד-צדדיות יש להם לכל היותר כדורי סרק שעושים רעש אבל אינם יכולים להזיק. אוזן רגישה תשים לב לכך שהזמירות שלהם משתנות והם כנראה יודעים למה. אפשר להתחיל מראש הממשלה הפלשתיני סלאם פיאד, שהופיע השבוע בראיון משותף עם ציפי לבני ברשת ABC. המראיינת, כריסטיאן אמנפור, שאלה את פיאד האם הוא דבק בתוכניתו להכריז על הקמת המדינה הפלשתינית באוגוסט 2011 כפי שהצהיר פעמים רבות בעבר?

אמנפור ידעה למה היא שואלת. מינון ההכרזות הנ"ל של פיאד פחת לאחרונה. מול אמנפור הוא התחמק מתשובה ברורה. "אנחנו מחויבים למדינתיות, לא להצהרה על מדינתיות. אנו מבקשים מדינה. כבר הייתה לנו הכרזה על מדינה ב-1988. הפעם אנו מעוניינים במדינה אמיתית", השיב פיאד. במילים אחרות, רומז ראש הממשלה הפלשתיני, לא בטוח שתהיה הכרזה חגיגית בקיץ.

שכן בניגוד לאופן שבו מוצגים הדברים בארץ, המערכת הדיפלומטית העולמית כלל לא אוהבת את אופציית החד-צדדיות. העולם של ימינו מעדיף פתרונות בהסכמה ולא בכוח. מעבר לכך, יש לא מעט נימוקים ענייניים שמרחיקים את העולם מרעיון החד-צדדיות. בראש ובראשונה ארה"ב, שהחריפה לאחרונה את התנגדותה. בנאומה בשבוע שעבר בפורום סבן, התנסחה קלינטון באופן חריף במיוחד נגד כל אופציה אחרת זולת משא-ומתן.

"במשך שנתיים שמעתם אותי ואחרים מדגישים פעם אחר פעם שמשא-ומתן בין הצדדים הוא הדרך היחידה שתבטיח את שאיפותיהם – לישראלים ביטחון והכרה, לפלשתינים מדינה עצמאית ובת קיימא. זו נשארה האמת גם כיום. אין אלטרנטיבה להסכם משותף. הסיכונים גדולים, כואבים ועמוקים מדי, הסוגיות מסובכות מכדי שייפתרו בגישה אחרת". אחר כך הוסיפה קלינטון שארה"ב אומנם תעלה הצעות גישור, אך "ארה"ב והקהילייה הבינלאומית אינם יכולים לכפות פתרון. לעתים נדמה ששני הצדדים מאמינים שאנו יכולים לעשות זאת. איננו יכולים, וגם אם היינו יכולים לא היינו עושים זאת, כיוון שרק הסכם שיושג בין הצדדים במשא-ומתן יוכל להחזיק מעמד". ברור יותר אי-אפשר להיות.

בשיחות סגורות הנערכות בימים אלה, מדברים גורמים אמריקניים בחריפות גדולה נגד כינון חד-צדדי של מדינה פלשתינית, ומציגים שורה של נימוקים לשלילת המהלך. ראשית, הם אינם צופים שיניב שום תוצאה חיובית ובוודאי לא ששלום יצמח ממנו. אדרבה, למהלך יהיו שורה של תוצאות שליליות.

לדעת האמריקנים הכרזה חד-צדדית תביא לקריסת הסכמי אוסלו, מה שפורמלית טרם קרה. בעיניהם מדובר בדרדור המצב לתקופה שקדמה להסכמים ההם. ברי להם שמדינה כזו תהיה כושלת ("Failed state"), ושחמאס ישתלט עליה במהרה ממש כפי שקרה בעזה. מדינה חמאסית תהיה ישות עוינת ומסוכנת מבחינת ישראל. ירושלים הבהירה זאת לוושינגטון, אך התפרצה במידה רבה לדלת פתוחה. מסיבותיה שלה הבינה ושינגטון שגם בעיניה תהיה זו ישות עוינת.

עמדת הממשל כה חד-משמעית, עד שזה חדל להשתמש בחד-צדדיות כמנוף לאיים על ישראל – דבר שנעשה בחודשים הקודמים. העמדה האמריקנית העדכנית ביותר היא שלילה חד-משמעית של הקמת מדינה פלשתינית חד-צדדית. אם תגיע הצעה כזו למועצת הביטחון, נכון להיום ולחודשים הקרובים, אמריקה תטיל וטו.

ועדיין, כיוון שנתניהו חייב להפגין פעלתנות מדינית, השאלה המרחפת בחלל האוויר היא לאן הולכים מכאן. אמריקה עדיין רוצה מדינה פלשתינית ומהר. אירופה על אחת כמה וכמה. אגף השמאל בממשלה וכמובן התקשורת הישראלית מסורים לאותה מטרה. נתניהו מצידו מוכן לספק להם את מבוקשם, רק שאין לו עם מי לסגור עסקה. אבו-מאזן טיפס לראש עץ ההקפאה. האמריקנים בנו לנתניהו סולם אך באמצע הטיפוס התפרקו השלבים. כיוון שפוליטיקה אינה פיזיקה, ביבי לא נפל אלא עודנו תלוי באוויר, מגשש את דרכו לעץ אחר, ואיתו המערכת הבינלאומית כולה. לאן הולכים אם כך? אל הלא נודע.

דרכו של ואקום להתמלא, ולפיכך רעיונות שונים ומשונים מופרחים לחלל האוויר. למשל, השר לשיפור הביורוקרטיה מיכאל איתן מציע מתכון בניחוח אוסלו מתובל בפירורי הינתקות. איתן סבור שכדי להפחית מהלחץ הבינלאומי, על ישראל ליזום שורה ארוכה של "מחוות" ש"יבהירו לעולם שישראל רצינית". ברור לו שבסוף סדרת המחוות הזו לא ייכון שלום, שכן גם לשיטתו אין היתכנות ממשית לחתימת הסכם בין ישראל לאש"ף. על כן הוא מציע שישראל תקבע בעצמה ולעצמה היכן היא רוצה להישאר ומאין לסגת. את מה שחשוב לה תשאיר. את המיותר תשאיר לעבאס ופיאד. כך תספק למדינות העולם את מבוקשן ובא לציון גואל.

האם לא למדנו, אני שואל אותו, שדרכו של אשראי בינלאומי להיות מוגבל בזמן ובשלב מסוים יחזור העולם ממילא להאשים אותנו? איתן מאמין שלקהילה הבינלאומית ובמיוחד לאירופה פרמטרים קשיחים, ובראשם נסיגה לקווי 67'. אם נעמוד בציפיותיהם – יגבו אותנו. אם נחרוג מהן נמצא עצמנו בעמדת התגוננות.

איתן אינו מפריח בלון בשליחות נתניהו אלא בשם עצמו. ספק אם לגישתו יימצאו תומכים בצמרת. אם יש משהו ששני הקצוות בשביעייה, ברק ובוגי, מתנגדים לו – אלה הן נסיגות ללא תמורה ותכלית. ברק כראש ממשלה הרי נמנע מלבצע את התחייבויות הנסיגה של נתניהו וחתר ל'הכול או כלום' מול ערפאת. מבחינת יעלון, כל מסירת שטח היא המשך שיטת הסלמי של אוסלו. הוא לא ייתן לכך את ידו.

באין סלמי, יש שמעלים את האפשרות להסכם ביניים. מוביל המסלול הזה הוא שר החוץ אביגדור ליברמן. במסיבת עיתונאים עם עמיתו האוסטרלי קווין רוד העריך בפעם המי-יודע-כמה שהסדר קבע לא ייכון ולפיכך יש לחתור להסכם ביניים ארוך טווח. גם אם ליברמן צודק, ספק אם האמריקנים, שלא לדבר על האירופים, יאמצו את גישתו. ארה"ב נעולה על שאיפתה להסכם קבע כולל. היא איננה מתעניינת בפחות מזה.

בדברים הקצרים שאמר ביום שני ג'ורג' מיטשל לפני פגישתו עם נתניהו, הבהיר השליח האמריקני שוושינגטון עודנה מכוונת לאותה המטרה. "בשיחות הישירות החליטו שני הצדדים לעבוד יחד לקראת הסכם מסגרת שיבסס את הוויתורים העקרוניים בכל הנושאים הקשורים לפתרון, ויסלול את הדרך להסכם שלום סופי. זאת נשארה מטרתנו. בימים הבאים, השיחות שלנו עם שני הצדדים יהיו בעלות מהות ודו-כיווניות, בציפייה להתקדמות אמיתית בחודשים הקרובים בנוגע לשאלת הסכם מסגרת סופי". ובקיצור, חרף צרור המפלות שאובמה סופג הוא עדיין מתעקש על אותה מטרה בלתי ניתנת להשגה של הסדר קבע בין ישראל לפלשתינים.

סיכום ביניים: אין הקפאה שנייה ואין שיחות ישירות. להסדר קבע לא ניתן להגיע. להסכם ביניים איש, למעט ליברמן, לא רוצה לחתור. שיטת הסלמי והחד-צדדיות הייתה אופנתית בעשורים הקודמים אך היום אין לה קונים. ובקיצור, ואקום.

"האיחוד האירופי יכיר בהכרזה חד-צדדית על מדינה פלשתינית". כך פרסם ערוץ 10 תחת הכותרת "ידיעה בלעדית". הפרסום, בו נטען שגרמניה מובילה את המהלך, הכניס את המערכת המדינית לתזזית. לו הייתה אמת בדברים, המשמעות היא שאכן חלה תמורה של ממש במפת העמדות של הקהילה הבינלאומית.

אלא שבירור קצר העלה שכמו דיווחים רבים אחרים בתחום המדיני, גם הפעם היו הדברים לכל הפחות לא מבוססים. במערכת הדיפלומטית הגרמנית יש אכן קולות הקוראים להכיר בהכרזה חד-צדדית, אולם לפי שעה אין שינוי בעמדתה הרשמית של הממשלה בברלין. חשוב יותר, האיחוד האירופי לא שקל לרגע לשנות את עמדתו השוללת הכרזה פלשתינית חד-צדדית.

בטיוטת ההחלטה האירופית כפי שהגיעה אליי עוד באותו ערב נאמר במפורש כי "האיחוד ממשיך לתמוך בפועל בפתרון שיושג במשא-ומתן ('Negotiated solution') על כל הסוגיות בתוך 12 חודשים, כפי שנקבע על-ידי הקוורטט". הנוסח הזה הפך למחרת רשמי. גם אירופה שוללת הכרזה פלשתינית חד-צדדית.

אמריקה אינה היחידה. כיוון שבתקופת ויקיליקס אנו חיים, אפשר לגלות שגם מדינות ערב המתונות מתנגדות להכרזה חד-צדדית. רצועת עזה עושה למובארכ די צרות. אין לו עניין בשיבוט המצב ליו"ש. על אחת כמה וכמה המלך הירדני עבדאללה, שמדינה סוררת ביו"ש תהא עבורו חבית אבק שריפה. אחרון חביב הוא מחמוד עבאס עצמו, שמלכתחילה לא אהב את ההכרזות היומרניות של פיאד וגם כעת לא באמת רוצה לקבל על עצמו אחריות של ראש מדינה. רק זה חסר לו. המצב הנוכחי, שבו הוא מגלגל כל בעיה לפתחה של ישראל וגם זוכה בחיבוק עולמי, היא העמדה הנוחה לו ביותר. החלטת האו"ם להקים מדינה פלשתינית ולהטיל עליו את האחריות הממשית לניהול חיי הפלשתינים היא מבחינתו סיוט לילי.

"הסיכוי שתוקם מדינה פלשתינית בהכרזה חד-צדדית ריאלי בדיוק כמו הדיבורים על מדינה דו-לאומית או על התפרקות הרשות הפלשתינית", אומר מקור מדיני. "אלה דיבורי סרק נטולי עוגן במציאות וחסרי משמעות מעשית. הרשות לא תתפרק כי אף אחד שם לא מתכוון להחזיר את המפתחות ולוותר על השררה. איום במדינה דו-לאומית הוא איום של הבל וכך גם הדיבורים על הכרזה חד-צדדית. שום דבר לא יצא מזה".

אם הכול כל כך טוב, מדוע הכירו מדינות דרום אמריקה במדינה הפלשתינית? מדוע באירופה נשמעים קולות דומים? התשובה מתחלקת לארבע. ראשית, הפלשתינים, כדברי פיאד, אכן הכריזו כבר לפני 22 שנים על כינון מדינתם, ו-108 מדינות הכירו בה. ייתכן שאותן מדינות יעשו כך פעם נוספת בחודשים הקרובים, אך אין לדבר משמעות מעשית. שנית, צריך להבדיל בין הכרה בילטרלית בין מדינות לבין החלטת או"ם. כל עוד האו"ם לא החליט על כינון מדינה פלשתינית, היא לא באמת קיימת. שלישית, יש הבדל בין החלטה בעצרת הכללית של האו"ם, הנעדרת גם היא משמעות מעשית, לבין החלטה במועצת הביטחון, הצפויה כאמור להיבלם בווטו אמריקני. רביעית, כמו בעניין המדיני כולו, הסיקור המעוות של העניינים הפלשתינים בתקשורת ניפח את עניין החד-צדדיות מעל ומעבר למידותיו.

"מתבהלים", היה אריק שרון קורא למי שמפחידים את עצמם. במקרה הזה הוא צדק. אחרי הכול, יש משהו פרדוקסלי בכך שדווקא פרשנים מדיניים הם אלה שמהלכים אימים על הציבור עם הטיעון "כל העולם נגדנו".