לאהולה: האיש בעל אלף הכשרונות

לאחר שניסח מניפסט מבריק זה, בדרכי החמיקה והמנוסה הפתלתלות שאפיינו את חייו, לא האריך לאהולה לשבת בניר-דוד. הוא עוד הספיק לכתוב ולביים הצגת ילדים בשם "הבלדה לתפוח הזהב", שגם את נוסחה לא מצאתי עד היום. ידוע לנו שההצגה הוכנה ל"יום הילד" בניר-דוד בקיץ 1950, ושהיו לה הדים ביישובי הסביבה שכבר למדו להכיר את תנופת עשייתו של לאוהלה מהלהקה האזורית. ראיינתי כמה וכמה חברים בקיבוצים הללו, שהיו שותפים להצגות, אך אכזבתי הייתה רבה. האם באמת נכונה האימרה ש"לשחקנים יש זיכרון קצר במיוחד?" אינני יודע, אבל באמת איש מן הנשאלים לא זכר דברים שיש בהם תועלת לחוקר. ואפילו אלה שהיו אז נערים צעירים, ושיחקו בהצגותיו את תפקידי הילדים, אפילו אלה זיכרונם התגלה כמקור אכזב. ארכיוני הקיבוצים לא היו קיימים אז, חומר רב אבד, וחבל.

בסוף שנת 1950 כבר היה לאהולה בדרכו למרכז האמיתי של חיי התרבות בארץ - לתל אביב. יוסף (פפו) מילוא, ממייסדי "התיאטרון הקאמרי", מיוצאי צ'כוסלובקיה בעצמו, קרא לו להצטרף אל הלהקה הצעירה. וכבר בקיץ 1951 העלה שם לאהולה את מחזהו שלו עצמו, "ארבע כנפות הארץ". אחד ממחזותיו המוקדמים שהוצג בהצלחה רבה לא רק בצ'כוסלובקיה אלא גם בבירות שכנות של מזרח אירופה. "ארבע כנפות הארץ" הייתה ההצגה ה-33 שהעלה "הקאמרי". הציפייה להעלאת מחזהו הייתה גדולה מאוד, וחרגה מהמקובל. בשני כתבי העת של האוונגרד השמאלי, "בשער" ו"עין", התפרסמו המערכה הראשונה והשלישית במלואן, וכן ביקורות מפורטות על ההצגה, וחומר ביוגרפי על לאהולה. הוא גם התמנה אז לזמן קצר להיות "דראמטורג הבית" של התיאטרון. וגם היה בין צוות המורים של כיתת השחקנים החדשנית שהקימה וניהלה ימימה מילוא.

הביקורת בארץ לא עשתה ללאהולה הנחות. ההצלחות ממזרח אירופה לא הועילו כאן, בישראל הצעירה שלאחר מלחמת הקוממיות הקשה. אומנם העיתונות של מפ"ם שיבחה את המחבר ומעט גם את ההצגה, וחזתה לו גדולות ונצורות בעתיד, אך העיתונות האחרת החמירה עימו הרבה יותר. במקום אחר כבר סיפרתי במפורט את סיפור ההצגה, ואזכיר רק שהיא הייתה ההצגה ה-33 של התיאטרון הקאמרי, היא הוצגה כ-30 פעם ונעלמה. למרבה המזל נותרו כל ארבעת המערכות בארכיון של התיאטרון, ואפילו הערות בימוי קצרות בכתב ידו של לאהולה. הייתה זו ההצגה הראשונה אך גם האחרונה של לאהולה על קרשי הבימה המקצועית של התיאטרון העברי בארץ. הוא לא שב עוד לביים מחזות בארץ, לא ממחזותיו ולא ממחזותיהם של אחרים. בשנים הספורות שעוד נותרו לו כאן הוא הקדיש את כל זמנו ומרצו אך ורק לעשייה הקולנועית.

היום, משאנו יודעים על חייו ויצירתו של לאהולה הרבה יותר ממה שידענו בעבר, ברור לי לגמרי שהקולנוע הוא שהיה אהבת חייו האמיתית. כל "אלף הכשרונות" שניחן בהם לא באו אלא לשרת את תאוותו שלעולם לא התמלאה, לעשות עוד ועוד קולנוע. אבל על כך ועל פרקים אחרים בחייו הקצרים והדחוסים נספר בהזדמנות אחרת.

היום יש מי שמכנה את לאהולה כ"חלוץ הקולנוע העברי", וכ"במאי ותסריטאי שהקדים את זמנו", וכיוצא באלה כינויי שבח מפליגים. אבל כשהגיע לניר-דוד היה שבוי כולו בחלום אחר לגמרי: חלום הקמתו של תיאטרון מפלגתי, קיבוצי, תנועתי, תיאטרון מגויס ופוליטי, המעורב ללא שום סייגים ב"מאבק". הרי לפנינו, בפרסום ראשון, הראיון הנדיר הזה, ובעצם הראיון היחיד שנתן בעברית ובארץ, עם כמה דברים שנלוו אליו בעיתון של ניר-דוד: המראיינת - כנראה נחמה גינוסר - לימים עיתונאית בעיתונות הקיבוץ הארצי - מביאה בפתח הראיון רשימה מרשימה של יצירותיו של לאהולה, רשימה שהוא כנראה הביא עימו מסלובקיה. אלה הם מחזותיו, תסריטיו והדברים העיקריים שעשה בסלובקית. מה שיעשה לעתיד בעברית לא נמצא כאן. בכל חיפושי אחר הנוסח העברי של המחזה "פעמוני הקרמלין" לא מצאתי דבר.

וכבר נוטה הייתי לחשוב שכל סיפור ההצגה הוא סיפור בעלמא. והנה מצא רפי אילן, איש תיאטרון ותיק, חבר קיבוץ עין-צורים ועובד לשעבר ב"מוסד אלתרמן", את הנוסח האנגלי של המחזה בתוך קובץ של מחזות סובייטים מתורגמים לאנגלית. לא רק המחזה נמצא אלא גם נוספו פרטים ביו-ביבליוגרפיים על מחברו, ניקולי פוגודין. זהו מחזה קומוניסטי מובהק, סטאליניסטי, "מגויס" כולו, שאפילו דמותו של לנין מופיעה בין שאר גיבוריו... אבל לא נמצאו התשובות לשאלותיי: האם תירגם לאהולה עצמו את המחזה? איך זה שלא נותר אפילו עותק אחד מהצגה כה גדולה שהיו בה משתתפים כה רבים? מאיזו לשון תרגם לאהולה את המחזה: מרוסית או מגרמנית או אולי מצ'כית? או סלובקית?

לאהולה היה בעל כישרונות לשוניים מופלגים. ומראשית דרכו התפרסם כעורך וכמתרגם, שלא לומר משורר ומספר, בתחילה במסגרות השונות של תנועת "השומר הצעיר" בסלובקיה ויותר מאוחר, בשנות המלחמה ולאחריה, במסגרות המפלגה הקומוניסטית ובגדודי הצבא הקומוניסטי הצ'כוסלובקי.

בשנת 1997, במסגרת חיפושי אחר עיזבונו של לאהולה, "גיליתי" מחדש את הספר "חמסין" - CHAMSIN, אנתולוגיה קטנה לשירה עברית מודרנית שבחר, תרגם והוציא לאור ליאופולד פרידמן. הרי לכם נער יהודי בן 22, בסלובקיה הפשיסטית, דקה קצרה לפני חורבן יהדות סלובקיה ולפני השמדת משפחתו, מעז פניו המחציפות ביוהרת נעורים. הוא העז פניו גם כנגד המשטר הפשיסטי שכבר החל לפגוע אז ביהודים - הספר יצא לאור בפברואר 1940 - וגם כנגד גדולי השירה העברית של אותם הימים. דברים יותר מפורטים על מציאת האנתולוגיה "חמסין" המופלאה, שאבדה וחזרה ונמצאה לאחר כמעט 60 שנות שכחה, פרסמתי כבר במקומות אחרים. אבל מה שחשוב כאן לעניינינו הוא: האם תרגם לאהולה-פרידמן את תרגומיו לעברית בעצמו, האם תרגם מן העברית בעצמו? או שמא היו לו, כפי שעולה מכמה עדויות, עוזרים לתרגום יודעי עברית שלא הותירו אחריהם את שמם?

אבל הבה נחזור אל הראיון: בפתחו מצהיר לאהולה שהוא רואה את העיקר של החיים האמנותיים המתחדשים בארץ בתיאטרון ולא בקולנוע. בשבע שנותיו הקצרות והדחוסות בארץ, משנת 1949 ועד לאחר "מבצע קדש" בסוף 1956, הוכיח במעשיו בדיוק את ההפך ממה שאמר בראיון. הוא התמסר בעיקר לעשיית סרטים והקדיש את רוב זמנו, כישרונו וכוחו בקולנוע הישראלי הצעיר. אין ספק שהוא מנסה להחיל "אמיתות" אמנותיות וסוציאליות מן העולם הקומוניסטי שממנו חמק ובא. נכון, הוא בחר שלא "להתקרנף" במולדתו, וכשהשלטון הקומוניסטי החדש חיזק את מגמותיו האנטישמיות ונעשה תלוי בקו של מוסקבה, העדיף לאהולה "לעלות" לישראל הצעירה, אבל אמונתו בקומוניזם הייתה חזקה ולקח לו שנים עד שנפטר ממנה. כך גם דבקותו בזרם "הריאליזם הסוציאליסטי" באמנות, יש משהו נוקשה מעט בדבריו של מי שמאמין שאפשר גם כאן בארץ להחיל את המהפכה הקומוניסטית. כשיצא לחו"ל כבר היה חופשי יותר בדעותיו ותוך זמן קצר הוא התפכח לחלוטין מאמונתו הקשוחה ב"צדק הקומוניסטי".

אגב כך כדאי להזכיר שבין יצירותיו המועטות בעברית, שעליהן סיפרתי במקום אחר, הוא הניח גם כמה מאמרים אידיאולוגיים ארוכים וכבדים. אלה עוסקים במצבם של האמנות, התרבות והקולנוע בצ'כוסלובקיה, בארצות ה"דמוקרטיה העממית" כפי שנקראו אז גרורותיה של ברית המועצות במזרח אירופה. המאמרים נדפסו בדפים לספרות של "על המשמר", עיתונה של מפ"ם הגדולה דאז, בשנת 1950. הוא היה מעריץ גדול של הקולנוע האיטלקי ושל סגנון "הניאו-ריאליזם" שעשה אז נפשות רבות באירופה המשתקמת. על הערצתו זו נשפט בחומרה על-ידי מבקרי הקולנוע בארץ שהרבו לקטול את סרטיו.

ראוי לציין שההצגה "פעמוני הקרמלין" שהושקע מאמץ עצום בהפקתה, כעולה מתוך הראיון, הוצגה רק פעמיים-שלוש בסך-הכל. ההצגה "זכתה" לביקורת קטלנית בתוך הקיבוץ הארצי. הן מצד הצופים הפשוטים, חברי הקיבוצים, והן מצד הבמאים שהיו אז מפורסמים בתנועה. יש עניין מיוחד בקריאת הנספח לראיון שלפנינו, שהוא מעין "סדנה" או שיח הבמאים שנערך לאחר ההצגות. הבמאים הנזכרים היו במאים מוכרים בתחום התיאטרון של הקיבוצים ובתחום תיאטרון החובבים בארץ. כולם עשו להם שם בשעתם במסגרות השונות בהן עבדו במשך השנים. הבולט מביניהם הוא ללא ספק רפאל צבי, מוותיקי הבמאים הנודדים בארץ, מוותיקי השחקנים ומראשוני "הבימה" ברוסיה. רפאל צבי התפרסם בעבודתו המיוחדת עם השחקנים ואחדות מן ההצגות שביים זכו בשעתן להצלחה גדולה. הוא הרבה לעבוד עם חובבי התיאטרון בקיבוצים ברחבי הארץ. בתו, הסופרת והמתרגמת עזה צבי, המקדישה הרבה לזכרו, פרסמה כמה מסות יפות על חייו ויצירתו. עד כמה היה "החיידק הקומוניסטי" מושתל עמוק בתודעת האינטליגנציה השמאלית בארץ אפשר לראות מן הדיון הקצר על דמותו של לנין בהצגה... גם ליסיה מכפר מסריק, חנוך פז ממזרע וברוך קלס מבית זרע היו דמויות שהתפרסמו בשעתו במסגרות שונות שבהן פעלו.

מה שלקח את לבי בתיאור הזה של נחמה גינוסר, הוא הרגשת ההתבטלות של הבמאים הישראלים בפני הבמאי "הצ'כי" הנודע, שבא ישר "מעולם המחר", עטור בהילה קוסמת של מי שראה את נפלאות הגאולה מקרוב... של מי שהביא עימו משב רוח של "גדלות" ושל "קרבה לאנשים הנכונים", מנהיגי העולם הקומוניסטי ממזרח אירופה...