חורף, עבודה, שפעת ומה שביניהם

במגיפה מעוררת בהלה זו, טמונה גם הזדמנות לקידום בריאות ומנהיגות. כל משבר הינו חלון הזדמנויות לשינוי ופריצת דרך, מהרגלים בעייתיים שעד שלא הפכו למשבר, לא באמת קיבלו את תשומת הלב הראויה. אולי כעת בסכנת השפעת טמונה הזדמנות לשינוי מערכות יחסים בעבודה, ולמיגור החג-דיא של השפעות.

הורים שולחים ילדים חולים לגן, כדי לא לאבד ימי עבודה ויוצרים נורמה, שהגננות לא חזקות דיין למנוע. הגננות חשופות למחלה כמו יתר הילדים בגן, שגם הם, בתורם, מגיעים כשחולים, כי ממילא זו הנורמה. כפי שאומרת אחת מלקוחותינו שהיא גם אמא: "הרופא הסביר שזה שכיח שילד חולה מאוד בשנתיים הראשונות שלו בגן, ושזו בעצם חשיפה "מחסנת" למערכת החיסונית שלו". היום, היא אומרת, "גם כשהילד שלי חולה, אני שולחת אותו לגן, כי אם הורים אחרים לא מוכנים להפסיד ימי עבודה, שבגללם הילד שלי נדבק, למה שאני אנהג אחרת".

אז ילד מדביק ילד, שמדביק את הוריו, שממשיכים את השרשרת בהגיעם חולים לעבודה, כחלק מהתרבות הארגונית שדורשת מעובדים לתת יותר גם עם פחות. לאור תרבות זו, מי שבא חולה למקום העבודה, הינו בחזקת גיבור, או לפחות לא מואשם בעצלנות - כי המנהל והקולגות לעבודה, מרימים גבה, כשעליהם לספוג העדרות עקב מחלה, ועל אחת כמה וכמה בעקבות ילד חולה. גם אם התרבות בעבודה אינה כזו, והמנהל מעודד עובד חולה להישאר בבית, שיקולים כלכליים, ואופי העבודה משפיעים על קבלת ההחלטות של החולה. לא כל העובדים יכולים להרשות לעצמם להחסיר ימי עבודה, כשעל חלקם אין החזר כספי, ולא כל המעסיקים יכולים להרשות לעצמם לתת החזר מלא, ובפרט כשמדובר בהעסקת עצמאים ("פרילנס"). התוצאה היא, יותר סיכון לסיבוכים, בשל העדר מנוחה, תוך חשיפת אוכלוסיה נוספת לתחלואה.

אולי היום כשסכנת ההידבקות הופכת למשברית, נתחיל לתת את הדעת על התרבות של "לעבוד בכל מחיר", ונאפשר לחולים להישאר בבית ולהבריא, ולסכן פחות את הסביבה. על-מנת שזה יקרה, יש צורך בשינוי מערכתי, שכן הטלת האחריות על החולה אינה הוגנת. השינוי המערכתי מחייב טיפול בלחצים החברתיים והכלכליים המופעלים על האזרח והפגנת מנהיגות.