למה אנחנו בוחרים במי שמקשה עלינו את החיים

יש שאלות פוליטיות שקל לפתור, ויש את השאלה הזו שהיא החידה הגדולה של המציאות הישראלית. בכל מדינה מתוקנת בעולם, הכלל אמור להיות פשוט וקשיח: ממשלה שלא מספקת את הסחורה, שנכשלת בניהול, שמפקירה את הצרכים הבסיסיים של האזרחים שלה ומייצרת פערים עצומים - הולכת הביתה. הבוחרים מענישים, השלטון מתחלף, והמחזוריות הדמוקרטית ממשיכה. אבל במדינת ישראל? בישראל נראה לפעמים שאנחנו פועלים תחת חוקי פיזיקה פוליטיים אחרים לחלוטין.

הדוגמה הבולטת ביותר היא "הליכוד", שהיא מפלגה שהתחילה כמייצגת של תפיסה ליברלית, חברתית ולאומית, ומזמן התרחקה מהשורשים האלו. והפלא ופלא: היא שומרת על כוח אלקטורלי עצום ויציב (סביב ה-27 מנדטים), כשחלק ניכר ומשמעותי מהבסיס הזה מגיע דווקא מהפריפריה החברתית והגאוגרפית. כלומר, מאותם אזורים ואנשים שסובלים בצורה הישירה והקשה ביותר מהזנחה של התשתיות, מיוקר מחיה דורסני, ממערכת בריאות קורסת וממחסור בהזדמנויות.

אז איך קורה הפער הבלתי נתפס הזה? איך מנהיגות שלא מספקת קבלות בשטח: לא בביטחון האישי, לא בכלכלה ולא ברווחה, ממשיכה לקבל אשראי כמעט בלתי מוגבל בדיוק ממי שנפגע ממנה הכי הרבה? התשובה, כנראה, אינה רציונלית במובן הכלכלי הישיר, אלא רגשית, זהותית ועמוקה פי כמה:

פוליטיקה של זהויות במקום פוליטיקה של תוצאות: עבור חלק גדול מהבוחרים, ההצבעה היא לא חוזה עבודה מול הממשלה ("תספק תשתיות, אצביע לך"), אלא הצהרה של השתייכות שבטית ותרבותית. התמיכה במפלגה הפכה לחלק בלתי נפרד מהזהות האישית, וכשאתה מרגיש שהזהות שלך נמצאת תחת מתקפה מבחוץ, השורות נסגרות בלי קשר למצב החשבון בבנק.

אויבים מדומיינים או מוחשיים: התודעה הציבורית מנוהלת לעיתים קרובות דרך יצירת איומים חיצוניים ופנימיים ("אנחנו נגד הם"). במצב כזה, הכישלון הכלכלי או החברתי נתפס כמשני, כי המאבק הוא לכאורה על עצם הקיום, וכשאנחנו "במלחמה", לא מחליפים את הנהגת השבט.

היעדר אלטרנטיבה מרגיעה: הפריפריה לא בהכרח מאוהבת במצב הקיים, אלא חוששת לא פעם שהאלטרנטיבה תהיה גרועה יותר או תמחק לחלוטין את הערכים והמסורת שלה.

החידה הזו נשארת פתוחה, והיא הדלק שמניע את המערכת הפוליטית שלנו פעם אחר פעם. האם בשלב מסוים הכאב הכלכלי והחברתי יגבר על השבטיות והזהות? זאת אולי השאלה החשובה ביותר לעתידה של המדינה הזו.