המלכוד של איזנקוט

מאת: אלכס טנצר

גדי איזנקוט קיבל מנשיא המדינה את המנדט להרכבת הממשלה. אלא שכעת, לאחר הבחירות, הוא ניצב בפני מציאות פוליטית מורכבת: הדרך להקמת ממשלה עוברת דרך מפלגות שהאופוזיציה הציבה מולן קווים אדומים במהלך מערכת הבחירות. בפני איזנקוט עומדים שני מלכודים מרכזיים: החרדים והמפלגות הערביות.

מלכוד החרדים

מערכת הבחירות של מפלגות האופוזיציה התבססה, בין היתר, על הבטחות לשוויון בנטל, גיוס חרדים לצה"ל, שלילת הטבות כלכליות ממי שאינם עובדים ואינם משרתים, וחובת לימודי ליבה במוסדות החינוך החרדיים. אלא שמאז פרסום תוצאות הבחירות נשמעים קולות אחרים. ליברמן כבר מדבר על האפשרות להגיע להסכמות עם המפלגות החרדיות, ואף מציג אותן כשותפות קואליציוניות עדיפות על פני חלק מהמפלגות הערביות.

אבל כאן טמון המלכוד. כדי לזכות בתמיכת המפלגות החרדיות, איזנקוט יידרש לפשרות דווקא בנושאים שהיו במרכז הבטחות הבחירות: גיוס לצה"ל, תקצוב הישיבות והטבות כלכליות לציבור שאינו משתתף בשוק העבודה. פשרות כאלה עלולות להפוך לבומרנג פוליטי. כיצד יסבירו מפלגות האופוזיציה לבוחריהן שההבטחות לשוויון בנטל פינו את מקומן להסכמים המאפשרים המשך פטורים מגיוס והעברת תקציבים לישיבות? המחיר עלול להתברר בבחירות הבאות, כאשר הבוחרים ידרשו לדעת מה נותר מההבטחות שניתנו להם.

מלכוד המפלגות הערביות

לפני הבחירות הבטיחו איזנקוט, ליברמן, לפיד ובנט כי יקימו קואליציה המבוססת על מפלגות ציוניות בלבד. האפשרות לשיתוף פעולה עם רע"ם, בראשות מנסור עבאס, עדיין קיימת. הרי רע"ם כבר הייתה שותפה בקואליציית בנט-לפיד, ולכן שיתוף פעולה עמה אינו בהכרח קו אדום עבור חלק ממפלגות האופוזיציה. אלא שגם בתמיכת רע"ם אין די כדי להגיע לרוב של 61 חברי כנסת. הבעיה מורכבת עוד יותר כאשר עולה האפשרות להסתייע ברשימה המשותפת, הכוללת את חד"ש, בל"ד ותע"ל.

חלק מהמועמדים והמפלגות ברשימה מעוררים התנגדות חריפה בקרב המפלגות הציוניות. בעבר אף נעשו ניסיונות לפסול את מועמדותם של בל"ד ושל עופר כסיף מחד"ש, אך בית המשפט העליון אפשר את השתתפותם בבחירות. קשה לראות כיצד איזנקוט יוכל לבקש את תמיכתם של חברי כנסת שהיו מושא לביקורת חריפה מצד שותפיו הפוליטיים, ובמיוחד את תמיכתם של עופר כסיף ושל נציגי בל"ד.

גם האפשרות להסתמך על תמיכה מבחוץ אינה פותרת את המלכוד. מבחינה פוליטית, ממשלה שתהיה תלויה בקולותיהם של חברי הרשימה המשותפת תתקשה להסביר כיצד הדבר מתיישב עם ההבטחות שניתנו לבוחרים לפני הבחירות. יתרה מכך, לנוכח המצב הביטחוני הרגיש, חילוקי דעות בנושאים ביטחוניים עלולים להביא למשבר קואליציוני ואף לנפילת הממשלה בתוך זמן קצר. איזנקוט ניצב אפוא בפני דילמה קשה.

מצד אחד, הסכם עם המפלגות החרדיות עלול לחייב אותו לוותר על חלק מההבטחות המרכזיות של האופוזיציה. מצד שני, הסתמכות על המפלגות הערביות עלולה לעמוד בסתירה להצהרותיהם של ראשי מפלגות האופוזיציה לפני הבחירות. אם שתי האפשרויות הללו אינן מעשיות, נותרות לכאורה שתי דרכים: הקמת ממשלת אחדות לאומית עם בנימין נתניהו או הליכה לבחירות נוספות. המלכוד של איזנקוט אינו רק כיצד להרכיב ממשלה, אלא כיצד לנהל משא-ומתן קואליציוני מבלי לאבד את אמון בוחריו. כל פשרה עלולה לגבות ממנו מחיר פוליטי כבד, במיוחד אם המשא-ומתן ייכשל והמדינה תיגרר לבחירות חוזרות.

ויש גם תרחיש נוסף, שאסור להתעלם ממנו: המפלגות החרדיות ינהלו משא-ומתן ממושך, יקבלו הבטחות מרחיקות לכת בנושאי גיוס ותקציבים, אך ברגע האחרון, לפני חתימת ההסכם הקואליציוני, יסרבו להצטרף לממשלה בראשות איזנקוט. בתרחיש כזה, נתניהו עשוי לצאת נשכר מהמשא-ומתן, גם בלי להשתתף בו. איזנקוט ושותפיו יידרשו להסביר לבוחריהם מדוע היו מוכנים לוותר על הבטחותיהם המרכזיות, ובכל זאת לא הצליחו להקים ממשלה. וכך, אם המדינה תלך לבחירות נוספות בעוד חצי שנה, מפלגות האופוזיציה עלולות להגיע אליהן לא רק ללא ממשלה, אלא גם עם פגיעה קשה באמינותן ובאמון הבוחרים.