|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
העיתונאי ההומאני היחיד בישראל: ראיון עם בן שני מ"עובדה" <br>
|
את מצלמת הסטילס הראשונה שלו קיבל בן שני כמתנת בר מצווה. אביו הבחין שהילד הוא פריק של חדשות והעניק לו אותה כמכשיר למתעד המתחיל ● שנתיים וחצי בתוכנית התחקירים הכי אקטואלית על המסך לא שינו את תפיסתו העיתונאית של בן שני: "אין לי עניין בפרסום ראשון", הוא אומר, "יותר חשוב לי לתרום ברמת הרגש"
|
את מצלמת הסטילס הראשונה שלו קיבל בן שני כמתנת בר מצווה. אביו הבחין שהילד הוא פריק של חדשות והעניק לו אותה כמכשיר למתעד המתחיל. אלא ששני הבין מהר מאוד שהוא דווקא טיפוס של וידאו. בתיכון אלון ברמת השרון שבו למד הוא הוקף באלו שלימים יהיו בקודקודי תעשיית הטלוויזיה - אלעד קופרמן (מפיק " האח הגדול"), רם נהרי (במאי "אהבה זה כואב" ו"אמא'לה") ותמר מרום (מגישת "היפות והאמיצות" ויוצרת "אמא'לה"), שגם הייתה המרואיינת הראשונה שלו כחלק מסרט תיעודי שעשה על תנועת הצופים. 28 שנה אחרי הבר מצווה, ולאחר ששני מיצב עצמו כמספר הסיפורים הבולט ביותר שיש כרגע לטלוויזיה להציע, הוא בחר לנסות שוב את הכוח הדומם של הסטילס. במסגרת סדרת כתבות העונה לשם "ארבע דקות" בתוכנית "עובדה", שני וצלם העיתונות אוריאל סיני מתעדים דמויות מפתח מוכרות מהחיים הציבוריים בישראל ( שמעון פרס, הרב עובדיה יוסף, ציפי לבני) ומנסים לשפוך עליהן אור חדש. הבשורה של שני וסיני היא שהכתבות מצולמות דרך מצלמת סטילס באיכות HD אך במקום להציג תמונות דו ממדיות סטטיות, הן מומרות לקובצי וידאו. פרט לטכניקה הניסיונית, החידוש הוא שהכתבות הללו קצובות בזמן (שנגזר כמובן מהשם - "ארבע דקות"). לרוב הצבעים החדים הם אלו שמדברים, והקריינות - עניין הכרחי בכל כתבת מגזין - נאלמת. הפריימים המדויקים, האמנותיים, השתיקות, ההתעכבות על פרטים, הופכים את "ארבע דקות" למוצר חריג בנוף הסיפוקים המיידיים של הטלוויזיה שלנו. במילים אחרות, מדובר בניסיון לעשות קולנוע בטלוויזיה. הצד השני של הפיוטיות הזו הוא שבניגוד גמור לפאסון ההישגי של "עובדה", כאן לא תמצאו שום ממד סנסציוני. אין עימות, אין שאלות קשות. אחד הדיוקנאות המרתקים שהובאו במסגרת הסדרה היה של הרב עובדיה יוסף, סרבן תקשורת קיצוני, שנחשף אצל שני ללא הגלימה והטורבן שמזוהים איתו. האור הירושלמי שהאיר את קמטיו וחשף חלקים משגרת היומיום שלו סיפק הצצה באמת נדירה לחייו של האיש, אך השאלה היא האם די בזה. האם כאשר עיתונאי מקבל הזדמנות לבוא במגע עם דמות כה מסקרנת ושנויה בחלוקת, תמונה אחת שווה אלף מילים? "אם היה אפשר לראיין את הרב עובדיה יוסף ברור שהייתי עושה את זה, אבל זו לא הייתה אופציה", מסביר שני, "האופי של הכתבות האלו הוא ההתבוננות. יש לך ארבע דקות ואתה לא יכול עכשיו להתחיל לשאול שאלות קשות מדי. זה לא המנדט של הדבר הזה. המנדט הוא להביא בן אדם ושאנשים יסתכלו עליו ויגידו: 'לא ראינו אותו ככה'. אלה אנשי ציבור שכל אחד מחזיק בדעה עליהם ואנחנו רצינו לייצר איזושהי השתהות, מבט חדש. יש לך את אילנה שהיא אלופה בלראיין אנשים ולעשות להם חקירה נגדית, אבל זה באמת לא הפורמט של 'ארבע דקות'. אם יש לי הזדמנות להביא תמונה של הרב עובדיה יוסף אז למרות הפיתוי להתייחס לעניינים פוליטיים, אני מוותר. כותבים על האנשים האלה מאמרי מערכת כל הזמן. אנחנו נותנים אינפורמציה אחרת. אני באמת חושב שהרינגטון של ציפי לבני - 'לא מתחרטת על דבר' של אדית פיאף - אומר עליה יותר מהרבה תשובות לשאלות קשות".
זה פורמט אטרקטיבי למרואיין שרוצה להיחשף ולהבטיח שהוא לא יחטוף. יכול להיות שיש בך משהו שמשתדל להימנע מביקורתיות?
"אני חושב שאני מאוד ביקורתי, במיוחד כלפי עצמי, אבל זה נכון שבחיים שלי יש הרבה יותר סימני שאלה מסימני קריאה. יש חלוקה אצל עיתונאים שאומרת שיש כאלה שהםwatchers וכאלה שהם players. אני לגמרי מהסוג הראשון. אני הרבה פחות נחרץ במה שאני עושה וכשאני מגיע לצלם גיבורים, אני נכנס לחיים שלהם ומתקרב אליהם באופן טבעי. זה מה שהכי בולט בעשייה שלי. אני לא מאלה שכותבים מאמרי מערכת".
נראה שזה משתלב עם הקו שתפסה "עובדה" העונה. התוכנית הולכת הרבה יותר לכיוון של מגזינים, כתבות צבע, ופחות לתחקירים כבדים. אפילו הכתבה הפותחת של העונה, שבמסגרתה אילנה דיין טסה לאפריקה כדי להתחקות אחרי השורשים של אל-קאעדה, הייתה יותר דוקו מתחקיר. יכול להיות שזה ניסיון להתחבר לציבור שאין לו כוח לחומרים כבדים?
"נראה לי שצריך לחכות למה שיגיע בהמשך העונה, כי צפויים גם תחקירים כבדים ביותר. יכול להיות שכתבות הצבע יותר זכירות אצל הקהל כי תחקיר שמוגש באופן קר ועובדתי פחות נצרב בתודעה. זו בעיה שמתמודדות איתה כל תוכניות התחקירים בטלוויזיה. כתבה דוקומנטרית טובה גורמת לפעמים לאנשים להפיק איזושהי תובנה בעלת נפח יותר משמעותי על החיים שלהם מאשר עוד תחקיר בלעדי".
גם "האח הגדול" נותן לנו המון תובנות על החיים שלנו. עד לאן אפשר למתוח את הקו הזה?
"האתגר שלנו הרבה יותר גדול כי ההתפרצות הרגשית שקיימת בבית 'האח הגדול' כזו עצומה ואנחנו, עם הכלים האתיים המסוימים שלנו, צריכים להתעמת עם זה מבחינת רייטינג. העניין הוא שבעוד שבתוכנית כזו אנחנו פוגשים אנשים שמשתוקקים לחשיפה ומוכנים לעשות הרבה בשבילה, אנחנו צריכים להשיג את אותה רמת ריגוש עם הרב עובדיה. נראה לי שהתחרות הזו גורמת לנו לשכלל את אמצעי המבע שלנו והסדרה 'ארבע דקות' דווקא משקפת את זה לא רע בכלל".
אז בעצם הריאליטי הוא הדלק בגלגלים של "עובדה"?
"אתה חוזר אל ארגז הכלים החדשותי ורוצה להחכים את הצופה ולרגש אותו ותוך כדי לשמור אותו על סף ריגוש גבוה. כן, זה בהחלט אתגר רציני. כשאני מדבר עם רונה רמון אנשים רוצים להקשיב, לשמוע מה שיש לה להגיד. הם יודעים שכאן מדובר בסיפור אמיתי ולא בסיפור של מישהו שנכנס לתודעה לפני רבע שעה". |
|
|
|
|
|
עוד כסטודנט לקולנוע באוניברסיטת תל אביב שימש שני (41) כתב בחדשות המקומיות של ערוצי זהב. במסגרת העבודה שם הוא יצר מסמך טלוויזיוני נדיר על מרכז הליכוד כאשר עוזי כהן היה סמל התקופה, הישג שהביא אותו במהרה לקאדר הכתבים של "יומן" בערוץ 1. בהמשך עבר לערוץ 10 והפך לכתב המגזין המוביל ב"שישי" עם שלח ודרוקר. במסגרת עבודתו שם, אסף סופרלטיבים על שפה ייחודית ואישית בצד חושים טלוויזיוניים חדים. ב־2005 זכה בפרס סוקולוב עבור התחקיר "שנה לילדי רמדיה". לפני כשנתיים וחצי עזב את המערכת שבנתה אותו, וערק למתחרים ב"עובדה". שני, שהיה כתב המגזין המוביל של ערוץ 10, הפך לחוליה נוספת בסגל הנוצץ של תוכנית התחקירים של קשת. העונה הראשונה שלו בתוכנית נראתה קצת חורקת, לפחות מבחינת הנראות שלו על המסך בהשוואה לתקופה בבית הוורד. כששני נשאל על הנושא הוא מזכיר שוב את אחד מהישגיו המרכזיים בקדנציה שלו ב"עובדה" – הראיון עם רונה רמון ששודר העונה. "רק שתבין, היו 30 ומשהו גרסאות לכתבה הזו עד שהגענו למוצר המוגמר. זה בדיוק מה שאני אוהב בעבודה ב'עובדה'. אין אפשרות כזו בשום מקום אחר. זה בהחלט מפצה על העובדה שאני לא מופיע כמו פעם על המסך".
איך ניגשת לאישיות כל כך שבירה כמו רונה רמון?
"ביום הצילומים הראשון איתה תיעדנו איזשהו אירוע והחלטנו שזה יהיה ניסיון שאחריו כל אחד מהצדדים יבחן אם מתאים לו שהכתבה הזו תקרה. אחרי עשר דקות השיחה באוטו כבר הפכה להיות מאוד עמוקה ואני כיביתי את המצלמה ואמרתי לה שנעצור רגע ונלך צעד צעד. לא רציתי שנתקדם כל כך מהר, בטח לא ביום הראשון. זה היה מתוך מקום של לייצר השתהות. ידעתי שזו הולכת להיות התלוות ארוכה וחשבתי שצריך לתת לזה את הכבוד. המטרה הכי חשובה שהצבתי לעצמי היא שרונה לא תצא מהכתבה ותשאל 'מה עשו לי?'. לא הייתי מסוגל לחשוב על סיטואציה שבה אאכזב אותה. זה היה נראה לי פשוט בלתי אפשרי".
יכול להיות שזה הגיע ממקום של אשמה על כך שההודעה על מות בנה הגיעה מהתקשורת?
"כן, לגמרי. היא כבר נכוותה מהתקשורת ואני רציתי לתת לה חוויה שונה, שידעתי שאני יכול להציע לה. כשאתה נמצא במקום כל כך הישגי כמו 'עובדה', אנחנו נעשה הרבה כדי להשיג ראיון בלעדי, אבל בסוג כזה של ראיון אתה יודע שאתה חייב לשמור על המרואיין. ואם יש דברים שהוא לא ירצה לדבר עליהם, לא נורא. חלק נשאר בצד. כשאתה יודע שיש לך חצי שנה, יש לך את האופציה לתת לזה אורך נשימה". רונה רמון היא רק דוגמה אחת מתוך גלריית הדמויות המורכבות, והטרגיות יש לומר, ששני ליווה לאורך השנים. קשר הדוק לא פחות, שהוליד סדרה של כתבות אינטימיות, היה לשני עם משפחתו של החייל החטוף אודי גולדווסר ובפרט עם אלמנתו קרנית. שני: "היה לי חיבור אישי עם קרנית. אני הייתי הראשון שריאיין אותה בבית ואז הגעתי שוב לעשות עליה כתבת מגזין, לפני שהיא ידעה מה אומר כל הדבר הזה שנקרא תקשורת. משם נוצר קשר ארוך טווח. "זו התרומה שלי לנושאים שנמצאים על סדר היום. סביר להניח שאם מחר יהיה דיון סודי בקבינט בנושא החלפת השבויים, אני לא אהיה הראשון שיפרסם אותו. זה לא הסיפור שלי. אין לי עניין בפרסום ראשון או לרדוף אחרי ביפרים לוהטים. אף פעם לא רציתי לעשות את זה. יותר חשוב לי לתרום ברמת הרגש. להגיד לך מה יותר חשוב בסופו של דבר, אני באמת לא יודע".
אתה מייצר אינטימיות גדולה עם מושאי הכתבות. עד כמה זה נכנס לחיים האישיים שלך?
"אחד הרגעים שהכי זכורים לי בחיים היה כשפגשתי מישהו שמתוקף תפקידו המקצועי היה צריך להודיע לי משהו, והוא בא אלי ועשה את זה עם חיוך. אני לא אשכח לו את זה. מאז אימצתי את הדרך הזו במפגש עם אנשים שנמצאים במצבים הכי קשים שלהם. אתה מגלה שעם כל הכאב, שהוא ענק בלי שום ספק, יש גם חיים ואתה צריך לתחזק את החיים האלה. לשתות משהו, לצחוק. אתה בא אל מישהו כדי לדבר איתו על המשבר שהוא חווה אבל הערך המוסף הוא הצד האנושי שלו. אם אתה שואל אותי מה מאפיין את תקופת רונה רמון זה שצחקנו מלא. אני אתן לך עוד דוגמה: באחת הפעמים, כשנסענו לבית של מיקי גולדווסר (אמו של אודי; א"ש), עצרנו את הקטע הפורמלי של הראיון והלכנו לשתות קפה במטבח. היא אמרה לי שבין שאלה לשאלה אני עוצר ומחייך ותהתה על הקטע הזה. כשחזרנו לצלם הייתה את השתיקה שבה אני מחייך, היא הסתכלה עלי ופתאום שנינו נקרענו מצחוק. בתוך כל הכאב העמוק שלה, שודר גם הקטע הזה".
|
|
"עובדה", שעלתה השנה לאוויר בעונתה ה־17, ידעה זמנים לא פשוטים בשנים האחרונות. עונתה הקודמת נחשבה לחלשה ביותר שלה עם רייטינג יחסית מדשדש ומעט מדי סיפורים זכירים. באותה עונה העיסוק העיקרי ב"עובדה" נסב סביב החלטת בית הדין המחוזי בפרשת סרן ר', שקבע שהתוכנית הוציאה את דיבתו בכתבה שבה נאמר שהוא ביצע וידוא הריגה בילדה הפלשתינית אימאן אל המס - פרשה שאיימה לסדוק את האתוס האמין של התוכנית, שהוא נכסה העיקרי. בידיעות אחרונות אף פורסמה במרץ שעבר ידיעה על כך שבקשת שוקלים להוריד את התוכנית מהאוויר. ידיעה זו אומנם הוכחשה על-ידי מנכ"ל הזכיינית אבי ניר באופן גורף, אך היא כמובן לא הוסיפה שקט תעשייתי למערכת. שני: "אנחנו לא הרגשנו את הלחצים האלו כפי שאולי זה נראה מבחוץ. הדבר היחידי שהיה ברור הוא שצריך להביא תוצאות יותר טובות. אנחנו תמיד מחפשים את הסיפורים היותר חזקים והיותר בלעדיים ולהביא אותם למסך בדרך המסקרנת". נדמה שהעונה הזו היא עונת ההתאוששות. "עובדה" מגיעה בקביעות לרייטינג גבוה שנע סביב ה־25 אחוז. שני מרוצה. "אני באופן אישי חושב שרייטינג זו לא מילה גסה. אחרי שנגמרים הסידורים של הילדים בבוקר (שני הוא אב לשלושה; א"ש) אני הולך לבדוק את הנתונים ואם היו פולו אפים בפרינט. אחרי הכל, רייטינג זה אולי המדד היחידי שאני יכול להצביע עליו כשמיש. אני שמח על העבודה שאני מצליח להביא רייטינג עם מוצר שאני עומד מאחוריו".
אתם יוצרים את התוכנית היחידה בקשת שעוסקת בתכנים עיתונאיים חדשותיים. עד כמה מורגשת תחושת עלה התאנה?
"יש פה קבלות על זה שאנשים באמת רוצים לראות את זה. מצד שני, ברור שחשוב לעשות את זה גם כשאין רייטינג כל כך גבוה. אנחנו לא מרגישים בכלל כמו מנקי אורוות".
אילנה דיין לא פעם הגדירה את עצמה כאדם קשה ורגיש. איך זה לעבוד איתה?
"תמיד יש את האמירה של האנשים שפוגשים את אילנה על זה שהמציאות מאוד שונה מהדימוי הטלוויזיוני שלה. אנחנו מכירים קצת עוד מימי ערוץ 1 וכבר אז נשבר לי המיתוס לגביה. אפילו אילנה מגדירה את עצמה כשתי נשים. היא קודם כל בן אדם רגיש ומעורב, ותמיד שמה את האגו שלה בצד. תמיד זמינה בטלפון כדי לייעץ, לעזור".
ב"עובדה" עובדים כתבים כמו רוני קובן, איתי אנגל, עמרי אסנהיים ויגאל מוסקו. תוכנית אחת עם פוטנציאל אגו שהיה מספיק לזכיינית שלמה. איך נמנעים מפיצוצים?
"את זה אולי צריך לשאול את אייל גונן (העורך; א"ש). אין ספק שזו אמנות מאד גדולה לווסת את יחסי האנוש האלה. נושא האגו קיים בכל מערכת ובטח כאשר הפרצוף שלך נראה על המסך. אז כן, יש אגו, אבל הוא גם מהווה סוג של דחף ליצור ולעשות את הדבר הבא כל הזמן".
|
|
| תאריך:
|
28/01/2011
|
|
|
עודכן:
|
28/01/2011
|
|
איתי שטרן
|
|
העיתונאי ההומאני היחיד בישראל: ראיון עם בן שני מ"עובדה"
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
לא מעניין
|
29/01/11 19:49
|
|
|
|
2
|
|
ישע
|
30/01/11 23:28
|
|
מולד הירח בתאריך 3.2 נמצא במבנה כוכבים מורכב מאוד, שעלול לעורר ויכוחים ומריבות, או חוסר הסכמה וחילוקי דעות, על נושאים אידיאולוגיים גם ברמה הבינאישית. המבנה הזה מביא בכנפיו אנרגיה חלשה יותר ואם אתם רגשניים, זוהי תקופה מתישה יותר עבורכם. אלה מכם שרגישים במיוחד, הם אנשים המגיבים למחזור הירח, ובהורוסקופ האישי שלכם הירח דומיננטי, או שהירח/האופק, במזל סרטן.
|
|
|
|
|
בשבת בבוקר, לקראת מחצית היום, יוצאים בעצלתיים, כמו שראוי לאווירת-שבת, כמה אלפי אנשים משוגעים לכל סוגי המוזיקה, לשמוע קונצרטים במקומות שונים בארץ.
|
|
|
|
|
כשסיפרתי להיסטוריון תום שגב, מחבר הביוגרפיה על שמעון ויזנטל, כי ראש מכון ויזנטל אפרים זורוף מטיל ספק גדול במצוד של מארק גוּלד אחר הנאצי הבכיר ברנהרד פרנק, הוא הגיב מיד: "נו, הוא מתחרה. אפרים הוא צייד נאצים בזכות עצמו ולכן זה לא מוצא חן בעיניו".
|
|
|
|
|
אחרי עשרות ביקורים בגדה - בהפגנות, בסיורים ובמפגשים, שהיתי אתמול ושלשום (25-26.1) יומיים רצופים בגדה, בכינוס של "פורום ארגוני השלום" ביריחו. השתתפתי בעשרות מפגשים ישראלים-פלסטיניים. בשל הקושי הרב לקבל אישורי כניסה לעמיתים פלסטיניים לישראל, הרחקנו בעבר לירדן, לאיטליה ולטורקיה, ופעמים רבות סיימנו מתוסכלים. הפעם, ביריחו - כמו הורינו שהיו עדים-משתתפים להולדתה של מדינת ישראל - הרגשתי כעד-משתתף לחבלי הלידה של השלום ושל מדינת פלסטין.
|
|
|
|
|
בקיץ של שנת 1958 ישבתי ב"קו העירוני" של ירושלים המחולקת. הייתי מפקדה הצעיר של עמדה צפונית בשם "עמדת שכונת פאג"י". העמדה ניצבה בקצה המזרחי של שכונת פועלי אגודת ישראל, במרחק קצר מבית-הספר לשוטרים שבצד הירדני. אני זוכר במעורפל כמה שמות, שלימים נכנסו להיסטוריית הדמים של ירושלים: גבעת התחמושת, גבעת המבתר, גן אברמוב. חיי השגרה בעמדה היו משעממים מאוד. שמירות על הגג, תורנויות בישול וניקוי, וההצטחצחות היומית לקראת היציאה העירה.
|
|
|
|
|
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
