אריה קומיי חתן פרס קסת הזהב

אריה קומיי ידוע בעיקר כמתרגם בחסד, כמילונאי בעל שם, ומעבר לכך הוא משורר רגיש המתאר מצבים אנושיים עדינים. קומיי כתב את "האגרון", מילון ראשון למלים נרדפות בעברית - ותמיד טרח לומר שהוא ממשיכו של רבי סעדיה גאון, שהיה מחבר האגרון הראשון. קומיי חתום על מילון עברי- ספרדי ומילון ספרדי- עברי ואת הקשר שלו לשתי השפות, עברית וספרדית, הפך לשליחות. הוא חש כשגריר של קרבה בין התרבויות, ועושה רבות למען הנחלת הספרות העברית לקוראי הספרדית.

אריה קומיי עלה לארץ כשהוא בן עשרים, בשנת 1950, אך הפעילות שלו בארצות דרום אמריקה לא פסקה לרגע. בשנת 1984 מונה לחבר עמית לאקדמיה ללשון ספרדית של צ'ילה. המולדת הראשונה שלו היא פולין, שם נולד בשנת 1929, היגר לצ'ילה בשנת 1934, ועלה לארץ בשנת 1950. את התואר האקדמי עשה בצ'ילה ובארץ, באוניברסיטה העברית בירושלים.

לאחר שעלה ארצה היה במשך שנים חבר בקיבוץ כיסופים בנגב. את שנות החלוציות לא שכח, אך במשך כל חייו בארץ ראה עצמו שליח של הספרות העברית . את פעילותו הספרותית עשה לאורך שנים בשתי השפות, וכבר שנת 1982 ראתה אור האנתולוגיה של השירה העברית בספרדית. לאחר מכן שקד על פרסום שיריו בשתי השפות: ספר שירים ראשון בעברית: "בכורים מאוחרים" ובשנת 1988 - יבול ראשון של יוצר - ספר שירים ראשון בספרדית, ומיד לאחר מכן ספר נוסף בעברית: "קציר בעיתו".

שלוש שנים מאוחר פרסם תרגום של רומן ידוע לעברית ופרסם את הספר "מריה" של חורחה יסאקס, קולומביה. מיד לאחר מכן מילון ספרדי ומיד אחר כך: אנתולוגיה של השירה הארגנטינאית: "100 שנות שירה", וקובץ שירים שני בספרדית.

פעילותו הספרותית הענפה כבשה לו מעמד בארצות דרום אמריקה, והדים לפעילותו קיבל קומיי גם בקרב חוגי הספרות בארץ: בשנת 1995 זכה קומיי לקבל את הפרס היוקרתי - "גבריאלה מיסטרל" - ממשרד החינוך של צ'ילה, בשנת היובל לקבלת פרס נובל על-ידי המשוררת, ובכל כתבי העת הספרותיים של צ'ילה סוקר הדבר בהבלטה, והפרס צוין כהוקרה על עבודתו הספרותית.

עתה לאחר קבלת עיטור קסת הזהב הוא חש שזכה להכרה ולהוקרה מטעם אגודת הסופרים העברים. כל שיחה עם קומיי חושפת אדם צנוע שאינו מתהדר בתארים או בפרסים, וזאת כאשר הרקורד שלו משופע בפרסים ספרותיים והזמנות לקונגרסים בינלאומיים. שנתיים לאחר הפרס בצ'ילה זכה אריה קומיי לפרס גם על עבודתו המילונאית. באותה שנה פרסם קומיי מילון עברי אנגלי - אנגלי עברי, קובץ שזכה להדים והודפס ופורסם גם בארה"ב.

גזירי הביקורות רבים ומדהימים: המבקרים ציינו לשבח בסופרלטיבים מרשימים את העובדה המושקעת והמוקפדת של קומיי: "המילון הטוב ביותר שפורסם ב-40 שנים האחרונות".

גם כיום קומיי אינו רואה עצמו כגמלאי: הוא עסוק עד מעל לראש בפעילות רב תרבותית. בד-בבד ממשיך קומיי גם בפעילות מעבר לים, והוא מרבה בפעילות מבורכת גם באגודות דוברות ספרדית. חשוב לו להמשיך לשמור על קשר ובעיקר להיות ציר מקשר בין ארץ הקודש לארצות מעבר לים.

אני מסיים את השיחה עמו, וקומיי מציג בפניי שיר שכתב בימים האחרונים, ובין השיטין של השיר אנו מגלים געגועים לעולם שאבד, געגועים לערכים שחלפו ולזמן שזוהרו הועם: "כי אמת אחרת מלבד זאת שלנו / אין / והיום / נידלדלו מחלפות ראשינו / והחיוך המר והמאוכזב והזיכרונות / מחזירים אותנו / לימי נעורינו המאושרים / אך, איך לחוש שהזמן / התיר את מחויבותנו? / הכוחות של אז עזבו אותנו / הרעיונות היפים נשארו בפינה / ובכל שולט ה"אני" / במקום ה"אנחנו" / ולמרות זאת / ממשיכים להאמין אנחנו / בעתיד טוב שיבוא".

יש לו תחושה שבאמצעות השירה ניתן להשפיע על קוראים: "שירה בעיניי, היא דרך לעדן את החיים שלנו, להוסיף גוון של תרבות לשגרה המקיפה אותנו. חשוב לקרב את הנוער לשירה, יש בשירה דרך להוסיף טעם אחר לחיים".