בכירי הליכוד נחלקו בתחילת השבוע בשאלה האם נהג נתניהו נכונה כשהבליג ולא הגיב על סטירת הלחי המצלצלת שספג. לכאורה, הוא מנוע מלהגיב: 15 המנדטים של 'ישראל ביתנו' הופכים אותו לבן ערובה. ללא ליברמן אין ממשלה. מאידך-גיסא, הפרה רוצה להיניק אבל גם העגל רוצה לינוק. ליברמן חוזר ומכריז שאין בכוונתו לפרוש. אם אתה לא רוצה להיות 'ילד כאפות', אומר שר בליכוד, לא תהיה. נתניהו היה יכול להצהיר בפתיחת ישיבת סיעת הליכוד משפט בנוסח 'אני אוביל ואני אנווט, ומי שזה לא מסתדר לו מוזמן לפרוש'. שכן אם ליברמן יחליט לפרוש הוא יעשה כן גם אם נתניהו יבליג או ידבר יפה. אם יחליט שלא לפרוש, הוא יישאר בממשלה גם אם נתניהו ישיב אש.

שר אחר מעריך שנתניהו לא נהג כילד כאפות אלא כמבוגר אחראי. היה עליו לגלות רגישות בגלל התקופה שבה מצוי ליברמן, שכן לקראת סוף החודש צפויה להתפרסם החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה בעניינו. לא מן הנמנע שליברמן טרם החליט כיצד ינהג, בין היתר כי הוא לא יודע מה יכלול כתב האישום, אם יוגש. יש לפניו כמה מסלולים, אבל האינטרס הפוליטי והציבורי שלו הוא להחזיק את היחסים עם נתניהו ועם הליכוד על אש בינונית. לנהל קונפליקט מבוקר. אבל יש גם תגובות מהבטן, יש דינמיקה שלא תמיד נשלטת, ואם מוסיפים אש למדורה שבחצר, האש עלולה להתפשט ולשרוף את הבית.

תירוצים או סיבות לקונפליקט לא חסרים. ספק אם ליברמן האמין כשנחתמו ההסכמים הקואליציוניים שבאמת יצליח לקדם חקיקה בסוגיות הגיור, ברית הזוגיות והמשילות, אבל בהסכם עניינים אלה מוזכרים והתקדמות בשטח אין. גם במישור של יחסי החוץ לא חסרות עילות למלחמה מבוקרת. החל בהתבטאותו של סרקוזי, עבור בביקורו של פואד במצרים בקיץ וכלה בפרשת מינויו של השגריר באו"ם שלא הסתיימה עם מינויו של רון פרושאור, משום שבין ראש הממשלה לשר החוץ פרץ ויכוח על הקרדיט.

בינתיים ההתנגשויות עם הליכוד מיטיבות עם ישראל ביתנו. סקרי דעת קהל שנערכו השבוע מבטיחים למפלגה עלייה של שניים-שלושה מנדטים.

בעוד עשרה ימים, ב-28 בפברואר, תצביע הכנסת על הקמת שתי ועדות חקירה פרלמנטריות שמטרתן העיקרית היא חקירת מימונם של ארגוני השמאל.

השבוע אישרה ועדת החוקה את הצעת חוק החרם של יו"ר הקואליציה זאב אלקין בקריאה ראשונה. לוועדות חקירה פרלמנטריות, כבר אמרנו בעבר, אין שיניים. הצעת חוק החרם צומצמה במגעים עם ועדת השרים לחקיקה ועם משרד המשפטים כתנאי לתמיכת הקואליציה.

אבל הסערה באמצעי התקשורת טרם נרגעה. ביטול מינויו של גלנט, המחאה נגד עליית מחירי הדלק והלחם, ההפיכה במצרים - כל אלה לא האפילו על הסכנה המסתמנת לכאורה לארגוני השמאל הקיצוני. לא מדובר כמובן במעצרים בפועל, אלא בבדיקת מקורות המימון (ועדות החקירה) ובהטלת קנסות במקרים של פגיעה מוכחת (חוק החרם). את התחושה הרווחת הביע בדייקנות נציגה של האגודה לזכויות האזרח בישיבת ועדת החוקה. הוא הגדיר את החקיקה "מהלך פסול שבא לקבע בחוק עמדות שנוחות כרגע לרוב". הכנסת נבחרת על-מנת לתת ביטוי לעמדות הרוב, אבל באגודה לזכויות האזרח לא מתעמקים בלימודי אזרחות.

יחסי הכוחות בוועדת החוקה ידועים מראש, כך שהיה ברור שהצעת החוק תאושר. מה שמשך את תשומת הלב היה עוצמת ההתנגדות. לח"כים מהסיעות הערביות וממרצ הצטרפו איתן כבל מהעבודה ויוחנן פלסנר מקדימה. רותם חזר והתעניין אצל פלסנר מה עם יו"ר הסיעה שלו דליה איציק, שחתומה על הצעת החוק. האם היא דמות בטלה ומבוטלת? פלסנר התחמק. קדימה נערכת להצבעה בעוד עשרה ימים כלמבצע צבאי. גיוס כללי ומשמעת סיעתית. אימת השמאל הרדיקלי נפלה עליה, כשהמחנה כולו פועל כצבא ממושמע.

השמאל מתגייס, ובימין כמו בימין. איש הישר בעיניו יעשה.

חלק ניכר מחברי הסיעה בקדימה תומכים בהקמת ועדות חקירה פרלמנטריות, שנכון יותר להגדיר אותן כוועדות בדיקה. למה שלא תהיה שקיפות? אילו שמרה ציפי לבני מרחק מהוויכוח והייתה מעניקה לחברי הסיעה חופש הצבעה, הייתה בונה את מעמדה של קדימה כמפלגת מרכז. אבל היא החליטה כפי שהחליטה.

בליכוד, בניגוד לקדימה, ארבעה בכירים קיבלו חופש הצבעה שהוא למעשה אישור להתנגד להקמת הוועדות. הארבעה הם השרים מיכאל איתן, בני בגין ודן מרידור ויו"ר הכנסת רובי ריבלין.

מיכאל איתן נוהג מאז ומתמיד כחתולה שהלכה לה לבדה. בני בגין הצהיר כבר בתחילת הקדנציה שבשל גילו אין בכוונתו להתמודד לכנסת הבאה. דן מרידור נכנס זה מכבר לרשימות של מפלגות שונות - לא בזכות השטח אלא בזכות תמיכתה של הברנז'ה התקשורתית. זוהי צורת התנהלות פוליטית לגיטימית שאינה נופלת ממינוי בידי ועדה מסדרת, למשל, אבל מה שחשוב הוא שמרידוד שואב את כוחו הפוליטי ממחוזות שמחוץ לימין.

ואילו יו"ר הכנסת מזוהה כאיש מחנה הימין המתייצב ימינה מראש הממשלה. בקרב ח"כים מהליכוד, מישראל ביתנו וכן מהאיחוד הלאומי יש מי שאמרו בשבועיים האחרונים כי התנגדותו הנחרצת של ריבלין להקמת ועדות החקירה עשויה להתגלות בעתיד כקש ששבר את גב הגמל. הכוונה לגמל שביום מהימים עתיד להרכיב את יו"ר הכנסת על גבו ולהביאו לבית הנשיא.

ליברמן יצטרך לקבל החלטה עד סוף מארס, אז מסתיים מושב החורף. הוא יכול להשאיר את המפלגה בקואליציה, ללכת לשימוע כשהוא נשאר בתפקידו כשר החוץ ולבנות על משפט בזק. גם אם המשפט לא יסתיים לפני הבחירות הוא יוכל להתמודד ולהכניס לכנסת סיעה בגודל שמתקרב ל-20 מנדטים. סיעה שתכריע בין נתניהו ללבני.

לחלופין, הוא יכול לפרוש עד סוף מארס וללכת לבחירות תוך כדי שימוע, כשהוא עדיין מועמד לכל דבר לתפקיד שר. ושוב, ישראל ביתנו היא שתכריע בין שני הטוענים לכתר.

נכון לעכשיו ליברמן לא נוגע בנצרה. השבוע הסיר את הצעת החוק לביטול המע"מ על המים שהעלתה סיעתו, הצעה שהייתה עלולה לסבך את הקואליציה לא מעט. העשן התפזר, עד להתפרצות הבאה.

אשר להפלת הממשלה, קיים שיקול אלקטורלי נוסף שליברמן לבטח לוקח בחשבון. הוא ממצב את עצמו בימין. בוחרי הליכוד שחלקם עוברים על-פי הסקרים מהליכוד לישראל ביתנו עשויים לנקום במפלגה אם תפיל ממשלת ימין. לרבים זכורה עדיין הטראומה של 1992.

בקדימה לא תולים תקוות בהקדמת הבחירות. יחד עם זאת, בסביבתה של לבני מסמנים את ישראל ביתנו כשותפה עתידית בטוחה לקואליציה. כמה ח"כים מקדימה שעמם שוחחתי השבוע רואים את העניין כסגור.

ביום שלישי דנה ועדת החוקה בחוק החרם של זאב אלקין. מתנגדי החוק טענו שזהו "חוק להגנת ההתנחלויות". יו"ר הוועדה דוד רותם לא מחה נגד ההגדרה. להפך. כן, חזר וקבע, אני דואג להתיישבות ביו"ש. כן, אני נמצא שם כל יום ונהנה מכל רגע (רותם הוא תושב אפרת). יו"ר המפלגה שלך לא חושב כמוך, הטיח בו יוחנן פלסנר, מהח"כים המקורבים ללבני. הוא מוכן לוותר על חלק גדול מהשטחים. רותם לא הכחיש אלא השיב: "מדובר בחילופי שטחים, ויושבת-ראש המפלגה שלך אף היא מדברת על חילופי שטחים".

מאוחר יותר חזר פלסנר והתפרץ ורותם הוציא אותו מהישיבה. אלה הם כללי המשחק בין הקואליציה לאופוזיציה, אבל לא לראשונה מדגישים בקדימה שאפשר להגיע עם ישראל ביתנו לעמק השווה במישור המדיני. לבני אולי לא בונה על האפשרות שהאקדח שבידי ליברמן יירה באמצע הקדנציה, אבל בכנסת הבאה היא מקווה לקבל מידיו של יו"ר ישראל ביתנו מפתח להקמת הממשלה.

ההצבעה למועמד לנשיאות היא מהלך רגיש ומורכב. מחד-גיסא, ההצבעה חשאית ומאחורי הפרגוד הח"כים יכולים לתת ביטוי ליחס האישי שלהם למועמד שבו הם אמורים לתמוך. מאידך-גיסא, חלק מהסודות סופם להתגלות, ועל הסיעות להתחשב ברגישויות מכל מיני סוגים. למשל, על-אף יחסי הקרבה שנוצרו במהלך השנים בין שמעון פרס למנהיגה הרוחני של שס הרב עובדיה יוסף, המפלגה לא הייתה יכולה להרשות לעצמה שלא לתמוך במועמד עדות המזרח משה קצב.

יחסי קרבה נוצרו בין סיעת ישראל ביתנו לדליה איציק, כשאין שום זיקה בין יחסים אלה לאפשרות שהסיעה תאפשר לציפי לבני להקים ממשלה בכנסת הבאה. מדובר בקשר ארוך טווח. בין ליברמן לאיציק קיימים יחסי אמון מזה תקופה ארוכה, בעוד בישראל ביתנו מביעים מורת רוח מהתנהלותו של יו"ר הכנסת. עם זאת, בהתמודדות פנים מול פנים בין ריבלין לאיציק, ישראל ביתנו כסיעה תתקשה לתמוך במועמדת של קדימה מול מועמד הליכוד. אפשר כמובן לפצל קולות, אך אלה סוגיות טקטיות.

אבל המפה עשויה להשתנות לחלוטין, אמרו לי לאחרונה כמה ח"כים מהצד הימני של המתרס הפוליטי, אם ירוצו מטעם הימין מועמדים נוספים. אז יכול להיווצר מצב שבו אף אחד מהמתמודדים לא יקבל את הרוב הדרוש של 61 בסיבוב הראשון.

השמות שמעלים הח"כים הם דוד לוי ונתן שרנסקי. ללוי יש מעמד בקרב הליכודניקים. שרנסקי נתפס כדמות ייצוגית, מועמד בעל תדמית בינלאומית הולמת וקשרים ענפים בחו"ל. מעניין לציין, העיר בכיר מהליכוד, שכל אחד מהמועמדים יכול לזכות בתמיכת ישראל ביתנו. לדוד לוי בת בסיעה. שרנסקי לעומת זאת היה יריבו הפוליטי של ליברמן, אבל אם ירוץ תתקשה הסיעה שלא לתמוך בו: ההזדהות העדתית תחייב אותה כפי שחייבה את שס לתמוך בקצב.

הכול ברמה של דיבורים. איש מהשניים לא הקים מטה ולא פתח בקמפיין שעתיד לקדם אותו לתפקיד, מה גם שהקדנציה של הנשיא מסתיימת רשמית בעוד שלוש שנים, כך שאם ייערכו הבחירות לנשיאות במועדן ייבחר הנשיא החדש בידי חברי הכנסת הבאה. אבל אין להתעלם מהלכי הרוח. שרים וח"כים לא מדברים לייחוס על הסוגיה, אבל לא לראשונה מעלים בצד הימני של המפה אופציה להריץ מועמד אלטרנטיבי, כאשר אין זה סוד שגם היחסים בין ראש הממשלה ליו"ר הכנסת רחוקים מלהצטייר כאידיליה.

היעילות של ועדות חקירה פרלמנטריות כלל לא עומדת כרגע על הפרק, לטוב או לרע. המאבק סביב הקמתן הפך למערכה בין שמאל לימין, מערכה בעלת עוצמה כמעט חסרת תקדים. ח"כים מהשמאל הציוני, מהשמאל המתון, רואים את עצמם מחויבים להתייצב לצד ארגוני השמאל הרדיקלי, שידע למנף את המלחמה ולהציג אותה כמאבק של המחנה כולו.

ההכרעה בהצבעה שאפשר היה לתפוס אותה קודם לכן כסמלית או הצהרתית בעיקרה תצטייר עתה כהכרעה בין שמאל לימין. התוצאה תעניק רוח גבית למחנה שיזכה בהצבעה במליאה בעוד עשרה ימים. אילו נתנה קדימה לחבריה חופש הצבעה, היה מקום לראות את הוויכוח כחוצה קווים בין המחנות. לאחר שבשמאל הוכרז גיוס כללי, המאבק משרטט את הקו בבירור. מי שיחצה אותו יסייע למחנה השני. הצבעות שמחלקות את הכנסת בצורה ברורה בין שני הגושים הן מעטות אך בעלות משמעות סמלית עצומה. ההצבעה על הקמת ועדות החקירה הפרלמנטריות הפכה לאחת מהן.