אות קלון

איני חסיד של מערכת משפטנו, וזה בלשון המעטה. למרות זאת, הזדעזעתי כשקיבלתי את מכתבה של יעל גרינשפן, שהופץ בדוא"ל.

שחר, אחותה, נדרסה לפני כחמישה-עשר חודש על-ידי נהג מבוגר, שהיה שיכור, והפכה לנכה. כיום שחר בת שלוש-עשרה, ומשפחתה מתמודדת עם נכותה.

בשבוע שעבר קיבלה המשפחה בעיטה בפנים ממדינת ישראל: שופט תעבורה בפתח-תקווה אישר עסקת טיעון עם השיכור הדורסן – מבלי ליידע את משפחת גרינשפן – ופסק עליו עונש מגוחך: אלף ₪ קנס, שלילת רישיון לשש שנים, מאסר על-תנאי ו-600 שעות עבודת שירות (כנראה, ב"בית לווינשטיין").

אני נוהג כבר 42 שנה, ויש לי מעט מאוד עבירות תנועה. מניסיוני המועט עם בתי-המשפט לתעבורה, זכה השיכור הדורסן בפיס, בלוטו ובכל ההגרלות גם יחד. כאזרח המדינה, שמסתובב קצת בכבישיה, אני מרגיש כמו יעל גרינשפן – נפגע ונעלב, כיוון שהמשטרה ובית המשפט עשו מכולנו חוכא ואטלולא. זה יום של קלון, שמוסיף הרבה על הבושה, שאני מרגיש כאזרח המדינה.

במדינה, שבה גזרו שלוש שנות מאסר על זורק נעל על נשיאת בית המשפט העליון, ומי שנתפס מדבר בטלפון נייד תוך נהיגה, נקנס באלף שקלים – מי שנטל הגה בהיותו בגילופין, והרס משפחה שלמה, קיבל עונש מגוחך ביותר אפילו לעומת תקדים אחר של ענישה מגוחכת: עו"ד אביגדור קלגסבלד, פרקליט צמרת, דרס באפריל 2006 אם ובנה, שעברו במעבר חציה ברחוב נמיר בתל אביב. בית המשפט העליון גזר עליו בערעורו שלושה-עשר חודשי מאסר בפועל, מאסר על-תנאי, שלילת רישיון נהיגה לעשר שנים וקנס של 10,000 שקלים.

בעיניי, מי שעולה על הכביש שיכור, או מסומם, הוא רוצח בכוונה תחילה, לכל הפחות, ואינו זכאי לשום התחשבות ולשום מחילה. לפי אתר חורים ברשת, אלפים כבר הגיבו על מכתבה המרגש של יעל גרינשפן. כדי להבין עד כמה מנוכר בית המשפט לנעשה שלא בקרב הצמרת המשפטית – צריך לקרוא את עלילות תגובתה של דוברות בתי-המשפט לפנייתה של משפחת פינקלשטיין (בסיפא של גל מור בחורים ברשת).

עתה איני מופתע לחלוטין מגזר-הדין המופרך בפרשת שחר גרינשפן. בערבית אומרים, שכלבו של השיח' הוא השיח' עצמו. מי ישמור עלינו מפני השופטים?

אבי גרנות היה סטודנט ישראלי בניו-יורק. האגדה מספרת, שבסוף שנות השבעים הציע לבקש מסטודנטים שכמותו בקמפוסים השונים ברחבי ארצות-הברית להסביר את מדינת ישראל. הצלחת המיזם שלו עוררה, כנראה, את חמת אנשי משרד החוץ, וגרנות, שסיים את לימודיו, ושב ארצה, כדי להצטרף לקורס צוערים של משרד החוץ, שמע בארץ על סגירת המיזם מטעמים של חיסכון תקציבי.

כרגע, מצבנו ההסברתי – גם בארצות-הברית – רע. וזה חמור, כיוון שלפחות לגבי ארצות-הברית, שבה האהדה לישראל רבה (למרות עיתונות שמאלנית עוינת ולמרות ממשל נוכחי מסית ומדיח נגד ישראל – כפי שלא היה מעולם), היה אפשר להשיג תמיכה רבה יותר. צריכים להמציא מחדש את אבי גרנות, כדי להגיע לקהל האמריקני; וזה פשוט. חלק ניכר צריך להיעשות בהסברה רכה, שאינה מדינית, אלא מדברת על אמנות, על מדע, על טכנולוגיה אזרחית, על ספורט ועל כל מה שאינו צבאי, או פוליטי, וקשור לסכסוך היהודי-ערבי.

הייתי חלק מהמיזם של גרנות, יחד עם אנשים מפורסםים מאוד באקדמיה הישראלית כיום. כיו"ר הסטודנטים הישראלים בטקסס, סיפרתי להמונים בדרום על הסכסוך, אך בעיקר על מדע בישראל, על אמנות, על עיתונות, על ארכיאולוגיה, על ספורט (בשנת 1978 שיחקה מכבי תל אביב נגד קבוצת בוּלֶטס מוואשינגטון, והדיקסים הופתעו לראות בקלטת, שהצגתי בפניהם, שלמרות הבדלי הרמה, יש כדורסל די טוב בארצנו) ועל כל מה שרצו לשמוע.

כך, למשל, מצאתי בירכתי הקונסוליה ביוסטון ערכת שקופיות, שהכל מאסו בה, על כנסיות בארץ. בניתי סביב הערכה, שהעלתה אבק, הרצאה בת תשעים דקות על הברית החדשה. חס וחלילה, אף לא טיפת תיאולוגיה, אלא גיאוגרפיה פשוטה בעקבותיו של ישו מהולה בקצת אמנות כנסייתית – נצרת, הר תבור, הגליל, הכינרת, הירדן, מקום הטבילה (קסר אליהוד), עין כרם, בית-לחם, מדבר יהודה, ירושלים ועוד. ב"חגורת התנ"ך" היה להרצאתי ביקוש ער מאוד.

מול המיליארדים, ששופכים העולם הערבי, שונאי ישראל ואוטו-אנטישמיים, כדי להשחיר את פניה של מדינת ישראל ולשלול את הזכות לקיומה – עמדה העבודה המסורה של עשרות סטודנטים ישראלים כחומה בצורה.

שוחחתי לפני כמה שנים עם דני סימן, שהיה ראש לשכת העיתונות הממשלתית. סימן החליף את אבי גרנות בריכוז המיזם בניו-יורק. גם הוא סבר, שיש היתכנות למיזם כזה, אך בתנאי שייעשה מחוץ לממסד הישראלי – הפרטת ההסברה.

הקמפוסים הם חזית חשובה למלחמה על תדמיתה של מדינת ישראל – דווקא משום הערבים בחרו לפעול בהם בשיתוף עם השמאל האמריקני. הפלשתינים הפכו ליקירי הפרופסורה השמאלנית – הרי הם האקטיוויסטים משנות השישים – שאימצה אידיאולוגיה פוסט-קולוניאליסטית מתובלת ב"אוריננטליזם" של אדווארד סעיד – סבור צ'ארלס ג'קובס.

על זה מנצח ג'ימס זוגבי, ראש הלובי הערבי בארצות-הברית, שקשר לעגלת ההסברה האנטי-ישראלית גם קבוצות של שחורים וקבוצות של מרצים ישראלים עוכרי ישראל – כולל חברי סגל באוניברסיטאות ישראליות, שפועלים נגד מדינת ישראל.

כתוצאה מכך גם עולה רף האלימות נגד סטודנטים יהודיים, נגד סטודנטים ישראלים ונגד מוסדות יהודיים בקמפוסים האמריקניים. וכל זאת כמעט ללא כל תגובה נאותה של הממסד היהודי ושל מדינת ישראל.

כמעט איני מקשיב ליהורם גאון. הוא המאיס עליי את עצמו כמעט מיד כשהתחיל להגיש תוכניות מלל מהגיגיו. גם בחירתו המאוחרת בשירים אינה לטעמי – למרות שהוא זמר מעולה, ושירתו המוקדמת יפה וטובה. גאון יודע היטב עברית, יש לו קול טוב, יש לו דיקציה מעולה ומוסיקליות. חבל, שאינו בוחר היטב את שיריו, וחבל שהוא מדבר במקום לשיר.

למרות זאת, הופתעתי לשמוע, שהיה לו אומץ להגיד בקול רם, שמה שנקרא אצלנו, "זמר מזרחי" הוא בושה ומטרד לאוזן. "גאון צוטט בראיון לעיתון בית-הספר לתקשורת במרכז האוניברסיטאי אריאל שבשומרון, באומרו כי המוזיקה המזרחית היא 'אסון טבע'. הוא הוסיף: "אתה לא שומע נעמי שמר, ואתה לא שומע [משה] וילנסקי, ואתה לא שומע סשה ארגוב, אתה לא שומע כלום. לפעמים אני מקשיב למלים, ואני לא מאמין למה שאני שומע. העברית עילגת, יש שם שגיאות. זה ממש נורא".

יאזין כל מי שרוצה לכל מה שהוא רוצה, גם לנעירות חמורים – אך למה אונסים את הציבור לשמוע את הזוועה, שכתובה בעברית של מי שעוד לא למדו, שאחרי האות ח' יש עוד כמה אותיות בא"ב, ומבוצעת בחוסר כישרון מופגן ובווליום אדיר, כדי להסתיר את התפלות, שיהורם גאון הגדירה כ"זבל".

מהרבה סיבות, כשהרדיו שלי פתוח הוא משמיע מרבית הזמן מוזיקה קלאסית וג'אז. אי-אפשר להקשיב לרוב הזוועה – מלל וזמר – האחרת, הגולשת בלי מצרים מהרדיו הישראלי. תת-רמה דומה מייצרים גם רבים מאלה, שאינם שייכים לסוּגָה (ז'אנר) המזרחית. הגרועים ביותר באוזניי הם המאבדים [לא טעות דפוס!] מחדש שירים קלאסיים, כדי להתעלל במאזינים, במחבריהם ובמבצעיהם המקוריים. כשמושמע שיר כזה, אני מתגעגע ליללות של כלביהם של שכניי ולחריקות המשור של הבנאים מול ביתי, שהרבה יותר נעימות לאוזן מהזוועה המשודרת.

גילוי נאות: בין הזמרים הישראלים הבודדים, שאני מוכן להאזין להם, נמצא שלמה בר.

ערב פרידתו של גבי אשכנזי מכס הרמטכ"ל פרסמו דן מרגלית ורונן ברגמן את ספרם, הבור. טרם קראתי את ספרם, ועשיתי מעט לתקן זאת כשקראתי קטע ארוך ומטריד ממנו.

כיוון שבינתיים לא שמענו דבר עובדתי – פרט לדמגוגיה – שיזים את הטענות הנוראיות בספר, קשה לי להבין. אם אלה שקרים, הרי הדבר נורא. אפילו אני, כמבקר חריף של מערכת ביטחוננו, לא האמנתי, שהיצירתיות הפלילית של בחורינו המצוינים (?) עוברת כל גבול.

הנאמר בקטע דלעיל – וזה רק קטע! – חמור ביותר, ואפילו אם רק מזערו אמת – השאלה מדוע אין חקירה פלילית בעניין. על הרבה פחות מזה שלחו מנהל פרויקט ידוע לכמה שנים בכלא. כן, זה היה בארצנו.

כפי שאני טוען כבר הרבה שנים, לסודיות כמעט אין תכלית נאותה, והיא משמשת, בעיקר, לכסת"ח. במקרה הזה – כדי למעול באמון הציבור. והשאלה העיקרית אינה מה כתבו השניים, אלא מה נעשה כדי להתמודד עם ממצאיהם.

בתחילת החודש פורסם מכרז להקמה מחדש של רכבת העמק - בדיוק 63 שנה לאחר שבמלחמת הקוממיות פוצץ גשר הרכבת ליד מרחביה, והושבתה פעולתה - כיוון שהפכה גם ליעד להתקפות הפורעים הערביים וגם כלי, שסיכן את היישובים היהודיים. לקראת יציאת הבריטים מהארץ, פוצצו גשרי הרכבת מעל הירמוך ליד צמח ובאזור גשר, כדי להפריע לפלישת הצבא הסורי, הצבא ה(עבר) - ירדני והצבא העירקי.

את מכת המוות הנחיתה על רכבת העמק דווקא ממשלת ישראל, שהחליטה, בשנת 1951, כי אין לקו הרכבת שום כדאיות כלכלית. משטינים יאמרו, שהיא דאגה לקדם את אגד ואת הקואופרטיווים לתעבורה, שהיו ממקורבי השלטון דאז. אחרים יאמרו, שלא הייתה לה ראייה ארוכת-טווח בפיתוח התשתית התחבורתית במדינה; ואולי, עוד אין לה.

בתחילת שנות השישים ניסה יואש דובנוב, ראש המועצה המקומית עפולה, לחדש את רכבת העמק, אך רק בשנת 1988 החליטה הממשלה לעשות זאת, והפרויקט ייצא לדרך, כנראה, בקרוב בהשקעה של כ-4.1 מיליארד שקל. החברה הלאומית לדרכים (בעברית – מע"ץ) מתכוונת להניח מסילת-ברזל מכפר ברוך שליד מגדל העמק לבין נחל עדשים הסמוך לעפולה. בשנתיים הקרובות יפורסמו עוד כשנים-עשר מכרזים לסלילת המסלה עד שנת 2016. מסילת העמק תחבר את חיפה עם בית-שאן, ותאפשר נסיעה מהירה (160 קמ"ש) לאורכה.

בסופו של דבר יהיו בה שמונה תחנות, ויש כוונה, שתחובר לרשת הרכבות של ירדן. רכבת העמק נסללה בשנים הראשונות של המאה העשרים. הטורקים - בעידוד הגרמנים, יועציהם - רצו משיקולים צבאיים אמצעי גישה נוח לערי הקודש המוסלמיות בחצי-האי ערב. אחרי שנסללה המסלה החג'אזית, סללו הטורקים את המסלה מחיפה-עפולה-צמח, שהתחברה למסלה החג'אזית. בעקבותיה עמדו לסלול מסלת ברזל, שתקשר את המסלה החג'אזית לבגדד.

כשנחנכה רכבת העמק, היו בה מעט תחנות, כיוון שמה שנקרא כעת עמק יזרעאל היה ריק מתושבים - כמו רוב הארץ. כשהחלה התיישבות היהודים בעמק, התוספו אליה תחנות, שרק מעט מהן שומרו. הרכבת, שהחלה לנוע בשנת 1905, נחשבה לרכבת אטית במיוחד, ואגדות רבות סופרו על כך. מגרעתה האחרת - רוחבה היה צר מהמקובל באירופה (כמו המסלה מנהריה צפונה, ששרידיה נמצאים במנהרה בראש-הנקרה).

במקום לשפצה, ולשקמה, העדיפו קברניטי המדינה להחריבה, ומישהו אפילו חמד את תשתיתה - אדנים ופסי רכבת ולעמים גם קרקע. גם הקמתה מחדש נמשכת זמן רב למדי, מאז החליטה הממשלה על כך לפני כעשרים ושלוש שנה.

לכן, אנחנו נידונים להשתרך בפקקי תנועה אדירים בכבישים, שהורחבו אמנם, צפונה, אך בינתיים הספיקו לבנות סביבם, ואין שום אפשרות להרחיבם עוד. גם אין צורך. מדינת ישראל צריכה מסלות ברזל וחשיבה נבונה ויצירתית בתחום התחבורה הציבורית. מה שקורה אצלנו זו שערורייה אדירה. בנוסח הרכבת הקלה בירושלים, ששמה ללעג את חכמי חלם.