הראווה של שפטל

נתחיל דווקא בפיסקה האחרונה בפסק הדין בן 405 העמודים. "הוואכמן איוון דמיאניוק יצא מלפנינו זכאי מחמת הספק", כותבים חמשת השופטים בראשותו של מאיר שמגר. "הוואכמן" - משמע: גם לדעת בית המשפט העליון, מדובר באדם ששימש כשומר במחנה השמדה. אילו הייתה בוחרת התביעה לכלול בכתב האישום גם סעיף של חברות בס"ס, היה דמיאניוק מורשע גם בעליון - כי גם בית משפט זה פסק, שתעודת טרווניקי (המעידה שדמיאניוק הוכשר כשומר במחנה ריכוז) מקורית.

אפשר לדפדף הלוך וחזור בפסק דינו של בית המשפט העליון ולראות, כיצד הוא מאששר בזו אחר זו את מסקנותיו של בית המשפט המחוזי - שפסק כהלכה בהתחשב בראיות שהיו לפניו. הנה הקביעה בנושא המרכזי ביותר:

"עדויותיהם של עדי הזיהוי היו אמינות בעיני בית משפט קמא. לא גילינו ממש בטענותיו של הסניגור שהטיח כלפי עדותם טענות בדבר סניליות, רמאות או כושר זיהוי אפסי, לפי המקרה. לו עמדו ראיות אלו לבדן - כאשר מצטרפות אליהן אי-אלו ראיות שהגישה הסנגוריה, והן הודעת דנילצ'נקו וזיהויו על ידיו של המערער וכן הודעתו של דודק וזיהויו על ידיו של תמונת המערער כתמונת איוון האיום, לא היינו רואים מקום להתערב במסקנות שהוסקו בערכאה הראשונה בעניין ההרשעה בדין". הווי אומר: בית המשפט המחוזי פסק כיאות.

בית המשפט העליון מתח ביקורת על התנהלותו של שפטל והציג אותו כמי שמנסה להטעות את בית המשפט. "ראוי היה שהסניגור יביא דברים במלואם ולא קטעי דברים, כפי שעשה לא אחת", אמרו השופטים. שפטל טען שתמונתו של דמיאניוק בולטת מבין אלו שהוצגו בארה"ב לעד יחיאל רייכמן. העליון הביט והשיב: "אין כל יסוד לטענתו של הסניגור המלומד... האוסף של שמונה התמונות הוא ללא פגם כלשהו". במקרה אחר טען שפטל, כי שמו של דמיאניוק מופיע פעמיים ברשימה ממחנה פלוסנבורג, ומכאן שהיו שני ואכמנים בעלי אותו שם. העליון שלח אותו לקרוא שוב: "בפעם הראשונה [מופיע השם] בקשר להנפקת כידון ובפעם השנייה בקשר להנפקת רובה. אין המדובר על שני אנשים אלא על שתי הנפקות נפרדות".

העליון אף מעלה טענה חמורה כנגד שפטל. הלה הגיש במחוזי פרוטוקול של חקירת העד אוטו הורן, שלא היה בידי התביעה, וטען שהוא נשלף בידי גורם אלמוני מפחי האשפה של היחידה לאיתור פושעי מלחמה במשרד המשפטים האמריקני. העליון מקדיש לנושא שני עמודים ומסיק: "סביר יותר להניח שמי שנתגלו בידיו, קיבלם מידי מי שהוציאם ממשרדי ה-OSI ללא רשות וללא ידיעת השלטונות האמריקניים". וזה לא הכל. בהמשך אומר העליון, כי איפשר להגיש להגנה ראיות שהושגו ב"צעדים טקטיים בלתי מקובלים", כגון משלחת שביקרה אצל אחד מעדי התביעה וביקשה ממנו לשנות את עדותו.

שפטל טען שהרשויות בארה"ב לא "חלמו", כלשונו, להזמין למשפטו של דמיאניוק בקליבלנד את העד אויגן טורובסקי. העליון מעיר ביובש: "נשתכח מן הסניגור המלומד, כי טורובסקי כבר לא היה בין החיים בעת המשפט בקליבלנד". לגבי אותו עד אומר העליון, כי יש לדחות "את התיזה הסתמית וחסרת הביסוס בדבר מזימה זדונית, כביכול, לכוון את תשומת ליבו של העד לתמונת המערער דווקא". שפטל טען שסדר הזיהוי של דמיאניוק במשטרה היה שונה מזה שטענו העדים; העליון השיב: זוהי תזה "נטולת כל בסיס בראיות ונוגדת באופן ברור את כל המשתמע מנוסח הדברים כפי שנרשמו בשנת 1976".

שפטל טען שבית המשפט המחוזי ייחס משקל גבוה מדי לבקשתו של העד אליהו רוזנברג להתקרב אל דמיאניוק. העליון הגיב בציטוט מתוך פסק הדין: "לא היינו במקרה זה מייחסים לעובדות הללו משמעות רבה". שפטל טען שרוזנברג זיהה את דמיאניוק רק בבית המשפט; העליון הזכיר שהזיהוי נעשה שנים רבות קודם לכן. על טענותיו של שפטל כנגד הזיהוי בידי יוסף צ'רני, אומר העליון: "הטענה בדבר הודעה כוזבת בחקירה, ייצור הודעה כוזבת בשנת 1976 או עדות שקר בבית המשפט, היא נטולת בסיס לחלוטין בראיות או במה שמשתמע מהן ונטולת היגיון" (ויש עוד אמירות כאלו של העליון).

העליון גם מצא לנכון להתייחס ליחסו של שפטל לניצולי השואה (יחס שכמותו, אני מעיר, לא מצינו אפילו מצידם של הסניגורים הגרמנים במשפט אייכמן): "הצטערנו על הנימה בדברי הסניגור שביקשה להחליש אמינות דברי רוזנברג ויתר הניצולים ולהעלות ספק לגבי גרסתם, על-ידי התייחסות לדבריהם בנימה לעגנית. דוגמה לכך הייתה ההערה שחזרה ונשנתה פעמים אין-ספור ואשר שמה לה למטרה את דברי אי-אלו מן הניצולים, לפיהם הם חולמים בלילות על טרבלינקה... הסניגור הוא שטען שאין צורך להביא ראיות על מעשי הזוועה בטרבלינקה כי איש אינו חולק עליהם; אם כך הדבר, מדוע יש לתמוה שמי שהיה כלוא במחנה ונותר בחיים, יזכרנו לעולם ואף יחלום על כך בלילות?"

כבר בית המשפט העליון התייחס לטענה כאילו המחוזי סירב לקבל ראיות נוספות, וקבע שאין לה כל בסיס. המחוזי הסכים לקבל משפטל ראיות לאחר גמר הסיכומים, ו"דינן של ראיות מאוחרות כדין אלו שהוגשו מוקדם יותר". זאת ועוד: "לא היה מקום לכך שהסניגור יעלה טענה, שאין לה יסוד בדין, כאילו קיימת חובה להשעות את העיון בחומר הקיים עם קבלת חומר נוסף, או כאילו בית המשפט התעלם מן הראיות הנוספות וסירב להכיר במשמעותן, כפי שהסניגור מפרש אותן. דברים אלה הם, על פניהם, אך ורק פרי רצונו הגלוי של הסניגור המלומד להעלות ביקורת מכל סוג נגד בית משפט קמא".

כאשר הגיעו המסמכים החדשים מארכיוני הקג"ב, ביקש שפטל לסמוך עליהם. שופטי העליון שאלו אותו כיצד מתיישבת בקשתו עם הטענה שעליה חזר שוב ושוב במחוזי - כאילו המסמכים המגיעים מהקג"ב חזקתם שהם מזויפים. "לא קיבלנו מפיו הסבר מניח את הדעת", קובעים השופטים. "האבחנה מבחינת הסנגוריה היא כנראה בעיקרה על-פי תוכן המסמך: הודעה של וואכמן, שבה מאוזכר השם איוון דמיאניוק, אינה אמינה, יהיה תאריך העריכה אשר יהיה". כה בולטת הייתה טענתו זו של שפטל, עד שהעליון דוחה עוד פעמיים נוספות.

וכאן אנו מגיעים לנקודה חשובה במיוחד: מי שזיכה את דמיאניוק הייתה התביעה ולא שפטל. קודם כל, יש לזכור שהראיות הנוספות התקבלו רק בשנת 1991, לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי. כלומר: איש לא יכול היה להגיע אליהן קודם לכן, ומכאן שאין כל אמת בטענתו של שפטל כאילו כבר ב-1988 ביקש להשעות את המשפט כדי להגיע אל אותן ראיות.

אחרי גמר שמיעת טענות ההגנה, מתאר העליון, ביקש שפטל להשעות את מתן פסק הדין, בנימוק שנודע לו על ראיות בבריה"מ לפיהן איוון האיום היה איוון מרצ'נקו. "בעקבות ההפשרה ביחסים עם ברית המועצות... יצאו באי-כוח התביעה והסניגור המלומד, בנפרד, לרוסיה ואחר כך לאוקראינה, והתביעה הביאה בפנינו ביוזמתה במהלך הערעור שורה ארוכה של עדויות והודעות של ואכמנים".

מאוחר יותר טען שטפל שיש ראיות גם במשרדי הקג"ב בקייב, אך הוא לא טרח להביא אותן. לפיכך, הטיל העליון על התביעה לנקוט בצעדים לאיתור החומר, "וביקשנו כי הסניגור יספק נתונים שיכוונו את החיפוש אחרי ההודעות. הסניגור הודיע בשלב האמור שאין בידיו כל מידע נוסף, ומיאן לשתף פעולה עם התביעה; אולם, התביעה מצאה מיוזמתה הודעות נוספות בקייב והביאה אף אותן בפנינו".

אלו, ולא אחרות, היו הראיות שהביאו לזיכויו של דמיאניוק מחמת הספק. כל שעשה שפטל בערעור היה להכפיש ללא בסיס את העדים ובית המשפט המחוזי, לנסות להטעות את בית המשפט העליון ולהגיש ראיות שהושגו באמצעים מפוקפקים. אמת, הוא שביקש את הדחייה שנתנה את פסק הזמן לאיתור הראיות המזכות - אך לא הוא הגיש אותן, אלא התביעה בראשותו של עו"ד מיכאל שקד. גם לאחר זיכוי זה, נותר דמיאניוק בגדר של פושע מלחמה, ועל כך הוא נותן כעת את הדין.

אני לא מצפה משפטל שיגיד את האמת. ככלות הכל, חמישה שופטים עליונים כבר חיוו את דעתם על אמינותו ורמת האתיקה שלו. אך לכל הפחות אפשר לצפות, שהוא לא יקבל עוד ועוד הזדמנויות לחזור על דברי השקר והבלע שלו.