ניצול השואה שניסה לסחוט את המדינה

בפברואר 1961 פנה הרמן לשר המשפטים, פנחס רוזן, וטען שצייד הנאצים טוביה פרידמן הבטיח פרס של 10,000 דולר תמורת מידע שיביא ללכידתו של אייכמן. הוא דרש שממשלת ישראל תשלם לו את הפרס, וטען שההימנעות מלהיענות לפניותיו אינה אלא "תכסיס מירמה והתנהגות בעלת כוונת זדון".

לאחר מכן באה הסחיטה: "אין לי שום עכבות לפרסם ברבים את השתלשלותה המלאה של הפרשה על שלל פרטיה, בכלל זה גם מידע על כל המעורבים, ששמותיהם וכתובות מגוריהם ידועים לי. אמסור את פרטיהם לרשויות החוק ולמשרדי הממשלה ואדגיש נחרצות את חלקם בשלילת חרותו של אדם תוך שימוש בכוך, בחטיפה, במתן שוחד ובהונאה". הרמן גם איים שימסור את המידע לסניגורו של אייכמן, רוברט סרבציוס, אשר העלה טענה מקדמית ולפיה אין להעמיד את מרשו לדין בישראל בשל חטיפתו.

הרמן סיים, ברומזו להתנערותה הרשמית של ממשלת ישראל מחטיפתו של אייכמן ומהצגתה כפעולה של מתנדבים פרטיים: "ממשלת ישראל, בהיותה מעורבת עיקרית, אחראית להצגתו המטעה במכוון של המבצע לעיני העולם... כיוון שכך, היא לבדה תשא באשמה אם תפרוץ כעת שערוריה עולמית בעקבות הפעולה שבכוונתי לנקוט. ייתכן ששר המשפטים של ישראל יחפוץ מבעוד מועד למנוע את רוע הגזירה ולהרחיק בכך סכנה גדולה".

מסמך אחר מגלה, כי התביעה אספה חומר על הסניגור, רוברט סרבציוס. מי שהיה המשנה לפרקליט המדינה (ולימים שופט בית המשפט העליון), גבריאל בך, סיכם את המידע על סרבציוס במזכר מיולי 1960. הוא לא היה נאצי, אך בעל נטיות ימניות ומיליטריסטיות; משרדו מאורגן במתכונת צבאית. אשתו עשירה, לו עצמו אין הון רב; עיתונאי ששוחח איתו התאכזב לגלות שמדובר ב"איש קטן ומשפטן בינוני בהחלט".

חודש לפני כן הוטרדה הנהלת משרד החוץ ממאמר בשבועון הגרמני "דר-שפיגל", בו נטען שמשפט אייכמן יהיה משפט ראווה שכל מטרתו לסחוט מגרמניה עזרה כלכלית נוספת לאחר תום הסכם השילומים. המשלחת לעניין הסכם השילומים, שישבה בקלן (והיוותה למעשה שגרירות בלתי רשמית של ישראל במערב גרמניה), הסבירה שהשבועון כנראה רוצה למצוא חן בעיני ה"חוגים הלא מבוטלים שיוכלו להיות נפגעים על-ידי ההתעוררות הכללית וחידוש החקירות בעקבות מאסר אייכמן" - רמז ברור למדי לפושעים נאצים נוספים.

גם בזמן המשפט לא פסקו הלחצים על התובע, גדעון האוזנר, בנוגע לזימון העדים. מכתב יוצא דופן שיגרה אליו חייקה גרוסמן, ממפקדות המרד בגטו ביאליסטוק ולימים חברת-כנסת. אתה ואני יודעים מדוע לא זומנתי להעיד, היא פותחת ואינה מפרטת, אך יש לי רגשי אשמה מסוימים על כך שאותו מרד לא זוכה למקום הראוי לו "במשפט ההיסטורי של העם היהודי נגד הנאציזם".

זה לא כל מה שהציק לגרוסמן. "אני עוקבת אחרי המשפט במתיחות רבה ומרגישה את המגבלות שהוטלו על מהלכו באופן מודע ובלתי מקרי... בבלקנים הייתה לחימה יהודית מפוארת - איפה היא במשפט? האם רק 'משא-ומתן' היה? ומה היה בסלובקיה? הדבר מטריד ומטריף את המחשבות. החנקת הביטוי אינו מוסבר, אינו מובן. הוא מדכא".

האוזנר, שהיה טרוד עד מעל לראשו, ענה רק כעבור למעלה מחודשיים בכמה שורות. "נראה לי כי באורח כללי הועלתה במשפט זה תמונת הגבורה והמרי באופן הולם. אפשרי היה כמובן להוסיף פרטים לרוב אך אינני סובר שבכך היינו מטיבים לשרת את המטרה... כפי שידוע לך, לא נעדר אף מקומו של גטו ביאליסטוק מן התמונה הכללית".

רוזן לא התרשם, שכן היה ברור לו שהרמן אינו מכיר את פרטי חטיפתו של אייכמן, בה לא היה לו כל חלק שהוא. לכן, הוא דחה את דרישתו על הסף. רוזן הבהיר בתשובתו, כי פרידמן הוא אזרח פרטי והבטחותיו אינן מחייבות את ממשלת ישראל. הוא סיים באומרו:

"אני בטוח שכיהודי וכמי שסבל בעצמו במחנה ריכוז נאצי, תחוש סיפוק על כך שאדם זה, המואשם בכך שנטל חלק מרכזי ברדיפת היהודים בידי הנאצים, נלכד ויצטרך לתת את הדין על מעשיו בפני בית המשפט, אפילו אם הוא אותר ונלכד בידי אחרים".

הרמן לא מימש את איומו וחלקו באיתורו של אייכמן לא נחשף עד שאיסר הראל פרסם את ספרו "הבית ברחוב גריבלדי". תיאור מלא ועדכני, אגב, מצוי בספרו של ניל בסקומב, "המצוד אחר אייכמן" (בו יש ליקויים אחרים, אך לא זה הנושא כאן).

כאשר התקרב המשפט, עלו על סדר היום שאלות רבות שהיו קשורות לסיקור העיתונאי. היה זה המשפט הראשון בתולדות המדינה שהוסרט במלואו, והזיכיון ניתן לחברה האמריקנית קפיטל סיטיס. חברת אולפני גבע הישראלית זעמה ופנתה בפברואר 1961 למנכ"ל משרד ראש הממשלה, טדי קולק:

"הגורמים המוסמכים מטעם המשטרה ולשכת העיתונות הממשלתית הצהירו והבטיחו קבל עם ועדה כי העבודה הקשורה לצילומי משפט אייכמן, תיעשה בארץ... זה למעלה מ-10 שנים שאנו חותרים לביסוסה של תעשיית סרטים ישראלית; אנו משפרים את ציודנו, מגדילים את אולפנינו, מעלים את רמת מעבדותינו... אם עלה בידי צוות ישראלי ללכוד את אייכמן, צוות ישראלי מנהל את חקירתו, וממשלת ישראל דחתה כל ניסיון למסור את שפיטתו לידיים זרות - הרי ודאי שמן הראוי היה להשאיר גם את ענין הסרטת המשפט בידיים ישראליות". הפנייה לא הועילה.

באותם ימים העסיק את קולק גם ספרו של משה פרלמן על לכידתו של אייכמן, שרת החוץ, גולדה מאיר, הייתה מודאגת שמא סיפור החטיפה יגרום למתיחות מחודשת ביחסי ישראל-ארגנטינה, ואף סברה שניתן יהיה להעלים בכלל את שמה. קולק תהה: "התיתכן העלמת שמה של ארגנטינה? הלא היא מוזכרת בחילופי האיגרות בין שתי הממשלות אשר צוטטו בספר".

קולק הזכיר, כי פרלמן כתב את ספרו לאחר שדן בנושא עם ראש המוסד והשב"כ, איסר הראל, אצל ראש הממשלה, דוד בן-גוריון. בן-גוריון אישר את הטקסט, והצנזורה בדקה כל עמוד. הספר לא ייצא לאור בארה"ב, כי פרלמן סירב להתיר למו"ל האמריקני לומר שהוא נכתב בסיוע אנשי הממשלה.

החשוב ביותר, אמר קולק, הוא שהספר יתפרסם לפני המשפט. הפרקים המרתקים בו על לכידת אייכמן "ימשכו את הקורא לקרוא על השואה ועל המדינה אשר הוצגו, בספר של מויש, באור הנכון והרצוי לנו". העיתונאים הרבים שיגיעו למשפט יקראו את הספר כהכנה "ויושפעו בכיוון הרצוי", וכך ניתן יהיה להשיב על הטענות שהועלו בעולם נגד חטיפתו של אייכמן.

אותו ספר היה נושאו של פתק בכתב יד ששלח ראש הממשלה לשעבר, משה שרת, לקולק חודש קודם לכן. שרת שימש כיו"ר הוצאת עם עובד, שפרסמה את הספר, והוא ביקש לקבל אישור סופי לפרסומו: פרלמן אמר לשרת שהספר אושר בידי בן-גוריון, "אבל למען הסדר הנני לבקש כי תאשר לי זאת על-ידי מכתב אלי כראש עם עובד. אנא, חתום כמנכ"ל משרד רה"מ".