עכו כמשל

המקום: בית משפט השלום, עכו.

המועד: יום רביעי, 09.03.2011.

בשעה 08:50 ניתן לחשוב בטעות, שאנחנו בפגרת בתי המשפט. בית משפט השלום בעכו, מבנה נאה וקומפקטי (בניגוד להיכל המשפט מנקר העיניים והבזבזני בחיפה, שגם אליו הגעתי באותו יום), כמעט נטוש. רק ב-09:00, השעה בה אמורים להתחיל הדיונים אצל השופטים רונית בש, ויליאם חאמד וגאמל נסאר, מורגשת תנועה של עורכי דין ולקוחותיהם. גם שלושת השופטים לא ממהרים: ב-09:20 הם עדיין בלשכותיהם.

נכנסתי לאולמו של משה אלטר, סגן הנשיא, לו קבועים מספר תיקים פליליים. לפי היומן שבמערכת נט המשפט, הוא אמור להתחיל את יומו ב-09:00, אך התובעת אומרת שלפי יומנה - הדיונים מתחילים ב-09:30. אין אפשרות לבדוק, משום שמחוץ לאולמו של אלטר אין לוח דיונים. בהמשך היום, בחיפה, אגלה שאכן כל קשר בין היומן הממוחשב לבין המציאות הוא מקרי בלבד, אבל זה נושא לכתבה אחרת.

מכל מקום, ב-09:15 התובעת המשטרתית לבדה באולם. אחרי כמה דקות ניגש אליה סניגור ומבקש לבטל את כתב האישום נגד מרשו. התובעת מסבירה שזה לא בסמכותה, אבל הוא ממשיך להסביר. השעה 09:30 מגיעה ואין שום התקדמות.

הסניגור לא ממש מתמצא בהליך הפלילי

אחרי עוד רבע שעה נכנסת הקלדנית. סניגור נוסף מגיע וגם הוא מבקש מהתובעת לדחות את הדיון, כי הוא רוצה לשוחח עם הממונה עליה ולנסות לסגור בענישה ללא הרשעה. מתברר שעורך הדין הזה, למרות גילו המתקדם, לא בדיוק מבין בהליך הפלילי. התובעת נאלצת להסביר לו, שמרשו יצטרך קודם כל להודות ולהיות מורשע, ורק אחר כך אפשר יהיה לפנות לשירות המבחן - שיוכל להמליץ על ביטול ההרשעה. הסניגור נראה מופתע ולבסוף מתעשת: טוב, הוא אומר, אלך על זה.

קשה להבין מדוע כל ההתדיינויות הללו אינן נעשות הרבה לפני כן. שני הסניגורים טוענים שהם לא מצליחים להשיג את הבכירים יותר בלשכת התביעות המשטרתית. אם כך - גם המדינה אחראית. מכל מקום, השורה התחתונה היא שכך נגרמות עוד ועוד דחיות, והעומס רק גדל.

אחרי עשר דקות מסתבר שזה כל מי שהגיע

אלטר נכנס ב-09:55 ומתנצל על האיחור. העובדה ששופט מאחר היא חיזיון כמעט קבוע; התנצלותו היא היוצאת דופן. הוא צריך עוד דקה-שתיים להתארגנות ומבקש מהקלדנית את רשימת התיקים להיום. בשעה טובה אפשר להתחיל; אלא שלא ליותר מדי זמן, כי רק שני סניגורים הואילו בטובם להגיע.

כאשר הראשון מבקש את הדחייה הנוספת, אחרי שכבר קיבל דחייה של חודש, שואל אלטר: "למה לא ניצלתם את האיחור שלי?". התובעת מסבירה, שהיא אינה רשאית לבטל כתבי אישום. אלטר, רגוע ונעים הליכות, מגיב בחיוך: "הוא לא ביקש יפה?" לבסוף מסכימה התובעת לעוד דחייה אחרונה והתיק נקבע ל-28 באפריל.

הסניגור השני, זה שלא כל כך מתמצא, חוסך זמן ואומר: "אני יכול לחזור על מה שאמר חברי ורק להחליף את השמות. היו מספר רב של פניות מצידי לקבוע פגישה ולא הסתייע, וגם כאן אבקש דחייה אחרונה כדי לקבוע עמדה סופית בתיק הזה". גם במקרה זה מדובר בדחייה שנייה, וגם כאן מוסכם על דחייה אחרונה ל-28 באפריל.

עשר דקות מתישות עברו וב-10:05 פונה אלטר לתובעת: "זה כל מה שהגיע? זהו?" התובעת אומרת שתיק אחד מהרשימה ירד, כי הוא אוחד עם תיק המתנהל בפני השופט חאמד. היא מזכירה לאלטר שיש נאשם אחד שהוא הורה יום קודם לעצור ולהביא בפניו, אבל מסתבר שהדיון בעניינו נקבע רק לשעה 14:00.

אלטר, שאינו יודע שאני עיתונאי, פונה אלי: "לא נעים לי לבקש ממך לשלם תמורת הכרטיס, כי באת ביום בלי אקשן. אם אתה רוצה אקשן, אני מציע שתלך למעצרים". קיבלתי את עצתו, ועל זה - בפעם הבאה.

השורה התחתונה: בית משפט השלום בעכו יכול להוות מיקרו-קוסמוס לרבות מבעיותיה של מערכת המשפט הישראלית. אם השופטים אינם מגיעים בעצמם בזמן, ודאי שאין הם יכולים לדרוש זאת מהצדדים. סניגורים נוטים לאחר ואפילו לא להגיע, כי הם יודעים שלא ייעשה להם דבר. חוסר ארגון מחייב לדחות עוד ועוד דיונים.

לפני שמתלוננים על העדר תקציבים ומחסור בכוח אדם, אפשר לעשות הרבה מאוד בתוך המערכת הקיימת, בראש ובראשונה: להקפיד על לוחות הזמנים ולא לבזבז שעות על גבי שעות בהמתנה ובדחיות. למשל: אם הסניגור ו/או הנאשם לא מתייצבים - יש להטיל קנסות משמעותיים, להורות על מעצר או אפילו להרשיע בהעדרם. שופטים שלא מגיעים בזמן צריכים לדעת שגם הם ישלמו מחיר, פשוטו כמשמעו.