פצעים שאינם מגלידים גם אחרי מאה וחצי

הוזמנתי להרצאה של פרופ' משה ארנס על ספרו, דגלים על הגטו (ידיעות ספרים, 2009), הפורס מחדש את הסיפור הכולל של לחימת גטו וארשה – על שני פלגי המרד היהודי. שהרי כמעט עד הופעת הספר הדיר הממסד את זכרם של פאוול פרנקל ושל הארגון הצבאי היהודי (אצ"י – ZZW) הרוויזיוניסטי, שעמד בראשו, ורק הזכיר את מרדכי אנילביץ' ואת הארגון היהודי הלוחם (אי"ל – ZOB) הסוציאליסטי, בפיקודו.

כשמציינים חמישים שנה למשפט אייכמן, צריך לזכור, כי המשפט התקיים גם כדי לשקם את הנזקים, שעוללה "פרשת קסטנר" לתדמית הסוכנות היהודית וראשיה בגין התנהגותם לפני מלחמת העולם השנייה, בשואה ולאחריה. משפט אייכמן השתלב במדיניות ההדרה, הנמשכת, פחות או יותר, עד היום ב"יד-ושם", שאינו מוכן לציין את עלייה-אף-על-פי – הבאת עשרות אלפי מעפילים בידי אנשי בית"ר ואצ"ל לחופי הארץ בשנות השלושים, בניגוד להוראות שלטונות הכיבוש הבריטי, שהסוכנות היהודית שיתפה פעולה עמן.

שאלתי פעם מתי יהיו בערינו רחובות על שמו של פאוול פרנקל, שאפילו תמונתו לא שרדה, ויש בידינו רק ניסיון לשחזרה באמצעות חבריו, ומתי ייכנסו לתוכניות הלימודים.

נמסר לי, כי במסלול הזיכרון בווארשה עצמה, מונצחים כבר פרנקל והארגון הצבאי היהודי. כנראה, זה הרבה יותר קל מאשר להנציחם בארץ.

כתבתי - בהקשר לסרט המצוין, מי רצח את אבא? של ליאורה עמיר-ברמץ, שהוקרן ב"מבט שני", שישה באפריל 2011 – שאני בעד בדיקת כל דבר, שיסביר את רצח ג'ו אלון, נספחנו האווירי בוואשינגטון, ויפריך את תמיהותיי בהקשר למלחמת יום הכיפורים.

למעשה, מנסה הממשלה להסתיר כל פעולה מפעולותיה, ויש לכך סיבות רבות – ובעיקר, חוסר תום-לב, שעליו מושתתים היחסים בינה לבין אזרחי המדינה, שהם רק לכאורה הריבון. כתוצאה מכך, נוצר אי-אמון תהומי בינינו לביניהם, והממשלה מחריפה אותו על-ידי העצמת חומות הסודיות סביב מעשיה. אהיה האחרון, שיטען שאין מקום לחשאיות, אך מחקריי מצאו, כי רוב הצנזורה מיועדת לכיוונים, שאינם לגיטימיים – לשמירה על כבודם של פקידים, של אלופים ושל שרים – בנוסף לעשרות חוקים, שהפכו את מדינת ישראל לגן-עדן לצנזורים.

שמירת חוק אינה ערך מקובל בארצנו. אדרבא – כפי שהציע פרופ' אהוד שפרינצק המנוח, נוצרה במדינה תרבות של אי-לגאליזם. כך, קונים אנשים את מעמדם בחברה על-ידי סחר בסודות מדינה. אני יודע/ת את הסודות – משמע אני חשוב/ה, ונמצאתי זכאי/ת לדעתם. וסודות המדינה מתגלגלים על שולחנות עמוסים בכל-טוב בקיטורי ליל שבת ובמפגשים חברתיים. ועדת וינוגרד הקדישה פרק נכבד בדוחה על כישלונות לבנון 2 לתרבות אי-ביטחון המידע.

ודרך אגב, אין זה מאפיין אותנו בלבד. בתרבות החשאיות לומדים האזרחים לחפש לעצמו מקורות מידע, ולקרוא בין השטין. בני-אדם אינם אוהבים להיות חלק מתעלומה, שאין להם פתרון לה. לכן, הם מחפשים פשר למציאותה – גם אם היא מורכבת למדי. כיוון שמלחמת ההתשה הושכחה, נותרה מלחמת יום הכיפרוים בלתי מובנת לציבור הישראלי. צבאנו האדיר, שכביכול ניצח בגבורה רבה ובנסים רבים את כל צבאות ערב תוך שישה ימים, הובס, ולא הצליח להתרומם מן הקרשים.

"איך נפלת משמים הֵילל בן-שחר נגדעת לארץ חולש על גויים. ואתה אמרת בלבבך אעלה השמים ..." (ישעיהו י"ד, 13-12). בסוף שנות החמישים הגה ליאון פסטינג'ר האמריקני את הרעיון, דיסונאנס קוגניטיווי – אדם נוטה להיות עקיב. אם הוא מאמין בדבר מסוים ומתנהג בסתירה לו, יחוש תחושה בלתי-נעימה של אי-מִתאם (דיסונאנס). צרימה זו תדרבנו לשנות את עמדותיו, או להתחיל להאמין בעמדה חדשה, שתקטין את העימות בין עמדותיו לבין התנהגותו.

במלחמת יום הכיפורים נוצר בישראל דיסונאנס קוגניטיווי בין הצבא, שהיה אמור להתגבר בקלות על כל איום (ולא אחזור כאן על דברי הרהב, שחלקם גובלים בטמטום תהומי, של גנרלים ושל מפקדים בכירים, שלא העלו על דעתם צליחה מצרית של תעלת סואץ – למרות שהמצרים התאמנו בגלוי לבצעה), לבין ביצועיו המקרטעים (בלשון המעטה) של צבאנו בשדות הקרב. הדיסונאנס נוצר, למשל, בין אמירתו הבוטחת והמוצדקת באותו הרגע של רב-אלוף דוד אלעזר, הרמטכ"ל, "נשבור להם את העצמות", לבין התבוסה המחפירה של אוגדת הפלדה בקרבות שמונה באוקטובר. לפיכך, המציאו בחדרים אחוריים בארצנו אגדות בדבר סימום החיילים המצריים כדי שיסכימו להסתער על קו בר-לב.

תרצה הכטר, ידידתי, עסקה בעבודת הדוקטור שלה (באוניברסיטת בר-אילן) במיתוסים הפוליטיים, שנפוצו בארץ בעקבות מלחמת יום הכיפורים וכיצד הם שירתו קבוצות אידיאולוגיות בחברה הישראלית – עבודה מדהימה, שעד היום אני מצר על כך שלא פורסמה בספר. מיתוסים פוליטיים נועדו להסביר את ההווה הקשה, ולחזות את העתיד. ההווה היה קשה בגלל שהמדינה הייתה על הקרשים, והתקשתה להתרומם מהם, כיוון שהונהגה בידי חדלי-אישים.

במצב הזה יש כר נרחב – בגלל אופיה הלא-דמוקרטי של המדינה – להשערות קונספירציה, כשם שגדלה האמונה בהסברים ובפתרונות משיחיים ולא-טבעיים – כמו אסטרולוגיה, קמעות, קוראי עתידות ומנחשי גורלות.

"השאלה החמורה והמעיקה לא פחות היא: אם אירוע מסוג זה אומנם קרה, האם ייתכן שהוא קרה יותר מפעם אחת, והאם ייתכן שהוא יקרה שוב?" שואל רון בריימן באתר מחלקה ראשונה.

בריימן מזכיר, בהקשר הזה את רצח רבין, שלדבריו, "הנסיבות שהובילו לרצח וההתרחשויות בליל הרצח עצמו לא נחקרו עד תומן, ונראה שקיימים גורמים עלומים העושים לילות כימים כדי לטייח ולמנוע בכל דרך את חשיפת האמת סביב נסיבות הרצח. האם גם המשך חייו של רבין עלול היה לסכן ולסכל הרפתקה מדינית מסוימת?"

כפי שכתבתי, יחסים בינלאומיים אינם מושתתים על פן אחד בלבד, והתחבולה וההונאה שולטות בהם. גם למדינת ישראל רקע נרחב בקנוניות, בהונאות ובקונספירציות. על הרקע הזה – אל מול הווה בעייתי, שהפך לעבר חידתי (אניגמטי), שאינו מוסבר, נוצרות השערות קונספירציה. ומה עוד, שיד נעלמה דואגת פה-ושם להעלים את הספרים, שנכתבו על הדבר.

כך, ספרו של מרדכי (נטקה) סקר, תיק נמסיס (1981). סקר היה "קצין בכיר בחיל המודיעין" – נכתב על עטיפתו האחורית – "...הספר, עלילתו דמיונית, מבוסס בי היתר על התרשמויותיו ו[על] ניסיונו העשיר במסתרי עולם המודיעין ... המחבר .... נפטר בטרם עת בי"ג טבת תש"ם (ינואר 1980)".

אם העלילה דמיונית (שקר מקובל, כדי להקל על העברתה בצנזורה – עיינו בערך חגי טיומקין) – מדוע נעלם הספר ממדפי חנויות הספרים מיד עם הופעתו?!

ואמשיך לצטט מהעטיפה האחורית של תיק נמסיס, שאולי מסבירה את היעלמותו המסתורית:

• "הייתכן שמלחמת יום הכיפורים הייתה פרי יוזמה של הדרג הבכיר ביותר בממשל האמריקני?

• "הייתכן שנשיא מצרי היה סוכן צמרת של המודיעין האמריקני?

• "האם וכיצד מימשו האמריקנים את תוכניתם ביחס לישראל?

• "כיצד ניצלו האמריקנים את ניסיון המודיעין הגרמני במלחמת העולם השנייה להשגת מטרותיהם בעידן המודרני?

• "האם הייתה מלחמת יום הכיפורים בלתי נמנעת?

"על שאלות אלה [כך!] ואחרות מתמודד המחבר ברומן ריגול ... החושף בפני הקורא צוהר לעולם הריגול על צדדיו האנושיים, על תככיו ותוצאותיו".

הקשר המרובע לחי דורון, עוד ספר"הזוי" על השערת הקונספירציה, נעלם לחלוטין ממדפי הספרים, ואינו בנמצא בספריות ציבוריות. בניגוד לספרו של סקר (שמדי פעם אני מצליח לדוג עותקים שלו בחנויות לספרים משומשים), אין להשיגו כלל, אלא במהדורה מצולמת, שמופצת מידי ליד כאילו הייתה ספרות מחתרתית (סָאמִיזְדָאט, Самиздат – כיאות לסוּגה, שצמחה במדינה בולשוויקית).

הקשר המרובע הופיע כארבע שנים אחרי המלחמה, בשנת 1978, בהוצאה עצמית, ונעלם. שחף פילוביץ (שהעלה חלק ממנו לרשת) מספר, כי פגש את חי דורון, המחבר, ו"לדבריו, ספרו לא אזל אלא כל המהדורה נקנתה על-ידי השב"כ כדי שלא תופץ, ועליו איימו שלא יטפל יותר בנושא".

תרצה הכטר לא התפעלה מהסרט של ליאורה עמיר-ברמץ. היא מסכמת, שבנותיו של אלון ראויות להסבר משכנע יותר למות אביהן, ומדגישה, "הרושם שלי הוא ש[בסרט] מדובר לכל היותר בתסריט בלשי כמו אותם סיפורים ידועים שבראשם עומד שרלוק הולמס. רק חבל שבמקום להקל על סבלן של הבנות לבית אלון המסקנות הללו רק מחריפות את הסבל ללא צורך. גם מדינת ישראל יוצאת רע מאוד בסרט, ובשורה התחתונה, לא מספקים לקהל הצופים נימוק אחד משכנע שאכן כך הם פני הדברים".

איני סבור, שסרט צריך לפתור בעיות – למרות שהסוגה הטלוויזיונית משכנעת אותנו לחשוב, שהכל פתיר – בניגוד למציאות. אני מינימליסט מאוד – לכל היותר, סרט יכול להפחיד פקידים ומקבלי החלטות, שסטו מדרך הישר. דווקא לכן, חשוב, שתהא תהודה גדולה וארוכה לסרטה של ליאורה עמיר-ברמץ.

בלי הרבה רעש, ציינה ארצות-הברית מאה וחמישים שנה לאירוע הקשה ביותר בתולדותיה, וטרם הגליד: מלחמת האזרחים. כמי שהתחנך בטקסס – שאינה ב"דרום העמוק" – למדתי, שכדי להיות מהוגן בלשוני (פוליטיקאלי קורקט – PC), עליי לקרוא למלחמה בשם, המקובל בדרום – "המלחמה בין המדינות" (The War between the States). כתלמיד מדעי המדינה והיסטוריה, ידעתי מיד שכוונת הדיקסים (הכינוי לדרומיים), שבצעד בלתי-חוקי בעליל שללו הנשיא אברהם לינקולן והינקים בכוח הזרוע את זכות מדינות הדרום לפרוש מהאיחוד. חמור המצב בטקסס, שהייתה רפובליקה עצמאית, שחתמה, כחמש-עשרה שנה קודם לכן, על חוזה לאיחוד עם ארצות-הברית, בתנאי שיובטח לה לפרוש מהאיחוד כרצון תושביה.

כל מי שמסתובב, גם כיום, בדרום נתקל בזעם הכבוש נגד ואשינגטון ונגד הינקים. "אתה לא ינקי" – אמר לי מישהו בבאר בפאתי צ'אטאנוּגה, טנסי – "לכן, אתה אורחי". הרמנו כוסות, ושתינו אותן, כמקובל, בבת-אחת (bottoms-up), כשהוא מקלל במלים גסות במיוחד את אמותיהם של הינקיס וגם את סבתותיהם.

לכן, אני תמה מחדש כל אימת שמישהו בשמאלנו מתגעגע לפשעי "אלטלנה" וה"סיזון", ורואה בהם פתרון לבעיות המדינה, כיוון שהשמאל מאבד את כוחו האלקטרולי בה – למרות יומרתו, שהקים את המדינה.

המלחמה החלה בהתקפה על מבצר סאמטר בצ'ארלסטון, צפון קרוליינה, בשנים-עשר באפריל 1861. כעבור ארבע שנים – לאחר שנהרגו כשש מאות אלף אמריקנים – נכנע הדרום, וגנרל רוברט לי, מפקד צבא הקונפדרציה (CSA), חתם על הסכם הכניעה באפומטוקס, וירג'יניה.

כמו בכל מלחמת אזרחים, סיבותיה נעלמו מזמן עד ששבתה האש, והשנאה העזה נותרה באִבה. יתר על כן, כניעת הדרום רק פתחה במסע נקמה חסר-מעצורים של הצפון, שהתעלל בזדון תקופה ארוכה בתושבי הקונפדרציה, בחסות החוק, ורדף את ה"מורדים". אחד מהם – הקצין הדרומי סמיואל לנגהורן קלמנס - ברח מארצו, כדי לא להיאסר. בגלותו הגיע גם למסע בארץ-ישראל, וכתב עליה ספר ידוע, מסע תענוגות בארץ הקודש, שרק חלקו תורגם לעברית, וחתם עליו בשם העט לו, מארק טוויין.

והכושים, הרי בעבור שחרור העבדים הכושיים פרצה מלחמת האזרחים? - זו תעמולה טובה, שהצליחה להפיל בשביה רבים. עובדה, גם מאה שנים אחר כך לא הגיעו השחורים בארצות-הברית לשוויון; ואפילו כעת, כשיש נשיא שחור, הוא טורח רק למען עצמו ולמען שולחיו, ואינו מקדם את מעמדם.

ועוד דבר קטן, הקרוב ללבי, עקב עיסוקי המחקרי – האם הפיקו לקחים צבאיים ממלחמת האזרחים? - התשובה – לא. לאירופה כמעט שלא הגיעה המלחמה. היבשת הישנה עסקה בענייניה: המאה התשע-עשרה הייתה סוערת למדי אחרי סילוק נפוליאון; ואפילו ממלחמותיה לא למדה אירופה דבר. שהרי המקלע (מכונת-הירייה) הופעל כבר באותה התקופה במלחמת קרים, וגם השימוש הנרחב בארטילריה וברובים נטעני-בריח. השימוש הטקטי והמערכתי ברובים הללו (שאפשרו קצב אש גדול יותר וירי בשכיבה), במקלעים, בארטילריה, בסיור קרבי ובטלגרף לא הובן, אלא בצבא הפרוסי. היו צריכים להמתין יותר מחמישים שנה – עד שלהי מלחמת העולם הראשונה, כדי להטמיע את כל מה שנלמד במלחמת האזרחים (ובמלחמת הבורים, ראוי לציין). ואחת מתולדותיה הוא הטנק (וכזכור, הפעיל הדרום צוללת בתקיפה על נמל צ'ארלסטון).

למרות המקלעים והארטילריה, גם במלחמת העולם הראשונה עדיין היו חילות פרשים, והם שרדו עוד כדור, עד כמעט מלחמת העולם השנייה. בניסויים, שערך צבא ארצות-הברית בטנקים דאז, קבעו חכמי הדור, שהטנק אינו רכב קרבי אמין, ומבצעי יבשה אינם יכולים להיסמך עליו. צחוק הגורל, שבין החותמים על מסקנות הניסוי היה קולונל ג'ורג' סמית פטון הצעיר, שהתפרסם במלחמת העולם השנייה כמצביא שריון.

ודרך אגב, גם ראשוני צה"ל הגיעו למסקנה התמוהה, שהטנק אינו אמין כרק"ם – בעקבות ה"תרגיל הגדול" בתחילת שנות החמישים; ולפיכך ייעדו לטנקים תפקיד משני של סיוע אש בלבד.

לאחר ששככו חגיגות המימונה, רציתי לדעת למה אין למימונה אסרו-חג?

קראתי בתימהון את דברי התהילה, שקשרו לראשה של מערכת "כיפת ברזל", והייתי כאבל בין החוגגים, כיוון שלא הבנתי את הסיבה לשמחה. לפני כעשר שנים שאלתי את עמיתי למכון למדיניות נגד טרור מדוע מתקשים לפתח מערכת ליירוט פצצות מרגמות (פצמ"רים) ורקטות – הרי הבעיה הטכנית פתירה. קיבלתי תשובות, שלא סיפקוני.

כעבור כמה שנים התוודעתי לד"ר עודד עמיחי – משוגע ללייזרים – ולחבריו (אל"ם יוסף ארזי, טייס, ואל"ם (מיל.) עופר לביא, כלכלן). שמעתי הסברים מזעזעים על קבלת ההחלטות, ופרסמתי את דבריהם.

קראתי מאמר מפוכח של ד"ר עמיחי ושל ארזי, ואני מאמץ את כותרתו: "כיפת ברזל – אופוריה לאומית מדומה?". מישהו, לדעתי, מנסה לרמות את דעת-הקהל, כדי לכסות על המחדל הגדול: לא רק שממשלת ישראל ויתרה על ריבונותנו באזור חוטף-עזה (ששטחו אינו ברור, אך גדל בהתמדה; ולהוותנו, עוד נתעורר בוקר אחד לא-עבות, ויתברר, שגם שכונת יד-אליהו נכללת בו), אלא שהחליטה לא להשקיע בהגנתו. נתנו קצת דמי לא-יחרץ לתושבי הפריפריה של עזה בדמות חדרי ביטחון, שנבנו בדירותיהם, ותו לאו.