אימת האימהות

הוא לא התפנה לעשות זאת לאחר פטירתה, אם משום שהיה דחוק בזמן ואם משום מניעות אחרות. אבל כעת, סוף כל סוף, עבר על כל כתוביה אחד לאחד.

מכתב קטן, בכתב ידה של אמי ז'ל, שמצא בין הניירות, העלה על דעתו שמא יש לה יורשים בקיבוץ עין החורש הנזכר מפורשות במכתב. יפה! לאחר טרחה קצרה מצא אותי ושלח לי את המכתב. ואני התרגשתי מאד. גם ממכתבו אבל בעיקר ממכתבה של אמי!.

הודיתי לו מאד כמובן, תהיתי על טיב הקשרים שהיה בין אימותינו, ואף רציתי להזמינו לביקור היכרות. אבל היהודי הנחמד דחה את ניסיונות ההתקרבות שלי, והבינני בלשונו התכליתית, שמה שהיה היה, ואין ברצונו לגלוש אל העבר. כיבדתי את הסתייגותו, מה גם שעל-פי השיחה הקצרה שניהלנו, לא היה בידו שום פרט נוסף, מועיל ומבהיר, לקשר בין האימהות.

והנה מכתבה של אמי אל חברתה, שיצא, על-פי חותמת הדואר בשעה 9 בבוקר, ב15 לאוגוסט 1939, במלאת לי שנה וחודשיים...

עין החורש
שלום לך פֶלָה,
את מכתבייך קיבלתי. ובכן תבואי מתי שיהיה לך יותר נוח.
זה כבר 7 ימים שאלישע שוכב חולה, בחום גבוה, וסיבת המחלה לא ידועה. כמובן שאני במצב רוח לא טוב. אבל מה לעשות, אני מאמינה שזה יעבור בשלום.
את הכתובת של ברנרד (ברנרד זילברשץ, ידיד קרוב של אמי. לימים חבר הכנסת הראשונה מטעם מפ"ם - דב ברניר. על מאמריו הרבים בעיתוני התנועה היה נוהג לחתום: ז. ברנרד. ובקיבוץ התלוצצו שזה היה נכון!...) אינני יודעת. הוא נוהג תמיד לבוא לעין החורש ביום שני בשבוע.
הנסיעה היא די פשוטה. יש לך קשר ישר עם עין החורש. מתחנת 'אגד' בשדירות רוטשילד פעמיים ביום, ב-8 בבוקר, וב-2 אחרי הצהריים. יתר הפרטים תיוודעי במשרד 'אגד'.
ובכן להתראות,
לולה
שלום מאליהו.

המכתב הקצר גדוש בשגיאות כתיב מכמירות לב. אמא כתבה אותו בהתרגשות וחשש לתינוקה, ומי אני שאנזוף בה, ואפילו בדיעבד, על עבריתה המתחילית מלאת הטעויות?

ובכן, זה לא עבר בשלום, כתקוותה. מחלת התינוק החמירה מאד, על-פי סיפוריה הייתה זו דיזנטריה אלימה במיוחד, והיא הובהלה לבית החולים המרכזי של העמק, בעפולה. וכך זכיתי, עוד בטרם מלאו לי שנתיים, להכיר מקרוב שני בתי חולים גדולים: בילינסון שבפ"ת והמרכזי לעמק שבעפולה. תלאות נסיעתה הבהולה לעפולה לא יסופרו כאן. שלהי המרד הערבי בערו עדיין בארץ. הכבישים של היום טרם נסללו, המלחמה בפולין כבר עמדה בפתח, והאישה הצעירה הייתה טרף לחרדותיה. מחלת הדיזנטריה הייתה אז אימת האימהות. תינוקות רכים נקטפו בשלה על ימין ועל שמאל, ומי יבטיח לה שגורל תינוקה הבכור, לא יהיה כגורלם?

בבית החולים נקטו מייד בצעדי חירום, אבל התינוק הלך ונגמר ממש מול עיניה הדומעות. היא ישבה לידו ולא הסכימה לזוז. כל חייה ותקוותיה התנקזו אל המיטה הזעירה. בערב השני היא גורשה ממש בכוח לחדר אחר שתוכל לנוח. באמצע נמנום הסיוטים שלה נכנס אל החדר הרופא המטפל. הוא התיישב לידה, וסיפר לה קצת על שלבי המחלה. התעניין מעט בחייה בקיבוץ הצעיר שליד חדרה. ואחר כך, מעט במפתיע, גלש לשיחה שונה לגמרי. את עוד אישה צעירה, אמר לה, וגם נאה למדי... ובעלך שביקר כאן לשעה קצרה, נראה לי איש נחמד מאד, משכיל ורציני.

אמא התכווצה על מיטתה, היא לא הבינה מה בדיוק רוצה ממנה הרופא המסור. והוא המשיך לדבר. אתם עוד צעירים. כל החיים לפניכם. ובוודאי תביאו עוד ילדים נהדרים לעולם. וכעת שאת כל כך עייפה ומותשת, את חייבת לנוח. אל תמהרי לשוב למיטת הילד. הוא בידיים טובות. והרופא המבוגר העביר יד אבהית על ראשה ונפרד ממנה. היא שכבה בחושך, נים ולא נים, והייתה נבוכה מביקורו המפתיע של הרופא.

ואז לפתע, הייתה לה הארה! היא תפסה שהוא בא לנחם אותה, ולהכינה למות התינוק! היא זינקה מהמיטה ופרצה בסערה אל מיטת התינוק. בכי לא נשלט אחז בה, והיא רעדה כולה.

גם שנים רבות לאחר מכן, כשהייתה מספרת לי את הסיפור, בפעם המי-יודע-כמה, היה ריגוש פתאומי אוחז בה. רגע ההארה הרחוק ההוא היה שב אליה שוב ושוב. במשך השנים השתנה יחסה אל הרופא שבא לנחמה. היו שנים שברכה על תבונתו וגישתו, והיו שנים שגינתה אותו על שלא הודיע לה ישר וברור. אני האזנתי לסיפורה בחצי אוזן. כבר ידעתי אותו בעל פה. ולמען האמת חשדתי בה לא פעם שהיא בדתה אותו וניפחה אותו מעבר לאמת. עד שהגיעני המכתב המפתיע שלעיל, ואני התנצלתי בפניה ליד מצבתה, בבית העלמין שלנו.

אה, והתינוק? כלומר אני? מה נגמר עם התינוק החולה בדיזנטריה הקשה, אימת האימהות? שכחתי לספר שכבר באותו הערב חל שיפור גדול במצבו, ולמחרת כבר שקלו להשיבו הביתה. 'המשבר עבר', כמו שאהבה אמא לצטט. ואני? אה, אני גם שוכח את הסיפור לזמן ארוך, עד שמכתב שכזה מגיע ממעמקי ההיסטוריה, או עד שמתפרסמת כתבה מרגשת בעיתון, על התינוקות בקיבוצים בשנות השלושים, שמחלת הדיזנטריה עשתה בהם שמות.