ברית חיים? ברית דמים?

עוד מעט ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל. בעוד ארבעה ימים, ביום ראשון כולנו נתייחד עם זכר בנינו ובנותינו, אחינו גיבורי המלחמה מכוחות הביטחון, שחרפו נפשם ומתו מות גיבורים על קדושת הארץ, ואשר במותם ציוו לנו את החיים. האם מישהו מכם היה משער שעדיין מתקיימות הכנות לקראת יום הזיכרון בבית יד לבנים בכפר דליית אל כרמל. הכפר ששכל 368 מהטובים בבניו במערכות ישראל עדיין לא מוכן כראוי לטקס יום הזיכרון.

ביום רביעי, ארבעה במאי 2011 התקבלה בדליית אל כרמל משלחת של סופרים ומשוררים בראשות יו"ר אגודת הסופרים העבריים, המשורר, בלפור חקק, וגם בחסות המזכירות הפדגוגית מטעם משרד החינוך במסגרת שנת הלשון העברית. המשורר, הרצל חקק יו"ר הוועדה לקשרי חוץ היה מיוזמי המפגש. את פני המשלחת קיבלו נכבדים מקומיים: ראש המועצה המקומית דליה, כרמל נסר אל דין, קיבל את פני הבאים בלשכתו יחד עם סגנו, מר עלמי נאטור. ראש המועצה הוא בנו של יוסף נאסר אלדין, יו"ר תנועה הדרוזית ציונית, שגם הוא נכח בלשכה והרצה בפנינו אודות ברית החיים והקשר הדרוזי יהודי הנפלא מדורי דורות.

הם גם קרובי משפחה של ח"כ לשעבר אמל נסראלדין, ששכל את בנו ואת נכדו בעת שירותם הצבאי. במקום סיפרו המכובדים על ברית הדמים בין העם הדרוזי לעם היהודי. הם דיברו על הנחיצות של הקשר בין היהודים לדרוזים כדי להשיג הגנה מפני האויבים העומדים עלינו לכלותינו. כאן קרא המשורר נביל נאסר אלדין שהיה בין מארגני האירוע מטעם הכפר דליה את תרגומו לעברית ל"תקווה" של נפתלי הירץ אימבר.

אחר ביקרה המשלחת בתיכון אורט רונסון והמנהלת ד"ר סועאד אבו רוכאן סיפרה בשבחם של התלמידים המדברים עברית על בוריה והישגיהם במקצועות העברית עולים על הישגיהם במקצועות הערבית. תלמידים עלו אל הבמה הקטנה וקראו בפני המשוררים טקסטים שכתבו בעברית. צעירים בני שש עשרה, שבע עשרה ושמונה עשרה שרק עתה התבגרו סיפרו לאורחים בלשון נוצצת ויפה על התבגרות ועל השתייכות למקום, לחברה ולמדינה.

משוררים קמו וקראו את שיריהם לאורך כל המפגשים, כל פעם בפני מארחיהם זיכו את השומעים בשירים אודות השפה והלשון העברית. אחר ביקרה המשלחת במכללה האקדמית של דליה "מכללת הכרמל" אותה מנהל הסופר ד"ר אכרם חסון. גם כאן השתתפו נכבדי דת, סופרים ואישים רמי מעלה נציגי העדה הדרוזית.

סיומו של הביקור בכפר דליה היה בבית "יד לבנים". אין ביקור שמתחיל בדליה ואשר אינו מסתיים בבית "יד לבנים". כשהגענו למקום ניכרה הזנחה. ניכר שאין מספיק תקציבים כדי לתחזק את המקום. קבוצת המשוררים טיילה במקום, והאמת לא יכולתי להישאר אדישה למראה שנגלה לעיניי. ניכר שהמקום נמצא בשיפוצים. תמהתי מדוע לא הספיקו לסיים את השיפוצים ובמיוחד ניכר שבחדר המיועד להנצחה עדיין לא סיימו את הכנת החלל לטקס ההתייחדות עם חללי העדה.

עמדנו חבורת משוררים ויו"ר האגודה בחדר ההנצחה, אליו נכנסים לאחר שמתכופפים כיוון שהפתח קטן מימדים. ומה ראו עיניי. על הרצפה נערמו תמונות של 368 חללי מערכות ישראל, החיילים הדרוזים. ניכר שלא הספיקו לסדר את המקום לקראת טקס יום הזיכרון. לא היה זמן לחשוב מה עושים. החדר העניק תחושה של מחנק, וכל מה שביקשו האורחים היה לקיים תפילת "יזכור" לצד תמונות המציבות זיכרון לחללים. ואכן קראו במקום תפילת "יזכור" לחיילים הדרוזים וגם את 'מגש הכסף' של אלתרמן דקלם בעל פה המשורר בלפור חקק.

שיאו של המפגש עם המארחים הדרוזים היה מעורר צער ורחמים. לא ציפינו למצוא את מקום בו מתייחדים הדרוזים עם חלליהם שרוי במעין הזנחה שנובעת מחוסר תקציבים. עוד באותו ערב צלצלתי לידידי נביל נאסראלדין, משורר מורה ומרכז המורשת הדרוזית . והוא שטח לפני בכאב את מה שאני הסקתי. "הביוקרטיה היא שמחסלת את הדמוקרטיה" הוא אמר לי ישר בראשית דבריו.

"הפקידים מנהלים את המדינה. הו, עד שמטפטפים לאמל נאסראלדין ולבית יד לבנים לזכרם של החללים הדרוזים ולאקדמיה הצבאית תקציבים... במכינה הקדם צבאית 28 חיילים שהולכים לקצונה, "הורגים" אותם עד שמזרימים להם כסף. הם צריכים להושיט יד כמו קבצן. הם משיגים כספים מתרומות, כאן 200,000 שקל וכאן..".

אני מרגישה שנכנסתי לדלת פתוחה, נביל מדבר בכאב על מצבה העגום של החברה הדרוזית, שמשלמת מחיר גבוה על הברית שחרטה על דגלה. "הזכויות על השוויון על-פי העדה הדרוזית אינן מיושמות. אין מימוש להחלטות של ממשלות ישראל להשוואת התנאים של הכפרים הדרוזים לעיירות הפיתוח בישראל, ויש החלטת ממשלה עוד משנות השבעים (של המאה הקודמת)."

במקום שהעדה הדרוזית הקטנה תשמש כמודל חיקוי לעדות אחרות כמו המוסלמים והנוצרים מוצאים עצמם הדרוזים מקופחים ואף מושפלים. נוצר מצב שהתרומה הרבה של הדרוזים למדינת ישראל, ברית הדמים ההיסטורית שחרטו על דגלם התפוצצה להם בפנים. כמה סמלי שבמקום בו נכתב המנון 'התקווה' חוגגת ההזנחה. ראה זה פלא במקום להדק את הקשר ולבסס את הברית עם מי שמדברים על הציונות יותר מאיתנו אנו מוצאים שמתעלמים מזכויותיהם הבסיסיות ומתעלמים מכל מה שמגיע להם בהיותם אזרחים המשלמים מחיר גבוה בשל נאמנותם למדינה. הבניין בו נכתבה התקווה של כולנו מאכזב את מי שמבקר בו. צריך לשנות את היחס שלנו אל המקומות ההיסטוריים ואל העדה שבחרה להשתלב בחיינו וגם במותינו.

מדוע כדי לקבל תקציבים לשיפוץ בית "יד לבנים" הם צריכים להתחנן? מדוע אי-אפשר להאדיר מקום שיש לו חשיבות חינוכית ממדרגה ראשונה? מדוע אין הפניית משאבים כפי שנעשה במגזר היהודי? לו היה זה בית "יד לבנים" בעיר בה מתגוררים יהודים לא היינו מוצאים את תמונותיהם של החיילים מונחות על רצפה מאובקת כמה ימים לפני תחילת הטקסים. מבייש אותי כאזרחית המדינה לבקר במקום שמסמל עבורי את קדושת המתים וגם קדושת החיים, ולמצוא שהוא אינו מסוגל לתפקד כי אין לו תקציבים כראוי וכיאה. מקום שמבקרים בו עשרות אלפים, פשוט בושה היה לראות את הדברים.

אין כאן כבוד למשפחות השכולות, אין כאן כבוד לנופלים. האם זוהי ההתייחסות שלנו לנופלים למען הגנת המולדת? המקום שמנציח את הזיכרון הקולקטיבי של כולנו, ולא משנה מי נפל למען הגנת המולדת, על כן יש לו בעיני חשיבות ממדרגה ראשונה. ציפיתי להתייחסות שונה למי שכרתו עמנו ברית חיים וברית דמים.

ניכר שהעיר דליה מכבדת את הקשר שלה עם מדינת ישראל. תלמידי התיכון לומדים עברית ומגיעים להישגים נאים ביותר, הבנים כמעט כולם מתגייסים לצבא ותורמים את חלקם למדינה כמו כולם, 85% מהם מתגייסים לצבא. המעורבות של האזרח הדרוזי עולה פעמים רבות על המעורבות של האזרח היהודי. נאמנות לערכי המדינה נמצאת בראש דאגותיהם, והם שואפים לחנך את הדורות הבאים להתמיד בברית הדמים הזאת.

ואני שואלת כאן, האם זוהי הברית שאותה אנו מבקשים? האם אנו מחפשים ברית מקפחת? ברית בה יש שווים יותר ושווים פחות? האם הברית הזאת היא ברית שבה צד אחד משלם בדמיו והצד השני נמנע מלשלם את הדמים המגיעים, האם אנו רוצים שהבועה תתפוצץ ביתר שאת? אם לא נשים את הקיפוח הזה על סדר היום הציבורי, נוכל להצטער על כך בהמשך דרכינו המשותפת. הדבר מעורר המון סימני שאלה כעת בקרב אחינו הדרוזים, והאם הם ימשיכו להרגיש כך ולשאת את העלבון עוד זמן ממושך?

דלית אל כרמל, היא עיר תרבותית, יחסית למספר תושביה מתגוררים בה סופרים ומשוררים רבים. ליד משכן "יד לבנים" חנכו לאחרונה בנוכחות שר החינוך גדעון סער ומנכ"ל "יד לבנים" אלי בן שם את דירת היצירה לסופרים ולמשוררים העברים והדרוזים. מנהלת בית הספר התיכון סועאד אבו רוכאן וגם מנהלת הספרייה ברונסון גב' אכלאס פרו הזמינו סופרים ומשוררים לשהות בדירת היצירה כדי להעביר סדנאות כתיבה לתלמידים הצמאים לדיאלוג עם היוצרים. אין ספק שדלית אל כרמל, עיר יפהפייה על הכרמל זועקת קיפוח, זועקת השפלה. והחברים שלי שם התביישו לספר לי על כך...