לפני למעלה מחמישים שנה, בידיעה ב
מעריב מ-6 בינואר 1958 של הכתב שמואל שגב, נחשפו כמה מזיכרונות של המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני. "אחד התנאים שלנו לשיתוף פעולה צבאי בין הערבים לבין גרמניה היה מתן יד-חופשית לחיסול היהודים בארץ ישראל ובמדינות ערב האחרות. באיגרת רשמית ששלחתי לאדולף היטלר תבעתי הצהרה מפורשת מצד גרמניה ואיטליה כי הן מכירות בזכותן של מדינות ערב לפתור את בעיית המיעוטים היהודיים בצורה ההולמת את השאיפות הגזעיות והלאומיות שלהן ובהתאם לשיטות המדעיות שנקטו גרמניה ואיטליה כלפי היהודים שלהן. תשובת הגרמנים הייתה: 'היהודים שלך'".
כאשר מבקשים לדון בציון ה"נכבה" על-ידי ערביי ישראל ועוזריהם בשמאל, הרדיקלי והפחות רדיקלי, ראוי להביט במציאות כפי שהיא באמת: ה"נכבה" הייתה האפילוג של שואת יהודי אירופה. ציונו של "יום הנכבה" איננו רק קידום המיתוס השקרי שלפיו ערביי ארץ ישראל גורשו מן הארץ על-ידי הכוחות הציוניים, ולא ברחו ברובם (מידיעות רבות שנמסרו ממנהיגי הערבים, אלה הפצירו בבורחים להישאר דווקא בעריהם, כמו יפו, שלפי 'תוכנית החלוקה' נכללו בשטחי המדינה הערבית). ה"נכבה" איננה רק ניסיון להמשיך בקמפיין הארסי שלפיו הורתה של ישראל בחטא. למען האמת, ה"נכבה" היא כיום הפרדיגמה ההיסטורית הבסיסית של מחנה מכחישי עצמאות ישראל. הם מכחישים את העובדה שה"נכבה" היא התשליל של עצמאות היהודים. כי הערבים, המאוכזבים מכישלונם של הנאצים לממש את "הפתרון הסופי", ביקשו לבצע ביישוב היהודי בארץ ישראל את האקורד הסופי של השואה: חיסול יהודי הארץ כהמשך ישיר למפעלו של
אדולף אייכמן. האסון שנפל על ערביי הארץ הוא המשך ישיר לאסון שנפל על הגרמנים אשר נכשלו בתוכנית להשמדת היהדות.
בזיכרונותיו כותב אל-חוסייני, כי "ניצחונותיה התכופים של גרמניה על בריטניה וצרפת עשו באותה תקופה רושם עז ביותר על כל מדינות ערב ועל תושבי עירק בפרט. סיכויי הניצחון הגרמני פתחו בפנינו אפשרויות נקמה גדולה... בהופעות ובפגישות שהיו לי העליתי את הסיסמה 'אויב אויבך הנו - ידידך'... היה ברור לי ולחבריי העירקים שהתרכזו סביב ראשיד אל-כילאני (מנהיג הממשלה הזמנית הפרו-נאצית בעירק שברח לברלין לאחר תבוסתו, שם הצטרף לורמאכט, ד.מ.) כי רק על-ידי מדינות הציר ניוושע. גם דעת הקהל תמכה בגישה זו ובהפגנות המוניות שנערכו מפעם לפעם ברחובות בגדד, צעקו המפגינים: - 'יחי חאג' מוחמד היטלר!'".
לשמאל הרדיקלי בישראל של אותה עת היה ברור עד מאוד, כי אסונם של הערבים הגיע להם משום תמיכת הנהגתם בנאצים ותקוותם כי במלחמתם ישיגו את שלא הספיקו לממש חבריהם הנאצים המובסים והמוכים. הקומוניסטים בישראל התגייסו כולם למערכה להקמת המדינה העברית הצעירה. ב-10 וב-11 ביולי 1948, התכנס הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, איחוד טרי וצעיר בין הקומוניסטים היהודים לבין אלה הערבים. "הוועד המרכזי מספק בסיפוק רב ובהוקרה", פורסם בעיתון "דבר", "את דבר העזרה המוסרית-פוליטית והחומרית המוגשת למדינת ישראל (על-ידי ברית המועצות)... למען הגנת האינטרסים של המוני העם העמלים, למען הבטחת הריבונות הלאומית והניצחון על האויבים, למען בנין החזית הלאומית הדמוקרטית והבטחת ההצלחה של גיוס כולל ומלא לחזית המלחמה (בערבים, ד.מ.)... יש צורך מיידי לחזק את הממשלה הזמנית". "הוועד המרכזי", נחתמה ההודעה, "מחליט לשגר מייד את חבר מזכירות המפלגה א. גוז'נסקי לאירופה לשם המשכת פעולות הגיוס של עזרה כל-צדדית למלחמת מדינת ישראל".
א. גוז'נסקי, הלוא הוא אליהו (אליושה) גוז'נסקי, נשלח לצ'כוסלובקיה כדי להגביר את אספקת הנשק לישראל במלחמת השחרור. לאף אחד מהקומוניסטים היהודים לא היה ספק כי מדובר במלחמה צודקת. איש לא חשב על המילה "נכבה". כיום, המונח "מלחמת השחרור" איננו מוזכר בטרמינולוגיה של השמאל הישראלי, בטח לא של הקומוניסטים. את העזרה ההיא והתמיכה במלחמת השחרור, משכיחים לטובת השקר הגדול שנקרא "נכבה". אולם מעבר לעובדה כי הדיבור על "שואת הפלשתינים" הינו שקר גמור ומוחלט, הריהו גם מאמץ לרוויזיה היסטורית. עיקרה של רוויזיה זו איננו רק הטלת האחריות על ישראל להיווצרות אסונם של הערבים, אלא גם השכחת העובדה שה"נכבה" היא פרי מאמצי הערבים לעשות ביהודים את שלא השלימו לעשות בהם הנאצים. כך, בכתבה שפורסמה במעריב ב-11 ביולי 1961, פורסם פרוטוקול הדיון במשפטו של אדולף אייכמן. התובע, גדעון האוזנר, חקר את אייכמן על ביקורו בארץ ישראל בשנת 1937. "אחת המטרות של נסיעתך הייתה ליצור קשרים עם חאג' אמין אל-חוסייני, לא כן?", שאלו האוזנר. "התובע לוחץ על הנאשם", דיווח כתב מעריב, "ודורש ממנו להשיב בקצרה: כן או לא. אייכמן מנסה לתת תשובה ארוכה, אך התובע משסע אותו ועומד על שלו, ואז הנאשם עונה: כן".
העובדה שבארגוני השמאל מציינים את "יום הנכבה" תוך השכחת הרקע לו, קרי: שיתוף הפעולה בין ההנהגה הערבית לבין הנאצים, ותוך טשטוש הקשר שלו, דהיינו: התוקפנות הערבית שביקשה להשמיד את יהודי הארץ כפי שרצתה לעשות לפי עדות חאג' אמין אל-חוסייני, איננה מעידה, ערב יום העצמאות, על בלבול מוסרי, על תינוקות שנשבו בידי הפלשתינו-פשיזם. מצייני "יום הנכבה" ממשיכים, במידה כזו או אחרת, את דרכו של המופתי הירושלמי.
ניתן לסכם את כל עניין ה"נכבה" בעדותו של הויפטשטורמיפרר דיטר ויסליצני, קצין ס. ס. לשעבר שהעיד במשפטי נירנברג מטעם הקטגוריה. "לדעתי מילא המופתי, הנמצא מאז 1941 בברלין, את התפקיד המכריע בהחלטות הממשלה הגרמנית להשמיד את יהודי אירופה. בכל פגישותיו עם היטלר, ריבנטרופ והימלר, חזר והציע את השמדת היהודים. הוא ראה בכך פתרון נוח לבעיית א"י.
בשידוריו ברדיו ברלין, הוא עלה אפילו עלינו בהתקפותיו האנטישמיות. שמעתי שהוא ביקר בעילום שם יחד עם אייכמן בתאי הגז באושביינצ'ם (אושוויץ)". מנהיגות ערביי הארץ ביקשה אפוא לעולל ביהודים את שעוללו בהם הגרמנים. אלה המתאבלים על ה"נכבה" ביום חגיגת עצמאות ישראל אינם אלא משרתיו הנרצעים של המופתי המבקר באושוויץ'. עשן היהודים הנשרפים בכבשנים לא הפריע למופתי של ירושלים, ואלה ההולכים היום בדרכו בציינם את "יום הנכבה" אינם שונים בהרבה מהמנהיג המוסלמי אשר נכנס בשער המחנה שמעליו התנוסס הכיתוב "העבודה משחררת".
