השופט: יוסף שפירא, בית המשפט המחוזי, ירושלים.

המועד: יום רביעי, 27.04.2011, שעה 09:00.

הנושא: תיקים פליליים.

בדיוק בשעה 9 מכניס השופט יוסי שפירא את ראשו מבעד לדלת לשכתו ואומר לסניגור, שהתובעת התקשרה, מסרה שהיא תקועה בדרך ותגיע בעוד כמה דקות. היא אכן מגיעה ב-09:15, מסבירה שבעלה במילואים ולכן הייתה צריכה לקחת את הילדים, ושפירא נכנס מיד אחריה.

מדובר בבקשה למעצר עד תום ההליכים של תושב יו"ש, החשוד בביצוע עבירות מין בילדה בת שמונה, באולם שמחות בו עבד בהדחת כלים. שפירא מתחיל בהתדיינות לא לפרוטוקול עם הצדדים, כדי להתעדכן במצבו של התיק. כאשר מוכנס העציר, אומר שפירא לסניגורו שיעדכן את מרשו: "לא רק לי מגיע עידכון", הוא מסביר ומעניק את הזמן הקצר הדרוש.

הטיעון העיקרי של הסניגור הוא, שיש בעיות רבות בראיות שמציגה המדינה. הוא מציג את הסתירות בעדויות של בעלי האולם, הורי הילדה ואף הילדה עצמה. אין לו ספקות שהילדה הותקפה, הוא מדגיש; השאלה היא, האם החשוד הוא זה שביצע את המעשה.

לכל אורך הדיון, מנסה שפירא להזכיר לסניגור שלא זה הפורום המתאים לדון בחוזקן של הראיות, שכן בהארכת מעצר - אפילו עד תום ההליכים - די בכך שיש ראיות לכאורה. "אני לא יכול להיכנס לזה בשלב הזה", הוא אומר כאשר הסניגור טוען שבעלי האולם חיפש קורבן קל. "בשלב זה לא נכנסים לשאלת המהימנות", הוא צריך להזכיר כעבור דקה או שתיים, "זה כבר אמרת; הנקודה הבאה". ושוב: "לא בשלב הזה". ושוב: "טוב, את זה הבנו".

הסניגור מצידו מבטיח שוב ושוב שלא יתמקד בשאלת הראיות, אך חוזר מיד לעשות זאת. שפירא, מנומס וסובלני, מאפשר לסניגור יותר מדי מרחב בהעלאת הטיעון הזה, ודומה שיכול היה לקטוע אותו ביותר תקיפות.

שפירא משרה אווירה טובה ועניינית, ומדי פעם אפילו משחרר הערה מבודחת-למחצה. אנושיותו ניכרת כאשר כבר בתחילת הדיון הוא מסביר, שהוא מוטרד מכך שהחשוד מצוי במעצר למעלה מחודשיים. מצד אחד, מסביר שפירא, אולי הגיע הזמן לבקש תסקיר משירות המבחן על אפשרות של מעצר בית. מצד שני, דיון ההוכחות קבוע לעוד כחודש, ובהנחה שבישיבה הראשונה יישמעו העדים העיקריים - ייתכן שיהיה קל יותר לשחרר אותו אחרי הדיון הזה, כי סכנת ההשפעה על עדים תפחת.

התובעת מבהירה, כי מאחר שמדובר בשוהה שלא כחוק, המדינה ככלל אינה מסכימה למעצר בית, משום שלא צריך לתת לו "פרס" בדמות הישארות בתחומי ישראל. הסניגור מגיב: זו עמדת המדינה, אבל בתי המשפט פסקו אחרת, כי בעצם - מה ההבדל אם שב"ח מוחזק בישראל במעצר או במעצר בית?

ההבדל בין ישראלי לשב"ח - מסביר שפירא - אינו נובע מכך שמישהו מעניש את השב"ח, אלא מכך שלישראלים מאפשרים לצאת לעבודה לכמה שעות ביום, גם כאשר הם במעצר בית. זה כמובן לא יתאפשר לשב"ח, ולכן "מעצר הבית המלא הרבה יותר נוקשה במקרה הזה". הסניגור מסכים, אך אומר שלעומת מעצר רגיל - זה הרע במיעוטו.

כאשר מתברר שבאולם נוכחים שני תושבי ראס אל-עמוד, המוכנים לפקח בביתם על החשוד, מאפשר להם שפירא להשמיע את דברם. "החזקתי פעם בן-דוד שלי במעצר בית, כשגרתי באשדוד", מסביר אחד מהם לשפירא את כישוריו. "מי שמר עליו?", תוהה שפירא, והאיש משיב: "אני עובד בשמירה, אז בלילה התחלפתי עם האח שלו. שנה וחצי הוא לא יצא מהבית, התייצבנו לכל דיון".

רגישותו של שפירא לזכויות החשוד ניכרת גם לקראת סוף הדיון. בשלב מוקדם יותר ציינה התובעת, כי ברשותה מצויות הקלטות החקירה של הילדה, שפירא הציע לסניגור שיצפה בהן, אך הלה אמר שקרא את התמליל. כאשר התובעת מגישה את התקליטורים, שפירא חוזר על הצעתו ומזכיר, שהתמליל לא משקף שפת גוף או הדגשים קוליים. כעת מתעורר דיון בשאלה כיצד ומתי בדיוק יצפה הסניגור בחקירה, אך שפירא מותיר זאת לו ולתובעת.

הדיון מסתיים ללא הכרעה. שפירא אומר שהוא צריך ללמוד את החומר ומנסה לתאם תאריך קרוב ככל האפשר למתן החלטתו, שוב - לנוכח התקופה הארוכה בה החשוד מצוי במעצר. לבסוף הוא קובע את הדיון הבא לשישה ימים מאוחר יותר, למרות שהיה מוכן לקיימו יום קודם, אבל לצדדים יש אילוצים.

השורה התחתונה: שפירא מצדיק את המוניטין שלו, כאחד השופטים היותר חביבים ואנושיים במערכת. הבעיה היא, שלעיתים זה בא על חשבון היעילות; שופט קצת פחות נחמד, היה מונע מהסניגור להיכנס לשאלות המהימנות שאינן צריכות לעלות בדיון שכזה.

מזג שיפוטי: 9

יעילות: 8