בין כלום לטמטום: השכפול הבלתי נגמר של בר רפאלי

1. אני מתקשה לכתוב את מה שאני רוצה לכתוב על בר רפאלי. כששמה מופיע על המסך, אני מתמלא בעייפות ובלאות. צירוף האותיות ב-ר-ר-פ-א-ל-י גורם לי לחוש ריקבון שלי מעצמי. אני מרגיש שאני דורך על מקום שרבים דרכו לפני ושהמקום הזה כבר עייף מסוליות נעליים, מבקש שיניחו לו להתגבש מחדש.

ובכל זאת, איני יכול לשאת אותה יותר. "אותה" - כלומר, לא ממש אותה, כי הרי ממש אותה איני מכיר; אני מדבר על הדבר הזה שנקרא "בר רפאלי", האותיות והדימוי, הדבר הזה שמשתמשים בו כל הזמן כדי לומר שני דברים עקרוניים: סקס וכסף.

איני יכול לראות שוב תמונה שלה בשער אחורי של עיתון יומי, כשמעל הידיעה כותרת המורכבת מחידוד לשוני מביך ("התגברה"!), שלעולם כולל וריאציה על שמה או על שם החבר המפורסם שלה, שעזב אותה או לא עזב אותה, ושאולי יחזרו ואולי לא יחזרו, ושכעת מתרועע עם אחרת או לא מתרועע עם אחרת, אבל היא, היא דווקא מרוצה מהחיים, הנה היא מצולמת עם שמלה מהממת בקאן, הנה היא עם ביקיני חושפני בריביירה, הנה היא עם מישהו שמעסה את גבה בשרמנטיות (מי זה? חבר חדש?? קשר רומנטי שלא ידענו עליו??? בקרוב במעריב: "חשיפה!!! זה... סתם ידיד!!!!!!").

איני יכול עוד לשאת את הכספומט הזה, את האוטומט הזה, את הטמטומט הזה ששמו "בר רפאלי", הפלקט שמושך אליו אלפי זבובים נטולי תודעה, שמגיעים לטעום מהדם ולהריח את הזיעה, והכל בשל צורה סימטרית שמשוכפלת עד אינסוף על-ידי טכנאים שמכונים אנשי תוכן.

איני יכול לשאת את "בר רפאלי", הדימוי הפופולרי שאינו אלא עלבון לאנושות, שאינה דורשת דבר מלבד תוואי אסתטי ואנטי תוכן. איני יכול לשאת את התמונה הזאת, שבמקור אמורה לגלם יופי, אבל ריבוי ההעתקים הפכו אותה לאחד הדברים המכוערים ביותר, סמל של אנושות דקיקה, דה הומניזציה ברזולוציה גבוהה, אדם שאינו אלא תמונה, תמונה שאם תאמץ את עיניך תראה שם כלום, פשוט כלום, ממש כלום, נשבע לכם שכלום. ובר רפאלי, היא בוודאי אינה כלום. היא הרי בנאדם. ומשום שהיא אינה כלום ומשום שהתמונה שלה היא רק כלום, נוצר הפער הזה, המרווח הזה, הבור הזה שאותו כולם מבקשים ושאיני יכול לשאת עוד.

2. וישנה כמובן הקריצה, ידידתנו משכבר הימים, זו שמאפשרת את העוולה בתחפושת של שעשוע, זו שמאפשרת לאנשים ראויים לעשות דברים לא ראויים, זו שמלבינה את הכל בשם חוסר האמונה, זאת שמזכירה לנו שגם כך הכל חסר ערך, בר חלוף, נטול אמת ממשית, אז מדוע אתה מתרגז כל כך? אני בכלל לא מתרגז, רק מתעייף, נרקב, מתמוסס. אני רואה את התמונה הזאת של בר רפאלי ולא יכול לדחות מעלי את המחשבה שהכל הבל, ובעקבותיה את הזלזול באנשים, ואת האפשרות להרע להם, ואת האדישות כמצב צבירה.

הנה מה שעושה תמונה של בחורה יפה שמשוכפלת עד אינסוף: היא מאפשרת לך להישאר אדיש לאנשים לא יפים שאינם משוכפלים לעולם. סתם אנשים.

ובעצם, לא צריך לטרוח על ניסוח מלוטש, צריך לכתוב את הדברים כמו שהם: כשרואים את בר רפאלי בלי הפסקה, מניחים שזה מה שחשוב. ואם זה מה שחשוב, אז מה בעצם חשוב? כלום לא חשוב. ואם כלום לא חשוב, אז כלום לא חשוב.

הקריצה, אוי, הקריצה. חשבתי שגם לה יש גבול, שגם לה יש מועד פקיעה, שבשלב מסוים היא אמורה לגווע ברעב, כי כבר הובנה, ופוענחה, ומוצתה, והתעייפה. אבל לא. ממש לא. היא עדיין שם, הדימוי והאותיות, עדיין מרוחה על הפופולריים שבעיתונים, המצליחות שבתוכניות, החשובים שבראיונות. וכולם נרגשים, ובלעדיים, ומתקשטים, ובסוף שואלים את אותה שאלה: תגידי, איך זה שגם אנחנו נשלחנו לשאול אותך את אותה שאלה?

3. מה שמטריד ב"בר רפאלי" זה לא הרצון לסקס שמונח מתחת לדברים, אלא הרצון לאותו סקס, לאותה תנוחה, לאותו אקט. מה שמטריד ב"בר רפאלי" זה לא החרמנות, אלא דווקא היעדר החרמנות. הניוון. הצורך לקיים יחסי מין עם אותה אשה שוב ושוב. כן כן, גם במקום הכי ייצרי, הכי לא תרבותי, הכי מופרע, גם באזור של הפנטזיה - היא נמצאת שם, הדודה הזאת.

לשים שוב תמונה של בר רפאלי זה לומר: אני איש משפחה למופת. ומילא שאדם רוצה להיות במציאות איש משפחה למופת, אבל שגם הפנטזיה שלו תיראה כמו המציאות? לאן נעלמו הסטייה, העיוות, המסתוריות? לאן נעלם הדמיון? כיצד זה הפכנו כולנו ליועצי מס? כמה עייפות, כמה לאות, כמה מוות יש בטקס הזה שנקרא "בר רפאלי".

4. אני מבקש להודות מראש לכל אלו שטוענים שמדובר בתסכול פרטי שלי, שמה שאני עושה זה שוב לכתוב על בר רפאלי בכסות של מתנגד לבר רפאלי, ש"הפוסל במומו פוסל", שאני חרמן מתוסכל, שוביניסט פרימיטיבי וכו'; אני רוצה להודות למשפחת רפאלי, לסוכנות שלה, לידידיה הרבים ברחבי הגלובוס. אני רוצה להודות מראש לאלה שמעריצים אותה, שמצלמים אותה בקניון, שמבקשים חתימה, שמתעלפים למראה. לאחרונים אני אף רוצה לומר: אתם סתומים.