"פולישוק": כמו הפוליטיקה הישראלית, לא מבריקה

מה צופנת הקדנציה החדשה של "פולישוק" לגיבוריה ולצופיה? קשה עדיין לומר. פולישוק מתכוון לרוץ לראשות מל"ל, כוונה שמבטיחה פנקסנות ודילים לרוב. הוא גם מתקדם כמינוי זמני למשרד משמעותי - משרד המשפטים, או בהגדרתו החדשה, התפורה למידותיו הרופסות של פולישוק, "המשרד לעניינים משפטיים" - עוד התמודדות עם רגעי מבחן עתירי לחצים כמו קידום חוקים ומינוי שופטים.

קוזו אביטל מצטרף לצוותו של השר, דבר שאמנם גוזר את הפרדתו המעציבה מפטרונו הפוליטי חומי שליט, אבל מגדיל את הזדמנויותיו להתעמר בפולישוק בלשונו החדה (ציטוטים נבחרים מהפרק הראשון: "להיות יועץ של פולישוק זה להיות דייג בים המלח", "גם אם תרוץ לבד, מתחרה יחיד - גם אז תגיע שני", "אתה מסוגל להתקשר ולזחול בו זמנית?"). ומוניק (פנינה טורנה), אשת השר, עוברת מצדו השני של קו הטלפון לחזית, מעבר שיגרור שלל מבוכות מהסוג שנשות שרים מפליאות לעשות (מי אמר שרה וג'ודי?).

"פולישוק" עדיין צריכה להחליט מה היא, ולהפסיק להתנדנד בין דאחקות נמוכות (זונות במשרד ויועצת משפטית עם פגם דיבור) לשנינות מחוכמת. עולם בדיוני למחצה עתיר פוטנציאל, דמויות נהדרות (עם שמות נפלאים) וכתיבה חכמה לא מספיקים כדי לייצר מוצר טלוויזיוני מבריק. "המשרד" הישראלית, תוכנית הדומה ל"פולישוק" מבחינות רבות, לא התביישה להציב רף גבוה לעצמה ולצופיה. עם עונה שניה ביד, יכול גם שמואל הספרי להתעלות על גיבורו הרופס ולהפגין קצת יותר ביטחון עצמי, ולא לפחד מעימות הקהל עם אמירות נשכניות ומתוחכמות. עד אז "פולישוק" תמשיך להיות סדרה משעשעת, אבל לא מבריקה. בדיוק כמו הפוליטיקה הישראלית.

ובכל זאת, "פולישוק" הצליחה לא רע בהתמודדותה עם הפוליטיקה המקומית. עלילות עליסה פולישוק בארץ הפלאות, כפי שהיטיב להגדיר אותן היועץ האסטרטגי המטונף קוזו אביטל (גיא לואל), הצליחו לכסות היטב את הרעות החולות של העולם הפוליטי - שחיתויות, תככים, קומבינות, עסקנות ואינטרסים צרים - והציגה מעין מציאות ישראלית מקבילה, שאמנם לא התעלתה על פלאי הפוליטיקה הישראלית, אבל שיקפה אותה היטב.

הקווים המשיקים בינה לבין העולם האמיתי - חומי שליט (אמנון דנקנר) כבן דמותו של טומי לפיד, למשל - אומנם פגעו בה מחד, כיוון שלא הצליחה לנסח אמירות חריפות כלפיה או להעצים את הגחכתה, אבל העניקו לה רובד נוסף מאידך, שבו יכול היה הצופה להשתעשע בשרטוט הקווים המחברים בין העולם הפוליטי של פולישוק לבין זה של עמרם מצנע, למשל (מצנע בקדנציה הפוליטית הראשונה שלו הזכיר במשהו את פולישוק, כאשר כוונותיו הטובות נדחקו הצידה נוכח חוסר ניסיונו הפוליטי במערכת המסואבת).

"פולישוק" בעונתה הראשונה הייתה הצלחה מפתיעה, שזכתה הן לאהדה מסויגת של הביקורת והן לנתוני צפייה נאים. אבל צפיה בפרק הראשון של העונה השניה מלמדת שהיא עדיין מתקשה למצוא את מקומה. כסדרה קומית היא מצחיקה, אבל לא מספיק. כסאטירה פוליטית היא שנונה, אבל לא מספיק.

כאמור, המציאות הישראלית מציבה בפני הסאטירה הפוליטית משוכות גבוהות. תוכניות בידור סאטיריות או סמי-סאטיריות כמו ארץ נהדרת, יכולות לדלג עליהן באמצעות כשרון ולשון צולפת מכיוון שהן אינן נדרשות לריאליזם. הן יכולות להתייחס באופן מוקצן וקריקטורי לדמויות ולאירועים כדי לחדד את המסר הסאטירי (וגם סתם כדי להריץ דאחקות על חשבון פוליטיקאים, שמנים כפואד או מלאי פאתוס פתטי כביבי).

דרמה פוליטית סאטירית כ"פולישוק" כבולה לריאליזם, והחריגות ממנו לא יכולות להיות מוגזמות. כך, למשל, הצגתו של פולישוק (ששון גבאי) כאימבציל מושלם שממשיך לדבר בטלפון עם אדם שנמצא מעבר לאשנב חדרו הפתוח היא הגזמה גסה מדי ולא שנונה בעליל.

נכון שהפוליטיקה הישראלית מחייבת את האמן המגיב עליה להגזמה, אבל עליו להיזהר מגלישה לחוסר תחכום. סדרה קומית יכולה להיות נטולת תחכום, אבל סדרה קומית המתיימרת להציע ממד סאטירי מחוייבת לתחכום.