היו זמנים. פעם ישראלים היו נוסעים לארגנטינה וחוזרים משם עם איזו עוד טלנובלה או עם חבורת ילדים שרים ומרקדים. הם בתורם היו כובשים בסערה את הטלוויזיה הישראלית, אנשי החינוך היו מתפלצים ומתריעים על המסרים הבלתי חינוכיים שהם נושאים עימם ועל התדרדרותו של הנוער הישראלי. מאז חלפו הרבה מים בריו דה לה פלטה ואותן טלנובלות אומללות נראות היום תמימות להחריד לעומת ההיצע הטלוויזיוני הנוכחי והנזקים המוסריים והמוחיים שהוא יכול לעולל.
הישראלים, עם זאת, ממשיכים לנסוע לארגנטינה לצרכים טלוויזיוניים. הפעם הדיילת שואלת אותם במה הם מעדיפים להשתתף, ב-101 דרכים לעוף משעשועון של רשת או בווייפאאוט ישראל של ערוץ 10. שתיהן מצולמות בבואנוס איירס. בראשונה מבקשים מהמשתתפים לענות על שאלות טריוויה לפני שהם מושלכים לתוך בריכת מים תוך שהם ישובים בתוך עגלת סופרמרקט, נורים מתותח או סתם עפים בקפיצת באנג'י. במובן הזה, 101 דרכים היא עוד איכשהו שעשועון במובן הישן שבו נדרש כשרון מסוים של הפגנת ידע ומוצעת מערכת מסורתית של שכר ועונש. אם זה הגיוני שהאדמה תפער את פיה באל תעוף על המיליון, אין שום סיבה שמי שטועה בתשובה לשאלה לא יגולגל לתוך בריכת מים קפואים.
בינתיים, בצד השני של העיר, ווייפאאוט מוותרת אפילו על כל פרטנציה של דרישת ידע. המשתתפים בה נאלצים לעבור מסלול מכשולים מפרך בשלושה שלבים כדי לזכות בפרס הנמוך ב-10,000 שקלים מזה שמציעים המתחרים.
ווייפאאוט היא כל כולה חגיגה של שמחה לאיד, סאדיזם והיבנות ממצוקתו של הזולת. לכאורה, צעד משמעותי לאחור לאנושות ולתולדות הטלוויזיה הישראלי. אבל רק לכאורה. למעשה ווייפאאוט מקדמת את כולנו לעבר עתיד טוב וכן יותר. סוף סוף הוסרו המסכות וברור לכולנו לשם מה התקבצנו מסביב למרקע. כולנו רוצים לראות אנשים רצים, נתקלים בקירות, נופלים, נרטבים, חוטפים אגרופים, מתלכלכים, מושפלים ומבוזים. הטיפשות, האיוולת וחוסר האונים של האחר, מצחיקים אותנו ועושים לנו טוב על הנשמה.
עד עכשיו סיפקו את הצורך שלנו לראות אנשים כושלים, מוכים ומושפלים פיזית ונפשית במסגרת פורמטים שהתיימרו להיות ניסוי חברתי (ע"ע
האח הגדול) או משחק אסטרטגיה מתוחכם (ע"ע הישרדות). באלה ההשפלה הפיזית הייתה חלק הכרחי כדי שהמשתתפים יוכלו לזכות בגמול כלשהוא או כדי שיוכלו להתקדם במשחק. הבעיה היא, שכדי ליהנות מאותם רגעים מזוקקים של מסלולי מכשולים מופרכים, אתגרים בגובה של עשרות מטרים, שעות של שהייה מתחת למים ושל אכילת מיני שרצים, נאלצנו לבלוע צפרדע בדמות היכרות מעמיקה עם המתמודדים שנפרשה על-פני שבועות ארוכים, שעות אין ספור שהושקעו בסיפור חייהם (הטרגי לרוב), בהעדפותיהם הרומנטיות, בהשקפותיהם הפוליטיות ובחומר הקריאה המועדף עליהם בשירותים.
ווייפאאוט מאפשרת להתענג על הרגשות הסאדיסטיים שטמונים בכל אחד מאיתנו מבלי להשקיע את הזמן ואת הרגשות המיותרים בהתוודעות למושאי ההתעללות. כבונוס היא גם לא דורשת מאיתנו לבזבז כסף על שליחת מסרונים. ואין מה לעשות, זה אידיוטי, מטומטם ואינפנטילי, אבל מצחיק. והפעם אפשר לצחוק בלי נקיפות מצפון. הנזק היחיד שנגרם למשתתפים הוא הנזק שגלוי גם לעיניו של הצופה. לא מעורבים בו התהומות הרגשיים שאליהם מגיעים משתתפי הפורמטים האחרים, הלכאורה אנושיים יותר. בשילוב הפרשנות האינטליגנטית והנעימה של אביעד קיסוס וטל ברמן, ווייפאאוט היא לא בהכרח טלוויזיית חובה, אבל היא בהחלט כיף בלתי מזיק.
והפעם - איך נער נהרג, פרשנות מקוממת לחוק, שוטים שימושיים באקדמיה הישראלית, סודו של המסוק הנעלם, עוד רחוב על-שם פאוול פרנקל ומה לעשות ביום העצמאות כהלכה 
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
