"היום כבר לא מתים מאהבה..."

אחד הקברים הראשונים שנכרו באדמת עין החורש, הוא קברו של איש צעיר, צבי וורמוט היה שמו, שמת מאהבה! ואף על-פי שהמשפט השקרי, המצוטט אינסוף פעמים בשיח היומיומי שלנו, מתייחס אל העבר ולא אל ההווה, כביכול מתו פעם רבים מאהבה, יש בו משהו מתנגן שמושך לחזור עליו. כמובן שגם היום מתים מאהבה מספיק רק לקרוא באחד האדומונים בשעת השכמה, כדי לראות עד כמה משמשת האהבה כגורם למיתות משונות, וכדי להבין כמה חוסר אמת יש בביטוי הזה. ואין זה משנה אם קולו הצרוד מעט והמחוספס של הזמר בועז שרעבי מתנגן באוזנינו בעת קריאת הידיעות המרות. עובדה, רבים מתים עדיין מאהבה.

צבי וורמוט היה נער מנערי עליית הנוער מגרמניה, נולד בדרזדן 1922, והגיע ארצה בשנת 1939. הוא היה נער רגיש ומבריק, שהשתלט על העברית המדוברת במהירות מפליאה. בכוח דיבורו העברי התבלט עד מהרה בין נערי חברת הנוער, וישב, בין הראשונים, בסוד חבורות הוותיקים של הקיבוץ. קולו הצעיר והחכם החל להישמע בוועדות המשק, באסיפות ואפילו במזכירות. וכבר החלו לדבר בו נכבדות בחוגים שונים, כמי שעתיד ליטול על כתפיו בעתיד את "עוּלָהּ של התנועה", תוך התנהלות זריזה ומפוכחת בתוך סבך המוסר הקיבוצי, שנקרא אז "קבלת דין התנועה"...

וגם באהבהבים צלחה דרכו. הכלל הידוע של 'הטובים לטייס, והיפות לטייסים', עבד גם בחברות הנוער של הקיבוצים, אך בשינוי קל. הטובים לדבֶּרֶת, והיפות לראשי המדברים. כן, כמו בכל תנועה אידיאולוגית הדַבָּרים הרהוטים הפכו לגיבורי היום. כן, לעבוד הם לא כל כך ידעו וגם לא כל כך אהבו. אבל בלדבר על העבודה היו טובים מאד. ונערות חברת הנוער עשו את חשבונן ונמשכו אליהם. בחברה הקיבוצית של אותם הימים למדברים היה יתרון גדול. "ובשבתות, בין העצים, פרחו נשיקות ודיבורים...", ממש כך ואף יותר מכך. אחרי הכול הנערים הגיעו לבדם ארצה, בלי המשקולת המרסנת של ההורים שנשארו מאחור.

ואז, ממש באמצע פריחתו, התחולל האסון. תחילתו לא בישרה את סופו. צבי חלה במחלה קשה, יש האומרים שהייתה זו קדחת מאוחרת, הובהל לבית החולים בילינסון, ושב לקיבוץ כשהוא חלוש מאד וחסר כוחות. ועדת הבריאות החליטה לשלחו לבית הבראה כדי שיתאושש. וכך יצא הנער, כמעט בן העשרים, שהיה כבר מת לאהבה, לבית ההבראה בזיכרון יעקב. ושם, מבלי להתכוון ומבלי להתכונן, פגש את האישה החיפאית, שהפכה ל"פאם פאטאל" של חייו הקצרים.

הרומן הקצר החל ודאי כמו בסיפורי צ'כוב. הנער התמים ניצוד בידי הגברת המשועממת מחיפה, שהייתה יורדת כל קיץ מחיפה לזיכרון יעקב לצוד לה הרפתקת אהבים. היא לכדה אותו כבר בערב הראשון, הובילתו אל חדרה והכניסתו אל מיטתה. הסדינים להטו שם, בבית ההבראה של ההסתדרות, וצבי וורמוט הוכנס בידיה המנוסות של הגברת מחיפה, אל העולם הבולעני והתובעני של קסמי הגוף והאהבה. היא לימדה אותו כיצד יש לאהוב אישה מנוסה, והוא מצידו השיב לה באהבת נעורים מאוחרת ומיותרת.

בבקרים היו מטיילים בחורש הרענן של זיכרון יעקב, ובערבים מאזינים למוסיקאים שנקבצו ב"בית דניאל". ומי יודע? אפשר שאז גם נתוודע צבי לסיפורו העצוב של הפסנתרן המוכשר דניאל לנגה, שלא עמד בלחצי הקריירה שייעדו לו דורשי טובתו, ונטל את נפשו במו כפו. האישה מחיפה, החניפה לו, ולחשה באוזניו דברי חנופה מעוררים ומתוקים על אונו המתפרץ. אבל ידעה לדחות בתבונת מנוסים, את ניסיונותיו להעמיק את הקשר ביניהם. מראות הים שלמטה היו קסומים, ריחות הצמחים משכרים, וצבי שכח לחלוטין את בריחתו מגרמניה, את קשיי עלייתו ואת חובותיו לחברת הנוער שלו ולקיבוץ.

איש אינו יודע מה הסכימו ביניהם ומה לא. הוא שב לקיבוץ והפציץ אותה במכתבים. כולם תהו מה קרה לנער הכישרוני שיועד למנהיגות. הוא לא נכנע גם כשלא הגיעו מחיפה שום תשובות. הוא אפילו נסע אל אשת גורלו, כדי להבהיר לאן יזרמו היחסים שביניהם. לא הייתי שם, אבל אני יכול לנחש שהיא אמרה לו ביבושת, עד כאן ילד. אנא עוף מתוך חיי. ידוע לי שהוא חזר שפוף ואבֵל מחיפה, ושעון העצר של חייו החל כבר לתקתק. ומי יודע? אפשר שכשצלל בזיכרונות הדבש שלו מחופשת ההבראה בזיכרון יעקב, זכר גם את סיפורו של הנער הכישרוני דניאל לנגה, שכוחו לא עמד לו למלאכת החיים.

וכשהגיע תורו לשמירה, בקיץ 1941, ידיו לא רעדו כשחתם על הרובה בתחנת הנוטרות. וכשטען את שחלת הרובה האנגלי בחמשת הכדורים, ידיו לא סרבו לו. וכשיצא אל הפינה הדרום מזרחית של המחנה, היכן שעמד לימים מחסן המכוורת, לא היסס. יש להניח שבאוזניו המו דברי החיבובים של גברת חייו החיפאית. ומי יודע? אפשר שתקתוק שעון העצר של חייו התערבל בצלילי המיית האהבים. אולי משום כך דייק ולא החטיא כשירה בעצמו, באמצע הלילה, בקצה המחנה, ומת במקום. קרבן האהבה הראשון של עין החורש. וכשאני פוקד את מצבתו, אני שב ותוהה על המשפט השקרי והמזויף הזה: "היום כבר לא מתים מאהבה...".