לה לה לנד: להטביע כוכבים בחרא וליהנות מזה

לכאורה, "חיים בלה לה לנד" ו"היכל התהילה" הן תוכניות מראה של כוכב נולד, אמריקן איידול, "The Voice" או "פרויקט glee" שתעלה כאן השבוע. הן מביאות השפלה במקום שבו ריאליטי מוזיקלי מסורתי מביא האדרה מוגזמת, וגיחוך במקום שהיה אמור להתמלא הערצה. איפה שסדרות ריאליטי מתוקות מבקשות להצמיח כוכבים, להטביל דמויות אלמוניות בים של גלאם - סדרות ריאליטי ארורות כמו "לה לה לנד" מנסות להטביע דמויות מוכרות ככל הניתן בשלולית של חרא.

זאת הסיבה לכך שמפעלות "אמריקן איידול" נוטים להיות כל כך היפר דרמטיים; זאת הסיבה לכך ש"היכל התהילה" כל כך מחויכת. ב"כוכב נולד" עסוקים בלשכנע אותנו שקורה משהו מאוד חשוב. לצורך העניין, הם יגייסו את כל הפריפריה אם צריך. ב"לה לה לנד" אף אחד לא חושב שמשהו חשוב קורה. אבל בניגוד ל"כוכב נולד", ב"לה לה לנד" לפחות קורה משהו. משהו מצחיק.

דוגמה ששווה לצפות לה 1: ג'ולייטה נשלחת על-ידי בעל השפעה מצ'וקמק כלשהו שהיא פגשה ב"קוקטייל" למכון השיזוף של ג'יי לו, כדי לקדם לה את הקריירה. למרבה התדהמה (מעורבות הפקה), פקידת הקבלה במכון מעניקה לה עם תום השיזוף כרטיס ביקור של איזה ביג שוט בתחום הדוגמנות. ג'ולייטה העכשיו-שחומה כמעט מתעלפת, אבל לא שוכחת להתקשר לברר שלא מדובר במכון ליווי (טיפת מודעות בכל זאת יש לה).

דוגמה ששווה לצפות לה 2: לגלות שזהבה בן ניסתה לשווא להתפייס עם אחותה אתי בפייסבוק זו פנינת טראש אמיתית, שבו בזמן מגלה משהו על שתי דמויות איקוניות (גם אם מאובקות) בתרבות הישראלית, מכמירה את הלב, ומעליבה את האינטליגנציה של כל הנוגעים בדבר והצופים בו.

דוגמה ששווה לצפות לה 3: אתי לוי בווידאו קונפרנס מאל.איי עם ישראל בונדק שבכלא. הוא ממליץ לה לנשק את התמונה הגדולה שלו שהיא לקחה איתה לחו"ל כפתרון למצוקה נפשית כלשהי.

מעבר לעובדה שב"לה לה לנד" קורה משהו וב"כוכב נולד" בדרך כלל לא, מעבר לעובדה שהצפייה בה זורמת ומהנה בעוד שהצפייה ב"כוכב נולד" בדרך כלל לא, רעיון אחד גדול מאחד את שתי התוכניות האלה (על הנגזרות שלהן). רעיון גדול של העת הזאת: הלוזריוּת. משתתפי "היכל התהילה" נכנסו לתפקיד על טיקט הלוזרים המפורש, אבל הם לא שונים בכלום ממשתתפי "חיים בלה לה לנד", "פרויקט glee", "אמריקן איידול" או "The Voice". כולם לוזרים. כי להיות לוזר זה לא רק להפסיד, זה בעיקר לרצות לנצח. והם רוצים, או-הו כמה שהם רוצים.

אביהו שבת, ג'ולייטה, אבי ביטר, אילנה אביטל, מלי שלום, סקוטי מקרירי (זוכה אמריקן איידול 10)- כולם רוצים משהו. לכן בה בשעה שהם דוחים, הם גם מעוררי הזדהות. הרי מי לא רצה פעם משהו בעולם הזה, ומי לא רצה אותו במידה שתעוור את עיניו עד כדי חילול שטויות מחפירות בפומבי?

פעם, כשהחברה האנושית הייתה מאורגנת סביב היררכיה מאוד ברורה, היה נדיר להפוך לוזרים. לא כל אחד רצה משהו בלתי ניתן להשגה, ולכן לא כל אחד קיבל הזדמנות להיכשל בהשגת הדבר ההוא שהוא רוצה. מרגע שהמוביליות החברתית שיחררה אותנו - לכאורה או לפחות במידת מה - ממגבלות המעמד והמוצא, ונקודת הפתיחה שלנו בחיים הפכה לנקודת פתיחה שכל קשר בינה ובין נקודת הסיום בוודאי איננו מקרי אבל גם איננו הכרחי, הרצון להיות מישהו ומשהו הפך נפוץ מדי. במצב כזה, וכיוון שהעולם צפוף מכדי שכולם יגיעו בו רחוק, גדל אחוז הלוזרים שבינינו בטור הנדסי. אלה שרוצים.

מה יעלה בגורל הלוזרים, והאם מישהו מהם יוכל להפוך למנצח? הגבול בין להעריץ ולבוז למישהו מעולם לא היה קרוב כל כך, ועל כן למתמודדי "היכל התהילה" ו"חיים בלה לה לנד" יש סיכויים טובים לפחות כמו לעמיתיהם, הלוזרים הצעירים מ"פרויקט glee" ו"אמריקן איידול". חלקם יגדלו - או יחזרו - להיות כוכבים (אתי לוי, את ההימור שלי), אבל כולם יישארו לוזרים, במובן הרוצה, כלומר בקטע טוב - ושום מיטת שיזוף לא תשנה את זה.

"חיים בלה לה לנד". ימי א', 20:30. yes Comedy