נבחרת ישראל: דפני ליף זה לא מספיק

הבעיה היא שזה לא מספיק מצחיק. והרי לשם כך נתכנסנו. אז החיקויים מצוינים, הסט מושקע, האיפור לא רע, הרעיונות טובים - אבל מה כל זה שווה בלי צחוקים? בשלב זה, בדיחות רבות מדי ב"נבחרת" לא עומדות ברף הגבוה שמציבים מרבית השחקנים. לצד רגעים מוצלחים כמו המעגל של דן שילון, ישנן יותר מדי בדיחות ששוות בעבשותן לזו בה חותם ברובינסקי את התוכנית מדי שבוע: "אל תשכחו לקחת את הכדורים בזמן", בדיחה עם זקן כמו המשפט "בדיחה עם זקן". אומללה במיוחד נתי קלוגר, שזוכה באורח קבע לשורות החלשות ביותר.

משחק הנבחרת אתמול לא היה שונה מקודמיו, אף על-פי שהיה מדובר בתוכנית חגיגית בהשתתפותה של דפני ליף, מובילת מחאת האוהלים. מה שבתחילה נראה כתרמית - הבטיחו דפני ליף, קיבלנו ענת מגן שבו בכובע ומגהפון - התגלה בהמשך כליף האמיתית, הסלבריטאית החדשה בכיתה, שהצטרפה לפאנל. ליף הגיעה בסיומו של דיון ששלח את דודו אהרון ואתי לוי למחאת האוהלים, את קדאפי ואסד להפציץ את רוטשילד, את עמוס רגב להגן על ביבי ואת ליף-מגן-שבו לדקלם מסרים מבולבלים במגהפון. בואו נאמר שעל הנייר זה נשמע יותר מצחיק.

כשליף נכנסה, לרגע קצת מוזר הפסיקה "נבחרת" להיות תוכנית בידור, והפכה לתוכנית אירוח אמיתית. ליף זכתה לחיבוק חם מהקהל, הריצה דיאלוג קצר ולא מתוסרט עם ברובינסקי והמשיכה לדרכה. יש לה עניינים יותר חשובים על הראש מהחלפת דאחקות עם מיקי גבע. שימוש מבריק או סתם מעניין בליף האמיתית לא היה שם - אפילו לא כמה שורות משעשעות - אבל אולי בערוץ 10 הצליחו לגרוף בזכותה עוד כמה נקודות רייטינג.

הפאנל עם ליף גם הזכיר ש"נבחרת" עדיין חלשה במיוחד בדיוני האולפן, למרות החיקויים המצוינים וההגשה הקלילה של ברובינסקי. לא פעם מתקבצת על הספה אסופת אנשים שהקשר ביניהם לבין נושא הדיון מקרי בהחלט (אתמול - ירון לונדון, שחר חסון, קרן פלס וראש העיר אילת בדיון תיירותי), והתוצאה מפוקששת בהתאם.

נראה ש"נבחרת" מבקשת להיות הרבה פחות פוליטית מ"ארץ נהדרת". יש בה מעט מאוד פוליטיקאים לעומת שרשרת הנבחרים בפאנל של קיציס, והרבה יותר אייקוני תרבות מפוקפקים כמו אירית רחמים ואתי חזן. למי שציפה לתוכנית שתסתער לפחות על עקב האכילס הסאטירי המוכר של "ארץ נהדרת", זו בהחלט אכזבה.

לזכותה של "נבחרת", מעבר למה שכבר צוין, יש לתת קרדיט לפחות בכך שהיא כמעט ולא מנסה לכפות רפליקות, תופעה מוכרת שאפילו חלחלה אל "ארץ" בעונותיה המתקדמות. מעבר לחוסר הפחד שלה מהמתחרה, היא מעזה לתקוף בצורה חזיתית ובוטה את "קשת" דרך תוכנית הבוקר של דן שילון וטלי מורנו. אם כבר מורידים את הכפפות, הייתי ממליץ להם לחקות ממש את "ארץ נהדרת" (כלומר, מערכון על חשבון קיציס ושותפיו), ולא להסתפק בהאשמות על חיקויים. ועוד משהו: "נבחרת" לא תקועה בתחת של הערוץ שלה, וכך אפשר לראות בין מושאי החיקוי שלה כוכבים מערוץ 2 (אלירז שדה, אדיר מילר) ומערוץ 10 (חנה לסלאו, גלית גוטמן) ואפילו מ"יס" (כוכבי "חי בלה לה לנד").

אז ל"נבחרת" יש עוד דרך ארוכה עד שהיא תקבע את מעמדה כנבחרת לגיטימית, אבל לפחות היא מראה פוטנציאל. איך הם אומרים לברובינסקי? אתם עוד לא שם. אבל אתם בדרך.

תוצאת המבחן: הצלחה חלקית. הטקטיקה המקובלת בבניית חיקוי היא ליטול קו מאפיין בולט אצל מושא החיקוי ולהקצין אותה לכדי קריקטורה. ב"ארץ נהדרת" בחרו להציג את אסד כמנהיג מגומגם שמפחד מהצל של עצמו, ואת קדאפי כהדוניסט זחוח וססגוני. ב"נבחרת" קדאפי (בגילומו של יניב ביטון) הוצג כרודן קשוח, שונה לחלוטין מקדאפי המבסוט והקולני של מריאנו אידלמן בעוד שאסד (קובי פרג') נשאר אסד.

מקרה המבחן הזה מציג שיקוף נאמן של מצבה הנוכחי של "נבחרת" - לא לגמרי משוחררת מהשוואות ל"ארץ נהדרת" ומצד שני, מתחילה לעמוד בזכות עצמה. "נבחרת", עם 10 פרקים באמתחתה ועונה שניה מובטחת, נראית בטוחה בעצמה. המתחרה העיקרית והדורסנית שלה עושה את מה שכל הכדורגלנים עושים בקיץ (משתזפים בים), ואין לה אלא לצבור לעצמה גרעין אוהדים נאמן ולהתחיל לדבר על אליפות.

אז ככה: החדשות הרעות הן, שמוקדם עדיין לדבר על אליפות. הסגל לא בשל, המשחק עדיין לא שוטף ומגבלות התקציב לעומת היריבה הבכירה ניכרות. החדשות הטובות הן שיש שלד טוב, הקבוצה מתחילה להתחבר ויש אפילו כוכבים ותגליות שאפשר לסמוך עליהן ברגעי האמת.

יפה במיוחד לגלות שהתגליות הן כבר הכוכבים. בעוד ב"ארץ נהדרת" עוברים הטירונים מסלול חניכה איטי וזמן החשיפה שלהם ממונן בהקפדה, ב"נבחרת" מצאו את עצמם יפית אסולין ויניב ביטון במרכז התוכנית, על חשבון כוכבים וותיקים כמו דני גבע ונתי קלוגר.

והם מוכיחים את עצמם. ביטון הוא חקיין בחסד שמתמודד כתף אל כתף עם כוכב התוכנית, מיקי גבע, על מניין הדקות והחיקויים, וכבר אחראי לכמה דמויות מצוינות כמו שחר חסון ודודו אהרון. אסולין אף היא חקיינית מעולה - היא עושה את צופית גרנט יותר טוב מצופית גרנט - שנראית כעוד חוליה בשרשרת הקומיקאיות האלמוניות-שהפכו-לכוכבות, בעקבות עלמה זק ושני כהן. לצדם עושים עבודה טובה גם יתר שחקני הנבחרת, ובראשם ענת מגן-שבו ודמויות הילדות המצוינות שלה, ומיקי גבע - חקיין וירטואוזי ולא מוערך דיו, שלא ברור איך טרם נחטף לתוכנית המתחרה. ירון ברובינסקי על תקן אייל קיציס הוא דמות הפוכה: צוחק, משוחרר וטבעי ומשרה אווירה נעימה ופתוחה על הטוק שואו ההזוי שהוא מוביל.