כולנו קאניבלים?

התערוכה המרתקת ביותר שמוצגת בימים אלה (עד ה-21.8.11) בברלין היא במוזיאון האינטימי והסימפטי ME COLLECTORS ROOM BERLIN. סימן השאלה בשמה: ”כולנו קאניבאלים?” לא מצוין בשם בצרפתית, בקטלוג שיצא בפריס (בתוך כתב העת artpress), שם הוצגה התערוכה לפני שהגיעה לברלין.

הגרמנים נושאים על כתפיהם משא כבד של אשמה, בשל חטאי דור מלחמת העולם השניה. הם עושים כל שביכולתם להיטהר מהאשמה, ולהוכיח לעולם שעתה אין זה אז, ודור חדש צמח בגרמניה. הם משתדלים להנציח את השואה כפי שבאה לידי ביטוי בימי היטלר, בשלטי נחושת עם שמות הנרצחים ליד בתיהם ברובע היהודי. הם עשו מרציף 17 של תחנת הרכבת ממנה יצאו המשלוחים של היהודים למחנות המוות אתר זכרון. ועל יתר מפעלי ההנצחה נספר במאמר נפרד, שייוחד לברלין העיר המדהימה והמופלאה.

ברובע בו גרו בזמנו יהודים רבים, שמהם כמעט לא שרד אחד, חודשו הבנינים של פעם, והושבה להם עטרתם. ברחוב אוגוסט שטראסה, שתיירים לא מגיעים אליו בדרך כלל, יש המון בתי קפה, מסעדות, גלריות ושני מוזיאונים אינטימיים. מוזיאון ME הוא בעל שתי קומות, עם חללי תצוגה מרווחים ובית קפה בכניסה. התערוכה "כולנו קאניבלים" לא עוסקת רק בעצם המעשה, אלא יותר בבחינת בדיקה פסיכולוגית-היסטורית-אמנותית של נושא הטאבו המקודש. במגזין ארטפרס יש מאמרים רציניים ומעמיקים, שתופסים אותך בגרון, ולא תמיד אתה יכול להמשיך ולקרוא אותם עד תומם. הם נוקבים, בתיאוריות השונות של פרויד (שגרס שאקט הזיווג המיני הוא בעצם הרצון לאכול את בן הזוג כדי לספוג אותו), של פילוסופי יוון, והאיורים המלווים כל מאמר מכסים את רוב התערוכה.

גם אם ראיתם בתערוכה (במיוחד בקומה השניה) ציורים מהעת העתיקה ומשחר ההיסטוריה, ובהם מתוארים טקסים בהם אוכלים בני השבט חלקי גופות אדם שבושלו לנגד עיניהם - הרי היחס כאן למעשה הוא כאל טקס ותו לא. אין זה מה שאנו מכירים מעתות מצוקה, בהם אנשים נאלצו לאכול בשר אדם כדי לשרוד. כמו מה שמוזכר בתנ"ך במלכים ב', בעת שואה שהתרחשה בממלכת ישראל, כשחריוני יונים נמכרו באותו מחיר בו שילם דויד עבור יבוס כדי להפכה לבירתו ירושלים, ונשים אכלו את בשר תינוקם. או כמו המקרה שמומחש בציורו של גריקו - "THE RAFT OF THE MEDUZA”, שניצולי אניה שנטרפה ושהו על רפסודה ימים רבים, נאלצו לאכול את בשר כמה מחבריהם עד שניצלו.

דומה שהאמן שרישומיו ותחריטיו (בנושא זוועות בני אנוש כלפי בני מינם) השפיעו יותר מכל על אמנים מאז ועד היום - הוא פרנסיסקו גויה. סדרת "אימי המלחמה" שלו הייתה לבסיס עבודותיהם של האחים ג'ק ודינוס צ'פמן, שב-2003 יצרו סידרת עבודות בהן רשמו על גבי רישומיו של גויה, אותם רכשו בכספם, ובצלב הקרס שציירו על אחד מהם, כיוונו לזוועות הנאצים בשואה. על-פי רישומו של גויה המראה גופות אנשים תלויות במצבים שונים על עצים - הם יצרו מיצב פיסולי אותו ראיתי בתערוכתם ברויאל אקדמי אוף ארט בתחילת שנות ה-90.

אמנים רבים הושפעו מציורו "הענק הזולל את ילדיו" כשהכוונה למלך האלים כרונוס, שנהג לבלוע את כל ילדיו, כדי שלא יתפסו את מקומו, עד אשר אשתו החביאה את צאוס, וכשגדל - עשה לאביו את מה שחשש - הרגו והפך לאל הראשי באולימפוס. יאסומאסה מורימורה בצילומו מ-2004 מראה את אותו נושא שגויה צייר במכחולו. מראה שאי-אפשר להשאר אליו אדיש בכל מקרה. לעומתו, ויק מוניץ ב-2005 נעזר בתושבי שכונת עוני, פאוולה, בברזיל, וביקש מהם להציב את כל הגרוטאות שסביבם בצורה בה תכנן, כך שבצילומו את המיצב מגובה מסוים, רואים את דמות הענק הזולל את בנו. המחשה מצוינת למימוש רעיון אמנותי תוך שימוש בפסולת.

במאמרים השונים מובעת בין היתר הסברה, שגם תינוק בבטן אמו הוא קניבל, כי הוא ניזון מבשרה. יתרה מכך - גם היותו יונק ממשיכה את מה שהחל בבטן. כך מדגימה את התיאוריה הזו סינדי שרמן בצילום עצמה בלבוש ובתסרוקת בסגנון מדונה, החושפת שד (מלאכותי) לשם הנקה. ובאותה עת מוצג גם ציור מהמאה ה-15-16 של אשה מיניקה ילד, שגם הוא מכוון לכך. ציור המיוחס לג'אקופו באסאנו מהמאה השש עשרה, נקרא "חסד רומאי", ובו נראית אשה חשופת חזה שזקן יונק ממנה. למען האמת, זכור לי קטע דומה מרומן שוודי שקראתי בנעורי, על תקופת הרעב שם, אז אשה צעירה היניקה זקן שנטה למות מרעב.

ציורו של אי. נאש מ-1905 בו נראים בני שבט אפריקני רוקדים סביב מדורה בה נצלה מישהו, ולציור קרא: הכל תלוי בטעם הטוב שלך" - סרקסטי. ברישום ענק של ג'רום זונדר מ-1974 בסגנון הצייר אשר, על-רקע בניני ענק הרוסים, יוצאים יצורי ענק, שטורפים הכל ומכלים כל חי. ציור עם מסר נבואי, על שעלול להתרחש עם חורבן הציוויליזציה.שיאה של התערוכה - בקובץ של כמה עשרות מרישומיו והדפסיו המקוריים של גויה מסדרת הקאפריצ'וס ואימי המלחמה - המוצגים אף הם בתערוכה. רק בעבורם - אסור להחמיץ את התערוכה, שלא מכוונת לבעלי קיבה עדינה. בחדר קטן מוצג סרט של מישל ז'ורניאק, שמעורר תהיה: האם זה תיעוד של ריטואל נוצרי תמהוני, על שאיבת דם מגופו של נפטר וכל הטקס המבחיל, או שזה מבוים ונועד להמחיש את הזוועה שבנושא?

המראות בציורים השונים לא עושים חסד עם רגשות הצופים. בציורה של אדריאנה וואריאו משנת 1997, נראים חלקי בשר תלוים על אנקול כמו אצל קצב, ומתוך כל אחד מהם מבצבצים ראשי אדם וחלקי גופות. ליידי גאגא לא הייתה הראשונה שלבשה שמלה עשויה מנתחי בשר. בצילום מ-1987 של יאנה סטרבאק נראה פסל שיצרה מגוף אשה צעירה, מודל, העוטה שמלה מנתחי בשר טרי. ביום הראשון - זה נראה חי. במשך הזמן הצבע דהה, ומטרתה של האמנית הייתה להראות עד כמה כל בשר מזדקן ומתכלה, כמו גם גוף הדוגמנית הצעירה. לטענתה, רצתה כאילו להפוך את פנימיותו של הגוף ולהוציאו החוצה.

לא רק בתנ"ך מוזכר הקניבליזם. גם במיתולוגיה הנוצרית, שם מופיע סיפורו של סן ניקולס, שהחזיר לחיים ילדים שנטבחו בידי קצב. בתמורה, כשגדלו - אכלו הם אותו - או את השוקולד המסמל את בשרו, בכריסמס.

האם הקאניבליזם הוא מנהג ששרר בקרב שבטים פראיים עד לאחרונה בניו-זילנד, ובזמנים רחוקים יותר אצל האצטקים - שציוריהם בתערוכה ממחישים זאת, והיה ריטואל קבוע בטקסי דתות שונות? או שמא כיום הוא רק בגדר טאבו מקודש שאין לעבור עליו? כך או כך - התערוכה הזו לא משאירה אך אחד אדיש לה. מזעזעת, עשירה במוצגים, מרגשת, מכילה עבודות של אמנים מכל תולדות האמנות ברמות. פסלה עשוי מבדים של מליסה איצ'יוג'י kissi kissi מ-2008 המתאר אשה כורעת על ברכיה, וגופה משוסע לכל אורכו, מלפנים ומאחור, ומהשסע מבצבצים המוני אברי מין זכריים, כמו הייתה היא נתונה להתעללות מינית רבה ביותר. פניה הקרועים מתוך ראשה, ובמקומה יערת דבש - כמו התנוחה ותכולת המלאי בגופה - הם יותר בגדר נושא ההתעללות בנשים וניצולן המיני, מאשר קאניבליזם. אך המרחק אינו רב, והזעזוע זהה.

לכל אלה המבקרים בברלין היפהפיה בקיץ זה, מומלץ שלא להחמיץ את התערוכה הבלתי רגילה והמהממת הזו, גם אם הנושא נראה כבד - היצירות שוות את הצפיה. כתובת המוזיאון: אוגוסט שטראסה 68.