הרבה נאמר כבר על ספנסר טוניק. על האמנות, על העירום, הפרובוקציות והנושאים החברתיים, אבל על דבר אחד אי-אפשר להתווכח - דמותו בהחלט שנויה במחלוקת. טוניק, בן 44, צלם אמריקני-יהודי שמצליח לעורר בשנים האחרונות אי נוחות וכעס בקבוצה אחת, ותחושת חופש משחררת ומתוקה באחרת. אינסטלציות העירום האמנותיות שלו התקיימו כבר בלמעלה מ-75 אתרים בעולם כמו ברצלונה, ונצואלה, ניו-יורק, אוהיו, וינה, אוסטריה, דבלין, לונדון וצרפת. השבוע הוא נמצא בישראל לתת גם לתושבי הארץ הזדמנות לקחת חלק בפרויקט העולמי.
טוניק הוא בוגר אמרסון קולג' לאומנות בבוסטון. את מיצבי העירום המפורסמים שלו החל לצלם ב-92' ברחובות ניו-יורק. בשנים הראשונות צילם אנשים בודדים או זוגות, מכל מין ובכל צבעי העור, ותמיד עשה זאת ברחוב, אל מול עוברי אורח וסקרנים. הניגוד בין האינטימיות של מושאי הצילום ושלו, הרגשה ששמורה בדרך כלל לחללי סטודיו סגורים, אל מול המרחב הציבורי הפתוח, מצליחים לגרום לאי נוחות וסקרנות בקרב רבים. את המייצבים האנושיים המפורסמים שלו הוא החל ליצור ב-94' ומיקם אותם בערים הגדולות ביותר בעולם. העירום הפומבי בעבודותיו נובע מתפיסה שבעולם מטורף כמו זה שאנו חיים בו - הגוף האנושי הוא עדין ושברירי. ברגע שהוא מוצג בהמוניו, הוא מייצג את כוחו האדיר של העם ועדיין מצליח להישאר רך ופגיע.
המציא או לא המציא את הגלגל?
מבחינת טוניק כל המצולמים שווים בעיני המצלמה. באתר הרשמי הוא מתייחס לכך שבאינסטלציות הוא איננו מבחין בין מינים, צבעים, דתות, או מבנה גוף, וחשוב לו שתהיה אחידות וזרימה בכדי ליצור צורה חדשה. טוניק עצמו מסדר את המיצב בשטח ומטרתו היא להפוך את המתנדבים לחלק בלתי נפרד מהנוף. למרות התפיסה והראיה האמנותית, טוניק לא שוכח שהוא עובד עם אנשים. בראיון ל-BBC הוא אמר: "כשכל כך הרבה אנשים נותנים בך אמון ומוכנים להצטלם עבורך, זה דורש ממך אחריות ומחויבות גבוהה אליהם; לעבוד מהר במידה וקר וגם לקחת את העבודה ברצינות. אתה יכול לצחוק למחשבה של 250 עירומים אבל כשתראה את הצורה שאני יוצר איתם, צמרמורת תעבור במורד גבך ותבין שמשהו שפעם צחקת עליו הוא למעשה דבר מאוד יפה ומאוד אורגני. זו דרך חדשה להשתמש בגוף שלך שלא כאובייקט מיני, אלא כאובייקט אמנותי וזה אני חושב, משהו חדש".
עבודותיו של טוניק מסקרנות כי הן מערערות על הסטטוס קוו העדין שבין פרטי לציבורי, שבין אינטימי להמוני, שבין מציצני ופולשני לטריוויאלי ויומיומי. הכוח של עבודותיו נובע כך שבבסיסן עומד ההמון העירום, שמוכן להשתתף במיצבים בהתנדבות, ובלעדיו הם לא היו יכולים להתקיים. "האינדיווידואל הופך להמון, בלי בגדים, מכונס ביחד ועובר מטמורפוזה לצורה חדשה", אומר טוניק בראיון. "הגופים מתארכים והופכים לחלק מהנוף, כמו תחליף. פתאום קבוצות ההמון העירום כבר לא מייצגות סקסואליות, אלה הופכות לאבסטרקט ומעלות לדיון את שאלת העירום והפרטיות".
חשיבות רבה כזו למושא הצילום מעלה דיון על דמוקרטיה וחלוקת התפקידים באמנות - האם תפקיד האמן שמור לטוניק כבמאי הצילום או שהכוח שייך דווקא להמון המשתתף המאפשר את קיומו? מבקר האמנות ג'ונתן ג'ונס מהגארדין מתייחס לעבודותיו של טוניק ואומר: "דמוקרטיה זה נהדר - עד שזה מעצב בפועל ומשפיע על יצירת אמנות. אני לא מאמין שיצירת אמנות נעשית על-ידי קונצנזוס משותף, בייחוד לא על-ידי מספר רב של עורכים. זו לעולם לא יכולה להיות יצירת אמנות, שכן אמנות, אם יש לה ערך, היא תוצר של חשיבה עמוקה שהאמן מנסה לחלוק עם הקהל ולדון בה איתו. אחרת היא הופכת לבנאלית".
עם כן, הקולות בעולם האמנות חלוקות לגבי ספנסר טוניק. אחדים מאמינים שעבודותיו חתרניות, נועזות ומטרתן היא הרבה מעבר לשקף את הנוף והאזור, אלא לתת מבט אמיתי וכן על אנשים. "המיצג חוגג את הישג האנשים ומסמל אמביציה גוברת", אומר מייקל סימפסון, ראש אגף האמנויות בעיר לורי באנגליה. מצד שני, נשמעים לא מעט קולות על כך שטוניק יודע להשתמש היטב בטריק הכי עתיק בספר - עירום. כתב האמנות של הגארדין הבריטי טוען: "כבר בתקופת הרנסנס השתמשו בעירום, דרך ציורי שמן ופסלים של גדולים וידועים של אמנים כמו מיכלאנג'לו. ההבדל היחידי ביניהם הוא שטוניק עושה את זה דרך עדשת המצלמה". אז למרות התעוזה והחדשנות - אולי בעצם אין יותר מסורתי מטוניק?
אך הדיון על טוניק ועבודותיו מרחיק הרבה מעבר לעולם האמנות, יש גם היבטים מוסרים, אתים וחוקיים. מתחילת דרכו נאבק טוניק בקשיים לצלם את מיצביו בפומבי, ולרוב צמצם את עבודתו לשעות הלילה או הבוקר המוקדמות בכדי להימנע מהמשטרה והרשויות.
הלגיטימציה הגיעה בשנת 2000, כאשר עיריית ניו-יורק לא אישרה לו לבצע את הצילומים בעיר, תבע טוניק וזכה בשם חופשי הביטוי לצלם בעירום בפומבי. בפעם הראשונה עבודותיו קיבלו גושפנקא חוקית כיצירות אמנות לגיטימיות וחוקיות. מאותו רגע קנה לעצמו טוניק שם בכל העולם, וכמות המתנדבים הלכה וגדלה מ-250 אנשים במיצב עד ל-18 אלף אנשים בכיכר זוקאלו במקסיקו סיטי.
איכות הסביבה או חופש הביטוי?
המיצבים של טוניק דורשים תיאומי לוגיסטיקה ולכן הם מתוכננים חודשים מראש וממומנים על-ידי תרומות. בחמש השנים האחרונות החל להקדיש טוניק את עבודותיו, כולל אתרי הצילום, למטרות חברתיות או אקולוגיות. התצלום החברתי הראשון שלו התקיים בכניסה לפתח בניין האומות המאוחדות בניו-יורק, כאות מחאה לטבח ברואנדה, שהתרחש באותה תקופה. לאחר מכן צילומיו בסידני בבית האופרה שימשו כתמיכה במצעד הגאווה השנתי, צילומיו בהרי האלפים בשיתוף ארגון גרינפיס עודדו מודעות להתחממות גלובלית וכן הלאה. בשבת הקרובה יצלם טוניק בים המלח. באמצעות הפרויקט הוא מקווה לתת ביטוי למצבו הקשה של האזור, שנמצא בסכנת התייבשות, ולעודד אנשים לבחור בים המלח כאחד משבעת פלאי עולם. אז הוא מקווה, יקבל ים המלח את תשומת הלב הראויה ויבחר כאתר מורשת עולמית.
למרות המטרה הטובה והחשובה, גורמים רבים השמיעו בשבוע האחרון את אי שביעות רצונם מהמיצב. בעוד ח"כ ממפלגות שמרניות הודיעו מזמן שפרויקט מסוג זה הוא "תרבות של סדום ועמורה", השבוע מועצה אזורית "מגילות ים", בה היה אמור להתבצע הצילומים בשבת, החליטה לא לממן את הפרויקט. טענתם הייתה כי הנושא המרכזי עליו הצהיר טוניק - איכות הסביבה, כבר איננו בראש מעיניו והוא מתמקד בנושאי חופש הביטוי וזכויות הפרט. במסיבת העיתונאים שהתקיימה ביום רביעי בתל אביב, הגיב טוניק על העניין ואמר: "כשאני שומע התבטאויות בעד ונגד הצילום שלי, זה רק מראה שיש במדינה הזאת חופש ביטוי, וניתן להשמיע בה מגוון דעות. אני מאוד מרוצה מכך שהצילום גורם לאנשים בכלל ולסטודנטים לאמנות בפרט לשוחח על אמנות ועל עירום לא-מיני".
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
