המפגש שלא היה: "אחרון ימיה" בבית לסין

מרים זוהר, במשחק מבריק, עם המון עוצמה בשקט שלה, גורמת למחזה שהוצג כבר בזמנו בתיאטרון באר שבע, לנסוק אל על ולהפתיע בכל סצנה עוד ועוד, עד לשיא בסוף. צוות השחקנים שנבחר להצגה מתואם איתה בצורה הרמונית וקולחת. כל אחד עם האפיונים המיוחדים של הדמות שהוא ממלא, והעסיסיות שבטיפוסים הכה שונים. בימויו של משה קפטן יוצר קאסט מושלם ומתוקתק, כך שכל דקה בהצגה מפתיעה ומרתקת. והדרמה מבעבעת בשקט ותופסת אותך לאט-לאט בגרונך.

ליאת גורן, כעוזרתה של הפרופסורית, משעשעת ומקסימה, כשבעזרת הומור והמון חוכמת חיים, מנטרלת פצצות רגשיות וקלאשים אפשריים, ומאפשרת לדרמה להתקדם לקראת שיאה. אילן דר כעמית-מאהב וגנב המצאת התרופה נגד אלצהיימר, אלגנטי, כשמבעד לשמירה על הקלאס, מבצבץ שמץ של רוע ואנוכיות. יש לו את היכולת להחצין את המורכבות. הדס קלדרון כבת הגדולה ששונאת את אמה, מצליחה במעבר רגשי עז המתפתח בהדרגה, לגשר על הפער של כל חייה עם אמה. גם היא עשירה בניגודים הרגשיים שמתפתחים מתוך חשיפות האמת.

שמעון מימרן כבעלה, שהקריירה שלו חוסלה בידי המאהב, כדי לנקות את השטח, מכמיר ונוגע ללב במשחקו הכן והמשובח. תגלית ההצגה היא ענבר גל כבת הצעירה, שהיא פצצת אנרגיה, חום ולהט, שובבות ותמימות, שמחברת לבסוף בעצם היותה את המעגל שהיה בלתי פתור.

התפאורה של במבי פרידמן מוקפדת בכל פרט ויפה, כשהמגע האישי שלו ניכר מעבר לתפאורת בית בבנימינה של שנות החמישים על-ידי עיצוב מסגרות החלונות והדלתות עם פיתוחים מסוגננים. המוזיקה של אפי שושני תורמת חלק חשוב בהמשכיות שבין סצנה וסצנה, ומדברת בלשון שלה.

הצגה המוכיחה שדרמה ישראלית יכולה להצליח כשהבמאי, צוות השחקנים והיוצרים המעולים משלימים איש את רעהו ביכולות ובאינטראקציה. ולמרים זוהר - עוד שיא שלא יישכח.