הדוח שיעצור את הפצצה?

בישראל יודעים באופן ממוקד מאוד מה על העולם לעשות. ראש הממשלה נתניהו אומנם גזר שתיקה בשעות הראשונות שלאחר פרסום הדוח, ואולם גם בעניין זה הקהילייה הבינלאומית שמעה ממנו לא אחת את הביטוי "סנקציות משתקות". כלומר, איסור על רכישת נפט וגז מאירן והפסקת הסחר עם הבנק המרכזי שלה. כבר שנתיים ימים שישראל מעלה את הדרישות האלה, עד כה ללא תוצאות.

כמו ישראל, גם ארה"ב לא ממש הגיבה לדוח ביממה הראשונה לפרסומו. ואולם, הדלפות ראשוניות לכלי תקשורת מהימנים בארה"ב מציינות שאובמה לא מתכוון להחרים את משק האנרגיה האירני. בעניין הזה כבר מתקיים ויכוח שקט בינו לבין הקונגרס. יש להניח שבשבועות הקרובים, בעקבות הדוח, יתפתח הוויכוח לעימות של ממש.

באשר לבנק המרכזי, כאן אמריקה הולכת יד ביד עם ישראל. בשבועות האחרונים קיים סגן שר האוצר האמריקני, דיוויד כהן, סבב פגישות חובק עולם בנושא אירן. כהן, הממונה מטעם הממשל על ההיבטים הכלכליים של המאבק בטרור ובמדינות סוררות, עבר מבירה לבירה ועשה נפשות לרעיון החרמת הבנק האירני. בישראל ובארה"ב מעריכים שצעד כזה יפגע קשות בכלכלה האירנית, שגם כך מצבה לא מזהיר, ויכניס את האייתולות ללחץ גדול עוד יותר מזה שהם נמצאים בו כעת. פעולה נוספת ששתי המדינות מתכוונות לקדם היא הפניית תשומת הלב לפגיעה האנושה בזכויות האדם המתרחשת באירן. "550 מתנגדי משטר הוצאו שם להורג ב-2010. זה קצב של יותר מאחד ליום. צריך לחזק את האופוזיציה האירנית", אומר בהקשר זה גורם מדיני בכיר.

ישראל רוצה אפוא "סנקציות משתקות", אבל אפילו אמריקה לא הולכת איתה בעניין זה עד הסוף. הצרה הגדולה יותר היא שהמעט שמקובל על האמריקנים לא עובר בקהילייה הבינלאומית. כדי להביא לכך שעיצומים כלכליים על אירן יהיו אפקטיביים צריך כמובן שהם יכללו את מרב המדינות. כאן עומדים על הפרק שני מסלולים אפשריים. המסלול האחד, המועדף על אובמה, הוא מועצת הביטחון של האו"ם. ההערכה בישראל היא שלשם יכוון המאמץ האמריקני בשבועות הקרובים.

כפי שקרה בעבר, ינסו חמש החברות המרכזיות במועצה לגבש מחזור סנקציות חדש נגד המשטר בטהרן. ואולם, כבר עתה ברור שאלה לא יהיו 'סנקציות נושכות', שלא לדבר על 'משתקות'. רוסיה, וכמוה גם סין, מגוננות על המשטר האירני. לסינים אינטרסים כלכליים רחבים באירן ואילו הרוסים כנראה רוצים בעיקר לעשות קולות של מעצמה ולתקוע מקלות בגלגלים של אמריקה. מסלול מועצת הביטחון לא יהיה אפוא מה שיוריד את האירנים על הברכיים, אלא אם כן תתרחש הפתעה בלתי צפויה.

בהנחה שמהמסלול האו"מי לא תבוא הישועה יחזור הכדור לאמריקה ולמדינות המערב. אלה הצהירו אינספור פעמים שהן מחויבות למנוע מאירן הגעה לנשק גרעיני. בהקשר זה לא מיותר לציין שנשיא צרפת סרקוזי והנשיא האמריקני אובמה מזוהים יותר מכל מנהיג בינלאומי אחר עם ההבטחות לעצור את אירן. שניהם נהנו לרכל על נתניהו בוועידת 20-G ולקרוא לו "שקרן", אבל בינתיים הם אלה שלא עומדים במילתם בהקשר האירני (את התגובה הקולעת ביותר לדברים של סרקוזי נגד ביבי קלטתי ברדיו ה-BBC, שם תהה אחד הפרשנים: "האם אין זה מגוחך שפוליטיקאי אחד קורא לעמיתו 'שקרן'?").

אובמה, כאמור, מסרב אפילו ליזום עיצומים על תעשיית הנפט האירנית. הוא חושש, כנראה בצדק, מזינוק עולמי במחירי הדלקים. זה בדיוק מה שחסר לו בתקופה של משבר כלכלי עמוק. סרקוזי מאכזב עוד יותר. ערכתי בירור יסודי בשאלה האם צרפת תהיה שותפה להחרמת הבנק המרכזי של אירן – צעד שאובמה כנראה מוכן לקדם. שר החוץ הצרפתי אלן ז'ופה אומנם הכריז שיש לנקוט "צעדים חסרי תקדים" נגד אירן בתגובה לדוח, אולם בירור מול דרגים צרפתיים מוסמכים הניב תשובה שלילית.

"הנשיא סרקוזי הבהיר פעמים רבות שהסוגיה האירנית נמצאת בראש האג'נדה שלו", התגונן מקור צרפתי בכיר והתחמק בכל דרך מרעיון ההחרמה של הבנק המרכזי. הוא טען כי עיצומים שלא יכללו את כלל הקהילייה הבינלאומית לא ישיגו את המטרה, ולכן אין טעם שצרפת, למשל, תחרים את הבנק המרכזי בשעה שאחרים לא יעשו זאת. "מה הטעם להשאיר חורים שאחרים ייכנסו בהם? לסנקציות כאלה לא יהיה אפקט", טען המקור הצרפתי וגלגל את הכדור למגרש הרוסי. "תבדוק אצלם".

תיאור הדברים כך לא ממש מדויק, וגם לא ההנחה שרק לעיצומים מטעם מועצת הביטחון יש אפקט. בישראל ובוושינגטון משוכנעים לא מעט ארגונים ואנשים שהן אמריקה והן אירופה יכולות לעשות יותר. כך, למשל, די בהסכמה של ארה"ב ושל מדינות אירופה להחרים את הבנק האירני המרכזי כדי להשיג אפקט כמעט זהה לזה של חרם מטעם מועצת הביטחון. מערכת הבנקאות העולמית בנויה כך שברגע ששתי חוליות מרכזיות כמו ארה"ב ואירופה מנתקות קשרים עם מדינה מסוימת, הן למעשה מוציאות אותה ממעגל הסחר העולמי.

היבט אחר הוא הסחר הבילטרלי בין המעצמות הכלכליות לבין טהרן. ארה"ב אומנם ניתקה לחלוטין כל קשר עם אירן, אבל אירופה עדיין סוחרת איתה בהיקפים נרחבים. גרמניה, צרפת, בריטניה, איטליה ומדינות אחרות מאפשרות לחברות פרטיות בתחומן לייצא לאירן ולייבא ממנה. על-פי דוח של 'המכון האמריקני לשלום', היקפי המסחר של אירופה עם אירן אפילו גדלו במהלך 2010. כך שגם כאן, אמירות לחוד ומעשים לחוד.

שורה תחתונה: השאלה המרכזית של הימים והשבועות הקרובים היא האם דוח סבב"א ישנה מהותית את האווירה כך שהמנהיגות הפוליטית במערב תתפוס את האומץ הנדרש כדי להעמיד את אירן בדילמה אמיתית של 'פצצה או הישרדות'. עד היום הקהילייה הבינלאומית עשתה לעצמה הנחות גדולות ודחתה את הקץ. היא יכולה כמובן להמשיך ולעשות זאת, ואולם לאחר הדוח כבר ברור שמדובר בטיוח ושהפער בין ההצהרות למעשים גדול מדי. העובדה הברורה היא שבמשמרת של אובמה, סרקוזי, מרקל וגם נתניהו, אירן החלה להעשיר אורניום ברמה בינונית וביצעה שורה ארוכה של פעולות נוספות שמקרבות אותה לפצצה. הם לא יוכלו יותר לעצום עיניים.

אם כן, בפני אובמה והמערב פתוחה הדרך לסנקציות כלכליות אפקטיביות, בלי להזדקק למועצת הביטחון, לרוסיה ולסין. עם זאת, צריך לומר שמה שמתחיל בעימות כלכלי עלול לגלוש להתנגחות צבאית. במערכת האמריקנית והמערבית יש החוששים שהאירנים יראו בהחרמת הבנק המרכזי קזוס-בלי, וצעדי התגובה שלה יעברו למישור הצבאי, למשל בחסימת מיצרי הורמוז. כלומר, מי שאכן בוחר ב"סנקציות נשכניות" כלשון ראש הממשלה, צריך לקחת בחשבון שייאלץ להפעיל את הצבא. זה נכון לאמריקה וגם לישראל, והאמת היא ששתיהן מתכוננות בדיוק לאפשרות הזו.

לא סוד הוא שישראל מכינה את עצמה לאפשרות של עימות צבאי עם אירן. מה שפחות ידוע הוא שלצבא ארה"ב יש תוכנית מבצעית לתקיפת המעצמה השיעית. כבר זמן רב מגביר הצי האמריקני את נוכחותו במפרץ הפרסי. אם רק יקבל פקודה, מספרים מקורות בישראל, הוא מסוגל לתקוף את אירן. פרט קטן נותר לברר והוא אם פקודה כזו תגיע. בישראל, הדעות בעניין חלוקות. יש מי שסובר שאובמה לעולם לא יפתח מיוזמתו במלחמה. אחרים מאמינים שמתקפה על אירן וחיזוק דימויו הביטחוני הם הסיכוי היחיד שלו לשוב ולהיבחר לנשיאות, ולכן תקיפה אמריקנית באה בחשבון.

כך או כך, יחלפו לפחות מספר חודשים עד שאובמה, בקדנציה הנוכחית, יידרש להחליט. מה ששב ומחזיר את הדילמה לחדרים הסגורים בישראל. האם לתקוף? האם להמתין? האם יש סיכוי שאחרים יוציאו עבורנו את הערמונים מהאש או שמא עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב?

השאלות הרות הגורל האלה מוסיפות לעמוד בראש סדר היום של הקברניטים הישראלים. "הקדשנו לעניין הזה מאות שעות", סיפר לי אחד מחברי השמינייה. מדבריו ומדברי אחרים עולות כמה מסקנות מעניינות בדבר אופן הטיפול של ישראל בסוגיה האירנית. ראשית, בניגוד לתיאורים התמוהים שיוצאים מבית מדרשו של מאיר דגן, לא מדובר ולא יהיה מדובר בהסכמה שושואיסטית בין ביבי לברק שתקבע עובדות בשטח. הסוגיה האירנית נדונה בפורומים סגורים, והדיון על אודותיה ענייני, מסודר וזהיר, ולוקח בחשבון את כל המשמעויות שאדם יכול להעלות בדעתו. ראשי מערכת הביטחון שותפים לדיונים כמקובל. השמינייה עסקה בנושא יותר מפעם אחת, וכשיגיע רגע האמת הקבינט הוא שיקבל את ההחלטה. ככה זה עובד במדינת ישראל.

המסקנה השנייה היא שלמעשה יש תמימות דעים על כך שישראל תפעיל את האופציה הצבאית רק כמוצא אחרון. את הקו הזה מביעים מי שמזוהים כתומכי המתקפה ומי שמזוהים כמתנגדיה גם יחד. הוויכוח ביניהם, אם בכלל, הוא מתי יגיע אותו רגע, אם יגיע, שבו אכן יכלו כל הקיצין ולא יהיה מנוס מהפעלת כוח צבאי ישיר.

שלישית, אין שום ספק שמאיר דגן – אדם עתיר זכויות כשלעצמו – גרם לישראל נזק כבד כשהשתמש בתקשורת כדי למנוע תקיפה. לא משום שתקיפה אכן עמדה על הפרק, אלא מפני שדגן גרם ליצירת רושם בציבור הישראלי כאילו תקיפה באירן אינה לגיטימית. ישראל מטפחת כבר שנים את החשש – של העולם ושל האירנים – שהיא עשויה להשתמש באופציה הצבאית. עצם האיום הזה גורם לאירניים להיזהר ומשמש כמנוף לחץ על המערב לעשות משהו. דגן, מסיבה בלתי מובנת בעליל, פגע אנושות בדימוי ה'תחזיקו אותי'. על כך מסכימים נִצים ויונים בפורום השמינייה. בתנאים האלה, ישראל חייבת לשוב ולהבהיר כי האופציה הצבאית על השולחן. מבחינה זו טוב עשה שר הביטחון ברק כשערך תדרוכי נגד לאלו של דגן, וגם הוסיף כמה רמזים פומביים. כי ישראל, לכל הדעות, אכן חייבת להשאיר את כל האופציות על השולחן.