תקנת בית דין

לדברי לביא, כדי להגדיר פורום מסוים בתור בית דין על מינוי הפורום להיות בידי הקהל ועל הכרעות הפורום להתקבל במסגרת המנדט המוגדר שניתן לו. לביא חלק על הרב יעקב אריאל שציטט את בעל "נתיבות המשפט" (ר' יעקב מליסא, 1770¬1832) שטען כי "לאפרושי מאיסורא" אין צורך בבית דין, וקבע כי ההלכה נאמרה רק בנוגע להתייחסות של אדם לחברו, אך לא בהליך עם מאפיינים שיפוטיים.

לדבריו, ההתעקשות על הביורוקרטיה והסמכות חשובה שכן סדר הדין מעגן הליכים שאמורים להבטיח עשיית צדק. אחד מהם הוא העיקרון המחייב את בית הדין לשמוע את שני הצדדים באותו מעמד. הרלב"ג פירש את הדין הזה בנימוק שלב הדיין נוטה לטובת הצד שהוא שמע ראשון, ואם ישמעו את התובע לבדו יש חשש שדעתו של הדיין תינעל גם אם למחרת ישמע את חברו. לביא טען שהעובדה שבפורום תקנה שומעים מתלוננות מבלי לעמת אותן מול הנילונים פוגעת בזכויותיהם של אלו ועלולה לגרום לפגיעה בחפים מפשע.

הרב לביא הוסיף כי בבית דין כזה נשים יכולות להשתלב במעמד של יועצות בית הדין ולהיות מעורבות גם במעמד קבלת העדויות. עוד העיר לביא שמוסדות חינוך יכולים להתאגד ולהקים פורום במתכונת של ועדות האתיקה של לשכת עורכי הדין או של נציבות שירות המדינה, ולחייב את כל עובדיהם להסכים כי אם תוגש נגדם תלונה היא תתברר בוועדת האתיקה. ועדה שכזו כשרה הלכתית כי העובדים במסגרות קיבלו אותה עליהם, והיא פועלת על בסיס העיקרון ההלכתי המאפשר גם קבלה של דיין קרוב או פסול שפועלים שלא על-פי סדר הדין בתנאי שהדבר נעשה בהסכמת הצדדים.

הרב יצחק שילת, ממקימי ישיבת מעלה-אדומים וחבר בפורום תקנה, חולק בחריפות על עמדתו של הרב לביא. ל'מקור ראשון' מסר הרב שילת כי "פורום תקנה אינו 'משמרות צניעות'. הוא עוסק אך ורק בבעיות של הטרדה וניצול מיני בידי בעלי מרות וסמכות. המציאות היא שרוב הנפגעים ככולם אינם מוכנים לחשוף את פגיעתם בפני רשויות החוק, משום שחשיפה כזאת כוללת עימות ישיר עם הפוגע והיא עול נפשי כבד מנשוא, וכפי שחלקם מתבטאים 'חזרה על מעשה האינוס'. פורום תקנה בא לתת מזור לנפגעים אלה, אשר רוצים בכל מאודם שתלונתם תישמע ותטופל ללא חשיפה בפני רשויות החוק. כמובן שהמטרה העיקרית של הפורום היא מניעת פגיעה עתידית בנפגעים אחרים בידי אותו אדם, וזאת באמצעות הרחקתו מהמקום שבו הוא יכול לפגוע בקרבנות נוספים. מטרות אלה אין בית הדין יכול להשיג, בהיותו מחויב לכלל של שמיעת שני הצדדים זה בנוכחות זה".

"כל פעולות הפורום הן בגדר המלצות", מוסיף הרב שילת. "והבעיה ההלכתית היחידה שיכולה להתעורר לגביהן היא שאלת לשון הרע. אך כלל פשוט הוא שלשון הרע הנאמר למניעת נזק מותר ואף מצווה לספרו. קל וחומר כאשר הדבר מכוון למניעת נזק מרבים העלולים להיפגע. במקרים חריגים יש מצווה לפרסם בפרהסיה עבריין שאינו מקבל תוכחה בצנעה".

"תנאי להיתר מסירת מידע שלילי", ממשיך הרב שילת, "הוא שיתברר לאדם שהדבר אמת (על-פי "חפץ חיים", כלל י סעיף ב), ומשמע גם אם לא ראה את הדבר בעצמו אלא בדרכי בירור אחרות, ובראשן הודאת הנילון עצמו. פורום המורכב מרבנים, מאנשי חינוך ומאנשי מקצוע בתחומים שונים חזקה עליו שאינו מוסר לאחרים דברי גנאי כשלא נתברר לו שהדבר אמת, כדברי רבנו יונה בחידושיו למסכת בבא בתרא 'הכול יודעים שאין אדם כשר מספר דברי שקר ברבים, ואין לשומעים לחשדו, אבל יש להם לחקור הדברים, ולהוכיח את האיש ההוא שמספרים עליו אותם דברים רעים'".

קשה להבין את עצמת האמוציות והסערות שהתחוללו מאחורי הקלעים בעקבות פרסום הטור "מגרון נגד זמביש" בלי להכיר את המטמורפוזה התרבותית-מנטלית שמטלטלת את מנהיגות המחנה הלאומי. הנושא ראוי אומנם למאמר עצמאי, ובכל זאת, בשורות הבאות אנסה לתמצת את הנושא כדי לחלץ ממנו את הלקח הנדרש. הדברים נכתבים באופן פשטני וצבעוני מעט לצורך ההמחשה. במציאות, ברור הדברים מורכבים יותר.

הכוחות האוונגרדים במחנה הלאומי עברו בשנים האחרונות תהליך אבולוציוני-הגליאני מרתק. מדובר בהתפתחות מורכבת הכוללת ניואנסים רבים אך ניתן לזהות בה לפחות שלושה שלבים מרכזיים.

השלב הראשון, מהימים שאחרי מלחמת ששת הימים ועד ל-2005, התאפיין בדומיננטיות של "הממלכתיים הישנים", שהובלו בידי בוגרי 'מרכז הרב', 'ישיבת הגוש' ושלוחותיהן. במעמקי נפשם של הממלכתיים הישנים, "הישראלי האותנטי" הוא יאיר לפיד ובני השבט הלבן שהוא מייצג. הם מאמינים שבתוך תוכו, "הישראלי" הוא דתי-ימני סמוי, ואם רק יחברו אותו לתורת ארץ ישראל וליהדות רכה וקומוניקטיבית יתעורר בו הניצוץ הקדוש. עיקר המאמץ שלהם הוא לגלות לו את האור דרך יצירת מודל לחיקוי של הגשמה ציונית-יהודית (התנחלות בגבעות ובלבבות, גרעינים תורניים ופעילות 'צהר'). האויב הוא בדרך כלל החרדי, החשוך, שלא מחובר ל"עם ישראל", והניצחון יושג כשיאיר לפיד יכיר בהם וישריין מקום לנציג מגזרי בכנסת.

השלב השני פרץ והתעצם ב-2005 עם חורבן גוש קטיף. מוביליו הם האנרכיסטים, נערי הגבעות, תלמידי הרב יצחק גינזבורג והרב איציק שפירא. נערי הגבעות חוו את החוויה של פרופ' יהודה ליבס, שהכריז בעקבות ההינתקות כי "הרב קוק רימה אותי". הם מצהירים ששקר נחלו אבותיהם שסיפרו להם על הסולידריות העמוקה של נפש האומה הישראלית, הם מתמלאים בבוז מהול בחמלה למראה הממלכתיים הישנים, שקיוו להיות הגשר המאחד בין המגזרים הישראלים ומצאו את עצמם כמצורעים מעברה האחר של התהום. הפתרון של האנרכיסטים הוא בבחינת "אין לנו חלק בבן-גוריון ולא נחלה במדינת ישראל". הם מייחלים ליום שתקרוס הציונות החילונית תחת משבר הזהות שלה והם יקימו את מלכות ישראל המחודשת על טהרת הקודש. האויב הוא הממלכתי הישן (במיוחד אם הוא נושא באיזשהו תפקיד ממלכתי), הערבי, השב"כניק והשמאלני. עם החרדים הם מסתדרים מצוין, וגם עם "עמישראל" שבשכונות המעורבות.

החידוש של השנים האחרונות הוא צמיחתו של "הממלכתי החדש", או "הניאו-ממלכתי". הממלכתי החדש מבין שהגאולה היא מושג ששייך למציאות הממשית של ההווה, כלומר למדינת ישראל. הוא הפנים שכל אבולוציה והתחדשות תרבותית יתרחשו בתוך הכלים והטבע של העולם הקונקרטי הזה. הממלכתי החדש מבין גם שהחילוני כבר מזמן אינו עגלה ריקה או תינוק שנשבה, ושיש לו מטען רציני ואקטיבי שטוען לבכורה. לאחר חורבן הגוש, הממלכתי החדש זיהה שבחברה הישראלית ניטשת מלחמת תרבות עזה על אופייה וצביונה של המדינה.

החידוש הוא שהממלכתי החדש קלט שבמאבק המר הזה יש לו סיכוי דמוגרפי ופוליטי לא רע לנצח, והוא החליט ללכת על כל הקופה ולשנות את המציאות. החוויה שלו היא ש"המדינה זה אני" ולכן הוא מתעניין פחות בדילים פוליטיים קטנים ובניצחונות מקומיים בנקודות. הוא משחק על כל הקופה, ולכן נלחם על מוקדי הכוח הממשיים של ישראל: מינוי שופטים ובעלי תפקידים בכירים בכל שדרת השירות הציבורי, שינוי המעמד המשפטי של יו"ש דרך חקיקה ראשית, הגברת התכנים היהודיים והציוניים במערכת החינוך, העצמת הייצוג הפוליטי בכנסת, ועוד.

הראשונים שזיהו את "הממלכתי החדש" הם אנשי עיתון 'הארץ', מה שמסביר את מאבקם המר והמלוכלך במינויו של נעם סולברג לעליון ובפעילותו של הרב אביחי רונצקי בצה"ל. בעקבות 'הארץ' התעוררו גם 'ידיעות אחרונות' וחברת החדשות של ערוץ 2, שהפיקו את הקמפיינים האגרסיביים בעקבות אירועי תג מחיר וסיקריקי בית-שמש. בקבלה קוראים לזה "אחיזת הקליפות". במילים אחרות: קמפיין הדה-לגיטימציה למתנחלים ולחרדים לא היה מתעורר בלי מאותגרים נפשית כמנחם הרנטל היורק מבית-שמש, ובלי נערי ה-ADHD ששורפים מסגדים בכפר קוצרא.

הממלכתיים החדשים צריכים לדעת שנכונה להם דרך קשה ולא פשוטה. ניצחונם יושג רק בדם ואש ותמרות עשן (תרבותיים ופוליטיים). בני השבט הלבן לא יוותרו, והעימות יהיה מר וממושך ויעלה בקרבנות כואבים כממשלות ימין שייפלו ויישובים לא מוכרים שייחרבו. כדי לשכך מעט את עצמת ההתנגשות מומלץ להם להקפיד על שני כללים:

הכלל הראשון הוא לשדר כבוד והערכה לדור ההורים ולחוליות הקודמות בשרשרת. להבהיר לממלכתיים הישנים שהמחלוקת החריפה על דרכם לא נובעת מחוסר הערכה או מזלזול אלא מהתפתחות טבעית והבנה חדשה של זירת האתגרים בחברה הישראלית.

הכלל השני הוא ליטול אחריות אמתית דרך הרחבת השיח: כדי לנהל את המדינה על הממלכתיים החדשים לתת מענה אמתי לצרכיה של החברה הישראלית, על כל פלגיה ומגזריה. הם צריכים להתחיל ללמוד ולגבש תוכניות עבודה מושכלות בנוגע לערביי ישראל ויו"ש, לפריפריה וחברה, לחינוך ובריאות, למשפט וביטחון, ובעיקר להרגיע את יאיר לפיד. מוטלת עליהם המשימה לשכנע את בני השבט הלבן שעם שוך הקרבות גם להם יהיו זכויות להגדרה עצמית ולביטוי תרבותי, כמגזר קטן אך חשוב בעברה ובעתידה של החברה בישראל.